קרוא וכתוב

בג"ץ קבע כי הקיצוץ בקצבאות של הבטחת הכנסה הוא חוקתי. כלומר, לא מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. רבים כבר קפצו, אך את משמעותה של הפסיקה יש לבחון בכמה מישורים נפרדים.  
לפני כן, יש להדגיש כי בית המשפט קבע כי העותרים לא עמדו בנטל הראיה הנדרש, לבסס כי יש אנשים שכבודם נפגע בשל כך שתנאי הקיום החומריים שלהם אינם מספיקים מפאת הקיצוץ בקצבאות. כלומר, הם לא הניחו את התשתית העובדתית הנדרשת לכך. קיצוץ בקצבאות, גם אם משמעותי, איננו מלמד כשלעצמו על פגיעה כזו בכבוד, שהוא הסעד שביקשו העותרים. זכות זו איננה זכות לקצבה חודשית בגובה מסוים, בדיוק כפי שהזכות לדיור איננה זכות לבית במטראז' מסוים. שופט המיעוט אדמונד לוי חולק, בין השאר, על ההגדרה של מינימום קיום בכבוד, וקובע כי הזכות שבנדון עניינה תנאי קיום נאותים, לא מינימליים. כך היא אף מוגדרת בדין הבינלאומי (אם כי חובותיה של המדינה לקיים זכויות כלכליות וחברתיות מסויגות בו הרבה יותר מאשר אלו המוקמות על-ידי הזכויות האזרחיות והפוליטיות, בין השאר בגלל הבדלים בין שני סוגי הזכויות ביחסן למשאבים העומדים לרשות המדינה). ועכשיו לכמה עניינים רחבים יותר.

ראשית, יש להכיר בכך כי קיים הבדל חשוב בין הקביעה כי הֵסדר כלשהו אינו ראוי לבין הקביעה כי הוא פוגע בזכויות, קל וחומר בזכויות על-פי דין. לא כל הזכויות הן זכויות מוכרות משפטית ועוד פחות מכך מעוגנות בחוק יסוד, קרי, חוקתיות. בבואו לדון בשאלה האם המדינה הפרה את חובתה על-פי חוק, וזוהי השאלה המובאת לפני בית המשפט, אין לו אלא את החוק לפניו, על כל פגמיו וליקוייו. את עבודת החקיקה חייב בית המשפט להשאיר לבית-המחוקקים. ככל שזכויות רבות יותר מעוגנות בחוק כך קל יותר להגן עליהן בבית המשפט. ככל שזכויות בסיסיות רבות יותר יעוגנו בחוקי יסוד, יקל עליו לקבוע כי הפגיעה בהן, גם אם נעשתה בחוק, איננה חוקתית (במידה שאיננה עומדת בשאר מבחני פסקת ההגבלה שבחוק היסוד). 
המצב הנוכחי, שבו רק חלק מן הזכויות מעוגנות בחוקי יסוד, יוצר מצב לא-מאוזן ונותן הגנה חלקית בלבד לתושבי המדינה בפני פגיעה בזכויותיהם מצד השלטון. תוצאה בעייתית נוספת היא פרשנות מרחיבה של בית המשפט. המשקל הרב שנותנת אסכולת ברק לכבוד האדם, תוך פרשנות של כמעט כל הזכויות כביטוי לכבוד, נובע מכך שזכויות חשובות רבות לא קיבלו מעמד חוקתי. כמו השוויון וחופש הביטוי, למשל. אכן, אפשר לראות בכל הזכויות ביטוי לכבוד אנושי. אבל יש גם הרואים בכולן ביטוי לשוויון, או לחירות. (ומה הרבותא, אז, בזכויות לכבוד ולשוויון עצמן?). הניסיון להעמיד את הזכויות כולן על זכות אחת איננו מומלץ בעיני. הוא נראה לי לא פרודוקטיבי וככל רדוקציה, צר מדי. זכויות אדם מגינות על אינטרסים אנושיים חשובים רבים; וככאלו הן משלימות זו את זו. בהחלטה הנדונה מכיר אפילו הנשיא אהרן ברק בכך ש"אין 'לקרוא' אל תוך הזכות לכבוד יותר ממה שבכוחה לשאת". קריאה מרחיבה כזו ללא גבול סופה שתרוקן את הזכות מתוכן. למעשה, מרכך ברק את עמדתו המרחיבה בנוגע לכבוד, בעמדו על כך כי שימוש במושג כבוד האדם אינו נותן – ואינו יכול לתת – הגנה מלאה לזכויות שאינן מנויות במפורש בחוק היסוד. 

שנית, בג"צ אמנם קבע כי לא הוכח שבקיצוץ הקצבאות נפגעה הזכות החוקתית לכבוד, אך לעומת זאת קבע עקרונית כי הזכות לקיום בכבוד היא זכות חוקתית. המשמעות היא כי יתכן שבעתיד יקבל בית המשפט עתירות בדבר פגיעה בזכות זו, אם יצליחו לדעתו העותרים לבסס אותה. אין להמעיט בחשיבות קביעה זו כלל ועיקר. אחת הפסיקות החשובות במשפט החוקתי היא בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, הידועה יותר בשם הקיצור 'בנק המזרחי'. במקרה זה דחה בית-המשפט העליון את הערעור על חוקתיותו של חוק גל, אך קבע עקרונית את סמכותו לבטל חוקים של הכנסת אם וכאשר הם עומדים בניגוד לחוקי היסוד. המהלך העקרוני של שאיבת סמכות הביטול דומה מאד למהלך שביצע בית המשפט העליון האמריקני ב-Marbury v. Madison. בשני המקרים לא מופיעה סמכות הביטול מפורשות בחוק היסוד/בחוקה, אך זוהי פרשנות ברורה של הטקסט המשפטי. ב'בנק המזרחי' לא פסל בית המשפט את החוק הרלבנטי, אך קבע עקרונית את הסמכות לעשות כן, ובכך שינה את פניו של המשפט החוקתי בישראל. עם כל ההבדלים שביניהם, ניתן לראות בפסיקה של היום את "בנק המזרחי" של הזכות לקיום בכבוד. האנלוגיה הזאת קפצה לראשי מיד כששמעתי על הפסיקה. רק אחר-כך ראיתי שהשופט אדמונד לוי מותח אותה אף הוא, בדעת המיעוט החולקת שלו. למעשה זהו מהלך ברקי טיפוסי, שהתבצע לא רק במקרה של 'בנק המזרחי': דחיית העתירה, אך ביסוס העיקרון שיאפשר לו לקבל עתירות אחרות בעתיד.

שלישית, העבודה שצריכה להיעשות אין מקומה בבית המשפט. אלא עבודת חקיקה, שתרחיב את הזכויות החוקתיות המנויות במפורש בחוק. השאלה שעמדה בפני בית המשפט היא בפשטות "האם קיצוץ בשיעורן של גמלאות הבטחת הכנסה, שנעשה בחקיקת הכנסת, הוא חוקתי?". ככל שפחות זכויות מנויות בחוק היסוד, ויש לפרש אותן כנגזרות של זכויות אחרות דוגמת הזכות לכבוד, כך קשה יותר עבודתו של בית המשפט. הנרי שו, לדוגמא, סבור כי זכויות המחיה או הקיום (subsistence) אינן סתם זכויות אדם אלא זכויות בסיסיות, כאלו שעל-פי הגדרתו ההנאה מהן חיונית כדי ליהנות מכל זכות אחרת. הוא לא דן בזכויות כלכליות בכלל אלא בזכויות מחיה או קיום כמו אוויר לא מזוהם, מים לא מזוהמים, מזון, ביגוד ומעון נאותים, ושירותי בריאות מינימליים של רפואה מונעת. המבקשים להגן על הזכות לקיום בכבוד בבית המשפט צריכים לדאוג לכך שהיא תימנה עם הזכויות החוקתיות, כמו זכויות חשובות אחרות שעדיין נעדרות מחוקי היסוד ולכן לא מקבלות בהם הגנה מלאה. גם אז תמיד תהיה לבית המשפט עבודה פרשנית, של החלטה האם מדיניות או פעולה מסוימת נופלת בגדר החוק וסייגיו. במצב הקיים, גלגול הבעיה לפתחו של בית המשפט כדי שהלה יקבע מה שהרשות המחוקקת נמנעה מלעשות, עלול לפתות אותו אכן לחדור לשטחה של זו ולהרחיב את סמכויותיו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם העיקרון של הפרדת הרשויות. אם, לעומת זאת, לא יתן בית-המשפט את ההגנה הנדרשת על-ידי העותרים – שכן תפקידו של בית המשפט (כדברי ברק באותה פרשת בנק המזרחי) הוא "לבחון את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק הוא טוב, יעיל, מוצדק. השאלה היא אם החוק הוא חוקתי" – התוצאה עלולה רק להחליש את מעמדה של הזכות הנטענת.

ורביעית: עם כל זאת, נדרשת זהירות גם בעבודת החקיקה. וכאן הסוגייה איננה מהו גרעין הזכות לכבוד, עד כמה היא דורשת כשלעצמה תנאי קיום נאותים ועד כמה אפשר לנסח אותם בחוק שיחייב את בית המשפט לאכוף אותם, בהנחה שמבססים כי הזכות נפגעה. מדובר במאפיין של הזכויות הכלכליות והחברתיות בכלל ובבעייתיות המיוחדת שהן מציבות. זכויות הן תביעות חזקות במיוחד, המופנות כלפי כל שלטון. הן אילוצים על פעולתו, לא סדר-יום חלופי לסדר העדיפויות שקובעת לעצמה חברה מסוימת באמצעות נבחריה. צמצום המרחב הזה, שבו מסדירים בני-אדם את חייהם המשותפים באמצעות בחירתם הרצונית (שאף היא זכות), עלול להזיק בחשבון אחרון לזכויות האדם ולשחוק את מעמדן; כולל אותן זכויות המוכרות בחוק ופחות נתונות במחלוקת, כמו הזכויות האזרחיות והפוליטיות. שנו חכמינו: תפסת מרובה לא תפסת. כתבתי על כך בהרחבה כאן. 

Read Full Post »

בג"צ דחה עתירה לחבר את משפחתה של אינאס אל אטרש לרשת החשמל או לספק לה גנרטור. זאת על-מנת שאל אטרש בת השלוש, ילדה בדווית חולת סרטן, תוכל לקבל את הטיפול שלשמו דרושה החזקת התרופה במקרר ביתי. אטימות הלב המתבטאת בפסיקה מתחרה רק עם האטימות הזועקת של ההנמקה: "היתה זו החלטת העותרים לקבוע את ביתם ביישוב לא מוכר, מתוך ידיעה שעקב כך לא יוכלו להתחבר לתשתיות בסיסיות". בסופו של דבר קיבלה המשפחה סיוע מקרנות וגורמים שונים, חלקם ממשלתיים, שהגיע לכדי 16,000 ש"ח. השופטים אמנם מכירים בכך שאין זה פתרון מספיק, אך המצב החוקי מחייב אותם, לטענתם, לקבל את עמדת המדינה. הם ממליצים לה, עם זאת, לעקוב אחר מצבה של הפעוטה ולהעניק לה את הסיוע הנדרש "מתוך תקווה ותפילה שבמהרה תחלים ותשוב לאיתנה".

האוכלוסייה הבדווית בנגב היא אולי האוכלוסייה המקופחת ביותר בישראל בגבולות הקו הירוק. בתי-ספר, מרפאות, טיפת חלב, חשמל ויתר התשתיות הבסיסיות – אם אלו בנמצא הם לא ניתנו מתוך הכרת המדינה בחובותיה כלפי אזרחיה אלא באילוצן של עתירות, לאחר מאבקים משפטיים. ילדים צועדים קילומטרים כדי להגיע לבית-הספר, בהיעדר הסעות; את בתיהם הורסים ואת יבוליהם מרססים. "הישובים הלא מוכרים" בכלל, שחלק גדול מהם נמצאים בנגב, הם כתם על דמותה של המדינה, שעם כל הכתמים הרבים שהתוספו לו בשנים האחרונות עדיין בוהק בקלונו. לעיתים מדובר באזרחים שחיים על אדמתם זמן רב לפני קום המדינה. לעיתים מדובר במה שמכונה "נפקדים נוכחים". לא הם בחרו להצטרף למדינה אלא המדינה "הצטרפה" אליהם, ולא טרחה מאז להפוך אותם לאזרחים שווים הזכאים לקבל את מלוא השירותים ממדינתם. להציג את העותרים בנסיבות אלו כמי ש"בחרו" להצטרף לישובים לא מוכרים מתוך ידיעה שלא יהיו מחוברים בהם לתשתיות – זהו לעג לרש, פשוטו כמשמעו.

חוק אכן צריך לקיים. השאלה היא מה קורה כשהמצב החוקי איננו נותן לבני-אדם לחיות; איננו מאפשר להם לבנות לעצמם כחוק גג מעל לראשם; ונוטל מילדה בת שלוש את הזכות לטיפול רפואי המגיע לה. בית המשפט לא הורה למדינה אלא המליץ בפניה. ו"תקווה ותפילה" משמשות אותנו אמנם כשאנו מייחלים לבריאותם ושלומם של חולי סרטן ואחרים, אך אין אלו בדיוק כלי העבודה של בית המשפט.

יש במדינת ישראל אזרחים שבחרו ביודעין להצטרף לישובים לא מוכרים. יותר נכון, שאמורים להיות לא מוכרים. אפילו הממשלה קוראת להם "מאחזים לא חוקיים" (כל ההתנחלויות בשטחים אינן חוקיות על-פי המשפט הבינ"ל, אבל אלו גם לא אושרו ע"י ממשלות ישראל). משום מה, הם מקבלים מיד גנרטורים או חיבור לחשמל, מים, כבישים ושאר תשתיות, הגנה מלאה וליווי צבאי צמוד בדרך לבתי-הספר. מצאו את ההבדלים.

Read Full Post »

לליילה שהין לא ניתן להשלים את לימודי הרפואה שלה באוניברסיטת איסטנבול בגלל החלטתה לעטות כיסוי ראש. היא ניהלה מאבק משפטי שבסופו עתרה לבית המשפט האירופי לזכויות אדם, אשר אישר את עמדתה של טורקיה. כעת הגיע המקרה שלה למה שניתן לכנות דיון נוסף, בפני הרכב מורחב של בית הדין. זה אישר את ההחלטה בדיון הקודם וקבע כי זכויותיה של שהין אמנם נפגעו, אך הפגיעה נעשתה כחוק, לתכלית ראויה, והיא חיונית בחברה דמוקרטית – המבחנים להגבלה מותרת של חופש המחשבה, המצפון והדת על-פי סעיף 9.2 לאמנה האירופית לזכויות אדם. על-כן פסק כי טורקיה לא הפרה את האמנה. בתוך זה הוא בוחן כמובן את שאלת המידתיות, ונותן משקל כבד ל"מתחם שיקול הדעת" או "מרחב התמרון" (margin of appreciation) של הרשויות . בית המשפט החוקתי הטורקי קבע כי החילוניות, כמבטיחת ערכים דמוקרטיים, היא נקודת המפגש של החירות והשוויון. עיקרון זה מונע מן הממשלה לבטא העדפה כלפי דת או אמונה אחת, וניתן להגביל ביטוי של הדת כדי לקיים עקרונות אלו.

הזכויות העיקריות ששהין טענה כי הופרו הן הזכות לחופש הדת (סעיף 9 לאמנה) והזכות לחינוך (סעיף 2 לפרוטוקול הראשון לאמנה). למרות שהמרכזית שבהן למקרה היא הראשונה, יש לאזכר גם את האחרונה, מכיוון שהיא פחות מובנת מאליה במקרה זה; הרי לא מדובר בחינוך יסודי, שעל-פי האמנות הבינלאומיות חובה על המדינות להעניק אותו לכול ובחינם, אלא בחינוך אקדמי. אבל בית המשפט מקבל את הטענה שהוא כלול בזכות לחינוך וכי הסעיף הרלבנטי חל גם על מוסדות להשכלה אקדמית. הוא מצטט בפסיקתו, בין השאר, את המלצתה של מועצת אירופה, כי לחינוך אקדמי "תפקיד מפתח בקידום זכויות אדם וחירויות יסוד, בחיזוק דמוקרטיה פלורליסטית וסובלנות, והרחבת ההזדמנויות להשתתפות בחינוך זה עבור חברי כל הקבוצות בחברה יכולה לתרום להבטחת הדמוקרטיה ולבניית אמון במצבים של מתח חברתי". (שמעת, לימור לבנת?). עם זאת, מצא בית המשפט כי כמו במקרה של סעיף 9, ההגבלה שירתה מטרה לגיטימית של הגנת זכויותיהם של אחרים ושמירה על הסדר הציבורי, כשמטרתה הברורה היא שמירה על אופיים החילוני של מוסדות החינוך. זכויות נוספות שהעותרת טענה כי הופרו, הן זכותה לפרטיות (סעיף 8 לאמנה), זכותה לחופש הביטוי (סעיף 10 לאמנה) ואיסור אפליה (סעיף 14 לאמנה). בית המשפט קבע פה אחד כי לא היתה הפרה של סעיפים אלו.

ההחלטה בעניין סעיפים 9  לאמנה ו-2 לפרוטוקול הראשון ניתנה ברוב של 16 מול אחת. דעת המיעוט החולקת היא של השופטת הבלגית, הפרופסור למשפטים פרנסואז טולקנז, אשר כתבה דעת מיעוט חזקה ומדויקת לטעמי. כאן אביא את טיעוניה רק בעניין סעיף 9. לדידה, מובן כי ניתן להטיל מגבלות על הזכות לחופש הדת. אך מרגע שבית המשפט מצא כי היתה התערבות בזכותה של שהין לבטא את דתה, וכי הדבר נעשה כחוק ולמען תכלית ראויה – היה עליו להוכיח כי מדובר ב"הגבלה החיונית בחברה דמוקרטית". הקושי של טולקנז הוא עם גבולותיו הרחבים של "מתחם שיקול הדעת" ששירטט בית-המשפט והטיעון ששימש אותו להצדקתו, כמו גם היעדר הפיקוח האירופי על שיקול הדעת של המדינות שהן צד לאמנה. בעוד שטולקנז מסכימה בכל לבה עם עקרונות החילוניות והשוויון שהוצהרו, היא חולקת על האופן שבו הם פורשו במקרה הנוכחי לגבי עטיית כיסוי הראש. "אני מאמינה כי בחברה דמוקרטית הכרחי להביא להרמוניה את עקרונות החילוניות, השוויון והחירות, ולא לשקול אותם זה מול זה", היא כותבת. חופש הדת הוא עיקרון מייסד של חברות דמוקרטיות לא פחות מהחילוניות. סעיף 9 מדבר לא רק על חופש הדת אלא על החופש לבטא את הדת. הקשיים בעמדתו של בית המשפט הם כי הוא לא התמודד כהלכה עם טענת העותרת כי אין בכוונתה לאתגר את עיקרון החילוניות כעיקרון כללי או כי עשתה זאת בפועל. טולקנז מדגישה את הצורך להבחין בין עטיית כיסוי ראש לבין פונדמנטליזם מוסלמי, וכי רצונה של העותרת לבטא את דתה בסמלים חיצוניים איננו יכול להיטמע לחלוטין באינטרס הציבורי להיאבק בקיצוניות. עטיית כיסוי ראש נעשית מסיבות שונות, ויש לתהות על הקשר שעושה בית המשפט, ללא ביסוס, בינה לבין (אי) שוויון בין המינים. "מה שחסר בוויכוח הזה הוא דעתן של הנשים, הן אלו שעוטות כיסוי ראש והן אלו שלא". בית המשפט מקבל את העמדה כי כיסוי ראש נכפה על נשים ע"י הוראה דתית שקשה ליישב עם שוויון מגדרי. לדעתה של טולקנז זהו החלק הפחות קביל ביותר בעמדתו של בית המשפט, שכן אין זה מתפקידו להשמיע הערכות לגבי דת או פרקטיקה דתית, כפי שאין זה מתפקידו לקבוע באופן כללי ומופשט את המשמעות של עטיית כיסוי ראש. לא הובאו שום ראיות על-מנת לסתור את הצהרתה של העותרת כי היא עוטה רעלה מרצונה החופשי. קשה לראות כיצד מונע העיקרון של שוויון בין המינים אימוץ פרקטיקה דתית באופן כזה. שוויון ואי-אפליה הן זכויות שחייבות להישאר בשליטתו של הזכאים ליהנות מהם, קובעת טולקנז היוצאת כנגד הפטרנליזם בעמדתו של בית המשפט. לו היתה עטיית כיסוי הראש מנוגדת לעיקרון השוויון, היתה הממשלה הטורקית מחויבת לאסור אותה בכל מקום, פרטי כציבורי. מכיוון שהאיסור לא הוטל מטעמים רלבנטיים או מספיקים, לא ניתן לראות בהתערבות כזאת כ"הכרחית בחברה דמוקרטית". על-כן קובעת טולקנז כי זכותה של שהין לחופש הדת, כפי שהיא מעוגנת באמנה – הופרה.

שאלת הפטרנליזם עולה תדיר כשמדובר בפרקטיקות שלא ברור עד כמה באמת חופשי רצונו של הסובייקט ליטול בהן חלק, מאחר שהן כוללות אינדוקטרינציה חינוכית נרחבת. לעיתים נראה די ברור כי מדובר בפרקטיקות שמפלות ומדירות נשים. אם ניטול דוגמא מהיהדות האורתודוקסית, הרי נשים אינן נחשבות לחלק מן הציבור. בלשון עממית, שבמקרה הזה היא מדויקת תרתי משמע, אומר כי פשוט "לא סופרים אותן". למשל, הן אינן נמנות עם שלושה סועדים שמחייבים זימון בברכת המזון; יושבות להן נשים בסעודה והנה כאילו לא נכחו שם כלל. למשל, הן לא רק מופרדות מן הגברים בבית הכנסת אלא גם אינן נוטלות חלק פעיל במה שקורה בו במובן של קריאה בתורה, דרשה וכן הלאה (להוציא בתי כנסת מועטים ביותר). המקרה של ישראל מציב מבחינה זו אתגר מעניין לא פחות, משום שהמדינה מממנת את הפרקטיקות האלו, למרות שהן לא-שוויוניות בעליל . אבל השאלה שמדגים המקרה של ליילה שהין, היא עד כמה ניתן להתערב בהחלטתו של אדם בוגר לקבל עליו פרקטיקה דתית מסוימת. בסופו של דבר, לבני אדם יש גם זכות לטעות, וזכויות מגינות גם על דברים לא ראויים שאדם רשאי לעשות במסגרת חירותו והאוטונומיה שלו. לדעתי, הדבר העיקרי שבית המשפט האירופי לא הצליח לבסס הוא שבעטיית כיסוי ראש במקום ציבורי, כביטוי לחופש הדת, נפגעות זכויותיהם של אחרים או אפילו הסדר הציבורי.  

לטורקיה חוקה המגדירה אותה כמדינה חילונית, והיא נאבקת בנטיות איסלמיות, חלקן קיצוניות, של חלק גדול מאוכלוסייתה. הנסיבות המיוחדות הללו ("ההקשר הטורקי" כפי שמכנה אותן בית המשפט) הן ללא ספק שונות מאלו של צרפת, שאף בה מתנהל ויכוח עז בנושא, וגם בה סולקו תלמידות מבית-הספר בגלל לבושן הדתי. בית המשפט מתייחס בהחלטתו לוויכוח הניטש בנושא באירופה כולה ומציין כי טורקיה, אזרביג'אן ואלבניה הן המדינות היחידות שבהן הוויכוח איננו רק על החירות האישית אלא גם על המשמעות הפוליטית של עטיית כיסויי הראש האיסלמיים. אלו הן גם המדינות היחידות שהן צד לאמנה האירופית שבהן האיסור על עטייתם הוטל גם באוניברסיטאות, לא רק בבתי-ספר יסודיים ותיכוניים כמו בצרפת. בית המשפט קבע כי הוא רואה במושג החילוניות כעקיב עם עקרונות היסוד של האמנה האירופית, וכי דבקות בו מצד טורקיה יכולה להיחשב כחיונית להגנת המערכת הדמוקרטית שלה. אבל עם כל ההבדלים, נדמה לי שלכשיגיע המקרה של צרפת לבית המשפט האירופי, הוא יתקשה לפסוק באופן שונה מהחלטתו במקרה של טורקיה.

Leyla Shain v. Turkey
כשרעלה משמעה חירות

Read Full Post »

[אם כבר מדברים על יום הסובלנות]

"היהודים הם וירוס הדומה לאיידס שממנו סובל כל העולם (…) ישראל היא סרטן המתפשט בגוף האומה האיסלמית (…) היהודים לא ייהנו מחיי שלווה תחת שלטוננו (…) יבוא יום והכל ישוחרר מהיהודים, אפילו העצים והאבנים שניזוקו מהם (…) העצים והאבנים ירצו שהמוסלמים יגמרו כל יהודי".

למה להכביר מילים? צפו בעצמכם בדרשתו של שייך אברהים מודיריס כפי ששודרה בטלוויזיה הממלכתית הפלסטינית ב-13 בנובמבר:

Read Full Post »

היום הוא יום הסובלנות הבינלאומי. שאלת הסובלנות, שרוב גילוייה ובעיקר אי-גילוייה כיום הם פוליטיים-חברתיים-תרבותיים, התחילה כשאלה הנוגעת לסובלנות דתית. לא מפתיע, שכן חופש הדת הוא אחת מהזכויות הוותיקות ביותר, שצמחו מהרדיפות הדתיות של אנשים שהחזיקו באמונה אחרת מזו המקובלת או הרשמית. כך, האגרות על הסובלנות של ג'ון לוק מוקדשות לשאלת הסובלנות הנדרשת מהכנסייה ועד כמה רשאי הממשל להתערב בענייני "גאולת הנפשות" בקדמו דת אחת. כפייה בתחומים אלו היא חסרת כל תועלת, שכן גם אם הדרך נכונה, היא לא תביא גאולה לאדם הפרטי אם הלה איננו משוכנע בצדקתה. את המצפון אי-אפשר לכפות. "שום דת שאינני חושב אותה לאמיתית יכולה להיות אמיתית או מועילה בשבילי (…) אין לאלץ אדם שייגאל. בסופו של דבר זהו עניין שיש להשאירו לו עצמו ולמצפונו". מוסיף וכותב לוק: "אין זה מעניינו של הממשל, או של מישהו אחר בכלל, לעשות שימוש באמצעים שונים, מתוך סברה שהם יהיו מועילים, לגאולת הנפשות". גאולת הנפש שייכת בעיני לוק לתחום הפרטי במובהק: "איש לא יוכל להניח שהיה מי שבא לייסד חברה אזרחית לשם מציאת גאולה לנפשו, או הבטחת הגאולה הזאת או קידומה, שהרי לשם תכליות אלה לא היה לו כל צורך בכוחה של החברה האזרחית". פורסם לראשונה בעילום שם ב-1689, כשלוק עצמו שהה בגלות מרצון בהולנד מחשש רדיפה באנגליה. נראה שיש כאלו שצריכים לעיין בו גם היום, ב-2001.

ומהמאה ה-17 לימינו אנו. אחד ההוגים בני-זמננו שכתב על הנושא הוא מייקל וולצר, שמסתו הקצרה על הסובלנות תורגמה לעברית. בשפת עבר בולט הקשר בין "סבל" ל"סבלנות" (גם באנגלית, כמובן, קיים קשר בין patience לסֵבֵל) וגם ל"סובלנות". וולצר מציע עוד כמה אפשרויות:
"הסובלנות, כשהיא מתפרשת כעמדה או כהלוך-רוח, מתארת כמה אפשרויות. הראשונה מביניהן, המשקפת את מקורות הסובלנות הדתית במאה השש-עשרה והשבע-עשרה, היא פשוט השלמה בשתיקה עם השוני, למען דרכי שלום. אנשים הורגים זה את זה במשך שנים על שנים, עד שלבסוף הם נעשים מותשים, פולטים אנחת רווחה, ואנו מכנים זאת סובלנות. אבל אנו יכולים להתוות רצף של השלמות מוחשיות יותר. עמדה אפשרית שנייה היא אדישות סבילה, נינוחה ורוחשת-טובה כלפי השוני: 'יש כל מיני אנשים בעולם'. השלישית נובעת ממין סטואיות מוסרית: הכרה מתוך עיקרון בכך של'זולת' יש זכויות, גם אם הוא מממש אותן בדרכים שאינן נראות לנו. הרביעית מביעה פתיחות כלפי הזולת; סקרנות; אולי אפילו יחס של כבוד, ובצדו נכונות להקשיב וללמוד. ובהמשך הרצף ישנה השמחה על השוני: שמחה אסתטית, אם השוני מתפרש כשהשתקפות, במישור התרבותי, של רוחב היריעה ושל הרבגוניות של הבריאה האלוהית או של העולם הטבעי; או שמחה תפקודית, אם ההבדל נתפס, כמו בטיעון הרב-תרבותי הליברלי, כתנאי הכרחי לשגשוג אנושי, המציע לפרטים את הפרשויות הבחירה המעניקות משמעות לאוטונומיה שלהם".

אבל אתם יודעים מה? גם אם אנשים לא יחגגו את המגוון אלא יסבלו אבל יגלו סובלנות – אני קונה.

ג'ון לוק, אגרות על הסובלנות. תרגם מלטינית ואנגלית: יורם ברונובסקי. מאגנס האוניברסיטה העברית, תש"ן.
מייקל וולצר, על הסובלנות. תרגום: עמנואל לוטם, משרד הביטחון, תשנ"ט-1999.

Read Full Post »

או: על "זכותו" של המוהיקני האחרון לשימור תרבותי

על-פי סקר המתפרסם היום בהארץ, 43% מהחילונים בישראל רואים בנישואי התערובת של יהודים בעולם תופעה מטרידה.
לליברלים, עצם המונח "נישואי תערובת" הוא מטריד שכן הוא מצביע על תפיסת עולם המחלקת את האנושות ל"גזעים". האם אנשים שאינם רוצים כי ילדיהם, נאמר, יינשאו מחוץ ל"שבט" או לעם לוקים בנטייה גזענית? או שמא זוהי העדפה לגיטימית, שאין לה דבר עם המחשבה שיהודים נעלים על מאן דהוא, אלא נובעת פשוט ממתן ערך לקיומו של העם היהודי ורצון לשמרו? אנשים כאלו רואים בהתבוללות "בעיה" שכן היא מסכנת את המשך קיומו של העם היהודי.

כשלעצמי, סלדתי תמיד מעצם השימוש במונח "נישואי תערובת" ו"התבוללות". גם אם יצליחו לשכנע אותי שמדובר בהעדפה לגיטימית שאיננה מתערבת בפועל בבחירותיהם של אנשים(*), מדובר בתפיסה שיש לה לפחות השלכות גזעניות פוטנציאליות; בעיקר כשמדובר בעם שכבר איננו מיעוט נרדף אלא יושב במדינתו הריבונית. שכן אין דין מיעוט קטן הנאבק על הישרדותו כדין מי שכונן את עצמו במדינה עצמאית. ולא סגי, אלא הגדיר מדינה זאת כ'יהודית' ועושה את המוות לכל לא-יהודי שמבקש להצטרף (שלא לדבר על אלו שהיו כאן והמדינה "הצטרפה" אליהם…). גם בפני מי שבחרו להישאר מיעוט במדינותיהם פתוחה הדרך להצטרף לרוב הלאומי. על-כן אינני רואה מדוע עלי להיות מוטרדת או מודאגת מהעדפותיהם של יחידים בוגרים להינשא לבחירי לבם מבלי לבדוק בציציותיהם.

ועכשיו לשאלה המעניינת יותר. האם האפשרות כי בעוד כמה דורות לא יתקיים יותר עם יהודי בגלל ה"התבוללות" היא מטרידה? יש מי המשיבים בחיוב, מפני שהם רוצים בהמשך קיומו של העם היהודי כעם. אני רואה בתרבות, לאום והגדרה עצמית כבעלי ערך חיובי כל עוד אנשים בוחרים בהם מרצונם; בהיותם אינטרסים אנושיים שהגשמתם תורמת לחייהם ולאיכותם. אין להם בעיני ערך חיובי בפני עצמם, באופן המנותק מהעדפותיהם של יחידים. כל עוד אנשים רוצים להשתייך לתרבות הלאומית של עמם עלינו להבטיח כי העדפה זו תתאפשר ותכוּבּד. ככל שהקבוצה הזאת תהיה קטנה יותר, יתכן שנזדקק לערובות מוצקות יותר לשם כך, ואף לאמצעים כמו העדפה מתקנת. כמו לגבי זכויות אחרות, חלקן אינדיבידואליות במובהק, מימושן של זכויות תרבותיות ולאומיות תלוי בקיומה של קבוצה כלשהי, שגודלה רלבנטי בנסיבות מסוימות. למוהיקני האחרון כנראה לא תהיה זכות לשימור תרבותי של קבוצתו שכן שוב אין לו קבוצה. האם יש ערך וחשיבות לשימור תרבויות שלא שרדו? בהחלט יתכן, אך אז השיח הרלבנטי עובר להיות היסטורי, לא מה נובע מהשתייכותם הלאומית של אנשים לגביהם ומבחינת אחרים.
אך אם לא יהיה איש עלי אדמות שירצה להיות יהודי – אני אישית לא אראה בכך אסון. בשבילי יהדות, כמו כל קטגוריה דומה, היא חשובה כל עוד אנשים רוצים בה.

(*) על הבעייתיות של העדפות חיצוניות ראו כאן.

Read Full Post »