בשנת 1950, ניסחה הוועדה למשפט בינלאומי של האו"ם, לבקשת העצרת הכללית, את עקרונות נירנברג: העקרונות של המשפט הבינלאומי כפי שהתבטאו בצ'ארטר של לונדון (שהיווה את חוקת בית הדין במשפטי נירנברג) ובפסיקת בית-הדין בנירנברג.
העיקרון הראשון קובע כי כל אדם המבצע מעשה המהווה פשע על פי הדין הבינלאומי, אחראי בגינו ויישא בעונש.
העיקרון השני קובע כי העובדה שהחוק הפנימי אינו מטיל עונש על מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון השלישי קובע כי העובדה שאדם אשר ביצע מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי הוא ראש מדינה או פקיד ממשלתי אחראי שלה, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון הרביעי קובע כי העובדה שאדם פעל על-פי צו ממשלתי או של הממונה עליו איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי, ובלבד שבחירה מוסרית היתה אפשרית למעשה עבורו.
העיקרון החמישי קובע כי לאדם המואשם בפשע על פי הדין הבינלאומי יש זכות למשפט הוגן על פי העובדות והדין.
העיקרון השישי קובע פשעים שהם בני-ענישה על פי הדין הבינלאומי: פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ומפרט מה נחשב לפשעים אלה.
העיקרון השביעי קובע כי שותפות לדבר עבירה בביצוע פשע נגד השלום, פשע מלחמה או פשע נגד האנושות כפי שהוגדרו בעיקרון השישי, מהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי.
הרמן גרינג בנירנברג (תמונה: בריטניקה)
עקרונות נירנברג קובעים אחריות פלילית אישית בגין פשעים בינלאומיים בני ענישה.
העיקרון השלישי בא לקבוע כי הכלל הנהוג בבתי-דין פנימיים של מדינות, שעל-פיו נהנים ראשי מדינות אחרות מחסינות, איננו ישים כשמדובר בשיפוט בינלאומי על פשעים בינלאומיים. (חסינות דיונית בבתי דין פנימיים לראשי מדינות מכהנים קיימת על-מנת להסדיר יחסים דיפלומטיים בין מדינות. היא אושרה רק לא מזמן, כשבית הדין הבינלאומי בהאג פסק בעניין קונגו נגד בלגיה, כי לבלגיה אין סמכות להוציא צו מעצר נגד שר החוץ הקונגולזי). כלל זה לגבי ראשי מדינות או בעלי תפקיד מכהנים איננו חל על שיפוט בינלאומי (לעומת סמכות שיפוט אוניוורסלית בבתי דין פנימיים).
העיקרון הרביעי חותר תחת טענתם של פושעים נאצים רבים (והושמעה, למשל, על-ידי אייכמן במשפטו), כי הם רק "מילאו פקודה".
הגרמנים עצמם השתמשו בעיקרון השני כאשר לאחר נפילת החומה בברלין הועמדו לדין פקידים מזרח גרמנים, שטענו כי הירי על מי שניסו לעבור את החומה ממזרח ברלין למערבה היה חוקי על-פי הדין הפנימי במזרח גרמניה. מי שמכיר דיני זכויות אדם, יודע כי אחד התנאים הראשונים לכך שפגיעה בזכות תהיה מוצדקת היא שהפגיעה תיעשה על-פי חוק (לעומת מעשה שלטוני מכוח סמכות מינהלית). מה שמנהיר לנו עיקרון זה הוא כי מדובר בתנאי הכרחי אך לא מספיק. לא די שפגיעה מסוימת תהיה כחוק. עליה להיות על-פי חוק ראוי. שהרי גם הנאצים פעלו על-פי חוק. (והנפקות היא, כמובן, שיש חוקים שלא רק שיש זכות אלא יש גם חובה לסרב להם). לכן מצטרפת לדרישה שהפגיעה תהיה כחוק הדרישה שפגיעה כזאת יכולה להיעשות רק למען מטרות מסוימות (כמו הגנה על זכויות של אחרים או אינטרסים ציבוריים בחברה דמוקרטית), ורק באופן מידתי.
עקרונות נירנברג הובילו לטריבונלים בינלאומיים אחרים (יוגוסלוויה, רואנדה) ולבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שהוא בעל סמכות שיפוט קבועה בפשעים אלה. חשוב לזכור שלבית דין זה סמכות שיפוט משלימה. כלומר, החובה הראשונית לחקור ולהעמיד לדין, במידת הצורך, מוטלת על המדינות. רק כאשר מדינה לא יכולה או לא רוצה לחקור או להעמיד לדין בגין פשעים שבסמכותו – ייכנס בית הדין לפעולה. זאת מכיוון שאחת ממטרותיה של אמנת רומא (חוקת בית הדין), היא לדרבן מדינות להתייחס ברצינות לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זוהי המורשת של נירנברג.
עוד לקרוא:
למאן לומר לנגף טוב
מי מפחד משיפוט בינלאומי
אין דין ואין דיין
המונח "אדם עם מוגבלות" מועדף על-פני "נכה" משום שהוא איננו מזהה בין האדם לנכותו ומדגיש את היותו קודם כול אדם.
ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, ו
אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.