קרוא וכתוב

נִצָּב בֵּין הֲרִיסוֹת, הַכּוֹבֵשׁ הַמְבֹעָת קָרָא:
לָמָּה הֵם הִתְנַגְּדוּ לְגוֹרָלָם? לָמָּה?
ו.ה. אודן (מאנגלית: טובה רוזן-מוקד)
מתוך "ואין תכלה לקרבות ולהרג", שירה פוליטית במלחמת לבנון [הראשונה]

צ'רצ'יל קטן מאד, כך עולה דמותו של עמיר פרץ מכתבתו של יוסי ורטר בהארץ. ערך הנכסים ברובע דאחיה,בשכנות לחיזבאללה, ירד פלאים. הא הא. שנון. כמה מבדח שבתיהם של אזרחים נהרסים. והנה ציטוט נוסף, הפעם לא רק נעדר טעם טוב אלא מעורר אימה: "הוסר גם המחסום השני: פגיעה בבלתי-מעורבים. אני שיניתי את הקוד. אני אמרתי, אין יותר מושג של בלתי מעורבים, יש מושג של נותני חסות. כל מי שמסייע לטרור למקם את יחידותיו ונשקו והתחמושת שלו בבנייני מגורים, ייפגע".

שימו לב מה יש לנו כאן. "בלתי-מעורבים" הוא כשלעצמו ביטוי צה"לי של לשון נקייה (יופומיזם) לאזרחים חפים מפשע. עכשיו מתגאה עמיר פרץ, שר הביטחון האזרח, שבזכותו שוב אין יותר מושג של "בלתי מעורבים" אלא רק של "נותני חסות".  צריך לומר שהסיבה העיקרית שדיני המלחמה אינם אוסרים על כל פגיעה באזרחים אלא רק על הפיכתם למטרה ועל שימוש בכוח לא-מידתי ובנשק לא-מבחין, היא שלו הם היו אוסרים על כך לחלוטין, כל גוף לוחם היה ממקם את לוחמיו בשכונות מגורים אזרחיות ומקנה להם בכך חסינות. הבעיה עם מה שאומר פרץ היא, ראשית, שהוא איננו ממקם את האיום הזה שלו בתוך מסגרת הקשר של פגיעה הכרחית במטרות צבאיות, שגם אז עליו לשקול היטב עד כמה הפגיעה הוודאית כתוצאה מכך באזרחים היא מידתית לתועלת הצבאית המופקת ולנסות למזער אותה ככל האפשר. הוא פשוט מגדיר מחדש את הקטגוריות ומכנה את כל האזרחים המתגוררים במקומות האלו "נותני חסות" ואומר שבכך דמם מותר. שנית, הבעיה איננה בנותני החסות האמיתיים אשר מאפשרים לחיזבאללה או לארגוני טרור אחרים (במקומות אחרים) להתמקם בביתם. לגביהם יש שיטענו כי הם שוב לא נהנים מההגנה שמקבלים אזרחים בזמן מלחמה, שכן שהם נחשבים ל"נוטלי חלק במעשי איבה" ועל-כן שוב אינם נהנה ממטריית ההגנה הזאת גם על-פי האמנות הבינלאומיות המחייבות. מה שיש לשאול הוא: מה עם הילדים המתגוררים בבתים האלו, עמיר פרץ? האם גם הם "נותני חסות"? מה עם אנשים חפים מפשע לחלוטין המתגוררים לא בבתים האלו אלא בשכנות? מה עם מי שנהפך ל"נותן חסות" בגלל איומים על חייו?  את הטיעון הזה שמענו בהפוכה מצד אנשים שחשבו שמותר להפוך את המתנחלים למטרה, שכן הם התיישבו באופן לא-חוקי בשטחים. לא רק שהטיעון הזה משמיט את הקרקע מתחת לרגליו הוא, שכן אם המתנחלים אינם אזרחים (מותר להפוך אותם למטרה) הרי הם אינם יושבים שם באופן לא-חוקי; אלא שהוא התעלם, ממש כמו הכרזתו של פרץ, מהילדים שלא הלכו להתיישב שם אלא נולדו במקום.

פרץ אמנם (אולי בניגוד למה שהוא חושב על עצמו) איננו אדון כל הארץ, ולא כלפיו צריך להתריס "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", אך את השאלה המקדימה – "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע" – צריך גם צריך. לא מדובר רק בסוגיות זניחות של טרמינולוגיה, של איך מכנים אזרחים. מדובר בשפה מושחתת המבטאת השתחררות מכל כבלי מוסר וחוק והידמוּת לגרועים שבאויבינו. אם זוהי הרוח האזרחית החדשה שהביא עִמו עמיר פרץ – אני מוותרת. יכול להיות שלא פחות מסוכנים מאנשי צבא מחרחרי מלחמה שבקושי הספיקו לפשוט את מדיהם בטרם עברו לצד האזרחי של משרד הביטחון, הם אזרחים שרוצים להוכיח לכולנו שהם לא פחות גברים.

על המלחמה בצפון מזוויות נוספות ראו לספור, לספור

Read Full Post »

"במשלחת של ישראל שתצא לאו"ם בחודש הבא לדיונים באמנה הבינלאומית לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, לא יהיה אף נכה ישראלי. הממשלה מסרבת לממן נסיעה של נציג נכה, ובמקום זאת ייצגו את ישראל פקידים ממשרדי החוץ והמשפטים, וכן נציבת השוויון לאנשים עם מוגבלויות, הד"ר דינה פלדמן". אורלי גיל, מנהלת המחלקה במשרד החוץ שמטפלת בארגונים חוץ-ממשלתיים, צוטטה: "נציבת השוויון יודעת לייצג את הצרכים שלהם".

יש לקוות שהבושה המסוימת הזאת תתוקן, אולי בעקבות הפרסום בהארץ מהבוקר. אבל התגובה של אורלי גיל מאפשרת להתעכב על נקודה קצת יותר עקרונית העולה מפעם לפעם כשעל הפרק ייצוגן של קבוצות מיעוט. קשה להאמין שמי שנאבקה על ייצוג נשים במפלגתה, למשל, לא שמעה את הטיעון הזה, שלא מוכרחים ייצוג הולם לנשים כדי לייצג את האינטרסים שלהן. גם גברים מייצגים נשים; ואינטרסים של נשים; ועמדות פמיניסטיות ומתקדמות. זה נכון מאד. כלומר, אני מקווה שזה נכון. אני מקווה שלפחות במפלגות המתיימרות להציג עמדות פמיניסטיות, הגברים הם אכן כאלו. שמפלגות ותנועות רואות בנושא הפמיניסטי במקרה זה – ובסוגיות של זכויות מיעוטים במקרים אחרים – נושא שאיננו מגזרי אלא סוגייה חברתית כללית, ומן החשובות שבהן. אז למה זה לא מספיק? לא רק בשל האמת האקזיסטנציאלית שאיש איננו יכול להיכנס לחלוטין לנעליה של האחרת; ושישנן רגישויות שרק בני הקבוצה חווים. אלא כי יש חשיבות שיהיה קול אותנטי לקבוצה המופלית. כי לומר לחברי הקבוצה הנדונה "אנחנו מייצגים אתכם" משמעו להתייחס אליהם בפטרונות ולהמשיך לדחוק אותם לשוליים. הצורך בייצוג של בני הקבוצה עצמה דוחק מפני שייצוגם בידי אחרים מנציח את הדרתם ואת הבעיה שמנסים להעלות לסדר-היום בעצם הדיבור על ייצוג.

למרות שייצוגן של קבוצות מיעוט ככלל איננו מזהיר, יש הבדלים ביניהן בסוגייה זאת. דומה כי יהיה קשה יותר היום לומר לקבוצת מיעוט לאומית "אנחנו יודעים לייצג את הצרכים שלכם". לא מפליא שזה עדיין נאמר ביחס לנשים, לילדים ולאנשים עם מוגבלויות. לגביהם היחס הפטרוני הוא לחם חוק.

Read Full Post »

ערוץ 10 דיווח על הקואליציה המפתיעה, לדבריו, בין "ימין דתי" לבין "שמאל ערבי", שנוצרה היום בוועדת הפנים של הכנסת. שני הצדדים התאחדו בהתנגדות למצעד הגאווה המתוכנן בירושלים. נו, אין מה שמאחד יריבים כמו אויב משותף. אין ספק שהמפלגות הערביות הן ערביות. את התואר "שמאל", לעומת זאת, הן איבדו היום.*

* (טוב, נו, את התואר הן איבדו בגלל עוד כמה דברים, אבל זה נשמע דרמטי).

אגב, בניגוד למה שאמר בדיון ח"כ צרצור, השמועה אומרת שיש גם כמה הומוסקסואלים דתיים. אפילו מוסלמים.

Read Full Post »

מכיוון שהתמצית שלהלן נתאחרה בפרסומה, למרות שנכתבה מיד לאחר הפסיקה, החלטתי לדחותה עוד קצת ולפרסמה היום, 13 ביוני 2006, במלאת 40 שנה להלכת מירנדה. ראו הערה והפניה בסוף הרשימה.

בית המשפט העליון קבע הלכה חשובה בדבר פסלות ראיה בפלילים שהושגה שלא כדין. המקרה שהובא כערעור לפני בית המשפט נגע לקבילותה של הודאה בשימוש בסמים שהושגה מבלי שהחשוד יוּדע בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין. את פסק הדין כתבה השופטת דורית בייניש. עד כה נקבע הכלל הזה רק בשלוש הוראות חוק ספציפיות: בסעיף 13 לחוק האזנת סתר, בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ובסעיף 12 לפקודת הראיות. כלל הפסלות הקבוע בסעיף האחרון מורה לפסול קבילותה של הודאת נאשם אם נמסרה שלא באופן חופשי ומרצון, ואחת השאלות הנדונות בפסק-הדין היא האם לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הודאה הנגבית ללא יידוע כנ"ל יכולה להתפרש ככזו שניתנה באופן חופשי ומרצון. מסקנתו היא כי מחדל כזה לא יוביל בהכרח לפסילת הודאה על-פי סעיף 12; אך גם כאשר היא אינה נפסלת, הוא עשויה לפגום במשקלה הראייתי.

בית המשפט צמצם אמנם את ההלכה שקבע בדבר פסלות ראיה, לכלל דוקטרינה יחסית שבה יש לבית המשפט שיקול דעת בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, כדי ליצור את האיזון הנאות בין זכויות הפרט לבין התגוננות בפני הפשע. הנחת המוצא של הדוקטרינה שאומצה היא "זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית – קבילה במשפט. עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פסקת ההגבלה". ההלכה שקבע בית המשפט תחול על כל נאשם שעניינו תלוי ועומד בבית המשפט, על-פי הנסיבות הרלבנטיות.

על הדוקטרינה האמריקנית של פירות העץ המורעל – השונה מזו שאומצה בבית המשפט הישראלי – ראו הלכת מירנדה.

Read Full Post »

ביום ראשון 14.5 יתן בג"צ את הכרעתו בעתירות שהוגשו נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה). החוק מונע ישיבה בארץ וכל מעמד אזרחי מפלסטינים תושבי השטחים, גם כאלו הנישאים לאזרחי ישראל. לקראת הכרעה, ריכוז של מאמרים שפירסמתי בנושא בשנים האחרונות.
עדכון (14.5) – בג"צ דחה את העתירות בשישה קולות מול חמישה. פסק הדין.

התחתנתם? תעזבו! (הארץ, 18.8.2003) – האם שמירת אופיה היהודי של המדינה יכולה להצדיק את חוק האזרחות החדש? מטרה, ראויה ככל שתהיה, איננה יכולה להכשיר את כל האמצעים. לא ניתן לטעון ביושר, כי אין זו פגיעה בזכות לחיי משפחה אם דורשים מאזרח לעזוב את ארצו כדי לקיים את חיי המשפחה שלו.
אזרחות שווה (הארץ, 24.5.2005) – מה אפשר ללמוד מהמשפט הבינלאומי על חוקי הגירה ואזרחות, בהקשר של החוק הישראלי הנדון.
"שיגורו בג'נין?" (הארץ, 20.2.2006) – הוועדה המייעצת לבחינת מדיניות ההגירה לישראל פירסמה מסקנות ביניים. על מסקנותיה לגבי מהגרי עבודה ופליטים יש לברך. המלצותיה בנוגע להגירת נישואין, לעומת זאת – בעייתיות. אין נתונים; אין הבחנה בין התאזרחות לישיבה בארץ; יש דרישות כלכליות; אין כמעט התייחסות לכך שהפגיעה היא באזרחים הערבים, המתחתנים עם בני עמם; ולמרות שהשופט חשין שלח אותם לגור בג'נין, ישראל אוסרת על כניסת אזרחיה אל שטחי A. אז איפה הם יממשו את זכותם לחיי משפחה?

Read Full Post »

הקואליציה 'הצילו את דארפור', שהוקמה ב-2004 ע"י הארגון היהודי AJWS ומוזיאון השואה בוושינגטון, קיימה ביום ראשון מצעד מחאה בוושינגטון הבירה ובערים נוספות כדי לעצור את הטבח המתמשך בדרפור. הניו-יורק טיימס דיווח בבוקר ההפגנה על השתאותם של מהגרים סודנים הפועלים למען בני עמם בדארפור לנוכח המעורבות הנרחבת של יהודים למען המטרה הזאת. זוהי המורשת של השואה, אומרים האחרונים בפשטות. אדם צוקרמן, תלמיד תיכון בן 18 מפורטלנד, מיין, הוא הרוח החיה מאחורי קבוצת פעילים למען דרפור שנסעה היום לוושינגטון הבירה כדי להשתתף במצעד המחאה. העיתונות מדווחת על 200,000 קורבנות שנרצחו בדארפור; ארגונים טוענים כי המספר קרוב יותר ל-400,000. המשבר מאיים לגלוש לצ'אד, שקלטה את רוב פליטי דרפור שנותרו בחיים. הפעילים מפורטלנד מספרים על סיבות שונות לנסיעתם היום. "כדי לנקוט עמדה", אומר אחד; "כדי ללחוץ על הממשלה הסודנית", אומר אחד מהסודנים; אביו של צוקרמן מספר כי בנו היה המחנך שלו בנושא. "אני נוסע כי צריך", אמר.

הקריאה להתערבות אמריקנית נמרצת יותר בדארפור שנשמעה היום בוושינגטון שנויה מאד במחלוקת. ביקורת חריפה נמתחת מכיוון כל מה שמשמאלו של הנשיא בוש דווקא על ההתערבויות האמריקניות. בקצה השמאלי היותר רחוק יש הרואים בכוח האמריקני כמקור כל רע מאז מלחמת העולם השנייה. העובדה שארה"ב קילקלה יותר משהועילה ברוב ההתערבויות שלה, הפילה משטרים דמוקרטיים ותמכה ברודנים, מקשה על המבקשים לדחוף אותה להתערב כשצריך לעשות זאת, מכל הסיבות הנכונות. השבוע שמעתי הרצאה של סמנתה פאוור בנושא "האם אפשר לתקן את מדיניות החוץ האמריקנית". פאוור היא אחד הקולות המחויבים ביותר בארה"ב להתערבות הומניטרית. ספרה A Problem from Hell בחן את המדיניות האמריקנית בעידן הג'נוסייד. כששומעים על מה שקורה בדארפור קשה להסכין עם התנגדות להתערבות כעמדה עקרונית; ללא התחשבות בנסיבות ובמטרה. האם לא היינו אמורים ללמוד את הלקח הזה מזמן?

בסקירת ספרו של יאיר אורון על רצח העם הארמני והכחשתו, ציטט יוסי שריד ממכתב מאלף של חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, הפעיל כיום בוועד למען דרפור. "אין, לדעתי, כל סתירה בין חוסר התקדימיות של השואה לבין משמעויותיה האוניברסליות. אינני משתמש בביטוי 'ייחודיות', שכן אם היתה השואה ייחודית הרי שאין מה לעסוק בשואה, כי היא מחוץ להיסטוריה האנושית, היא לא יכולה לחזור, והיא קרתה בגלל כוחות על-אנושיים או תת-אנושיים בהיסטוריה – ולכן לא 'ייחודיות'. אבל היא היתה, השואה, חסרת תקדים, כלומר – היא יכולה לשמש תקדים. (…) השואה היא המקרה הקיצוני ביותר של התופעה הזאת [ג'נוסייד – נ"כ] עד כה, ומי יודע אם לא יבוא משהו קיצוני כמוה או קיצוני ממנה בעתיד. משום שהוא המקרה הקיצוני היא משמשת מעין פרדיגמה לרציחות האחרות, וכך מלמדים אותה במסגרת הארגון הבינלאומי להוראת השואה, הכולל 24 מדינות תומכות, וכך היא נתפסת על-ידי קבוצת הפעילים למניעת רצח עם שאני עומד בראשה והעוסקת היום בדארפור, ששם מתחולל עכשיו רצח עם נורא".

לא כולנו יכולנו להיות בוושינגטון היום, כמובן. אבל אפשר לעשות משהו, ולו סמלי, כדי להזדהות. כמו לענוד את הצמיד הירוק של הקואליציה. לחתום על העצומה שלה, לתרום לה או לשים קישור לאחד מהאתרים העוקבים אחרי הטבח בסודאן ומנסים לעצור אותו. "לא תחת השמירה שלנו", זוהי סיסמת הקואליציה. עוד יותר  מכך, אפשר וצריך לחתום על העצומה הקוראת לשחרר את פליטי דארפור המועטים שהגיעו לישראל ועצורים בה, ולסייע להם למצוא מקלט בטוח. שבוע אחרי יום השואה, ויומיים לפני יום העצמאות, ראוי היה שישראל תעשה ולו משהו שיזכיר לנו את הלקח האוניברסלי של נסיבות הקמתה.

Read Full Post »