Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מדיה’ Category

לפני שבועיים דיווחתי כאן על שיחת טלפון קפקאית-מה, שניהלתי עם מחלקת המנויים בהארץ.
אתמול קיבלתי שיחה מאותה מחלקה עצמה. "מדברים מהארץ. אנחנו מבקשים לעניין אותך במנוי", זימרר המטלפן. עדכנתי אותו שאני עצמי דווקא התעניינתי לאחרונה במנוי מסוים אבל התבשרתי שאני לא עונה לקריטריונים שאותם לא היו מוכנים לגלות לי. המממ… בואי נראה מה רשום, בדק (במאגר שאני כבר לא אמורה להופיע בו, שהרי שוב אינני מנויה). "זה כי היית מנויה אצלנו בשנה האחרונה", ניסה. "לא, אני כבר שלוש שנים לא מנויה". "אה, קיבלת מגזין חודשי". לא ידעתי על מה הוא מדבר אפילו. איזה מגזין? "מגזין דה-מרקר". "? – אולי קיבלתי מכם פעם מתנה, אבל זה היה נורא מזמן". "אז זה לא היה בשנה האחרונה? אם כך זאת פשוט טעות", הרגיע אותי, "תוכלי לעשות מנוי לסו"ש". יש קריטריונים, המשיך להסביר, ובין היתר מי שהיה מנוי בשנה האחרונה לא כשיר. (היתכן שיש כאן סקופ, ומתגלה ומפורסם לפחות אחד מן הקריטריונים העלומים למנוי סוה"ש הנחשק [נגיד] של הארץ?) שיתפתי אותו בחששי שנכנסתי לרשימה השחורה. "אין אצלנו נקודות שחורות ולבנות, אנחנו לא זברה", דחה אותי בבוז משועשע. נשאר רק עניין המחיר, הגבוה בלמעלה מ-30% ממה שמקבלים מנויי סו"ש אחרים בישוב שלי. הוא הבטיח לבדוק. אני ממתינה בסבלנות כדי להחליט אם אני מעוניינת.

מלבד לחכות שהוא יחזור אלי עם תשובה, נותר כעת רק לתהות אם מדובר בשיחת טלפון מקרית לחלוטין, או שמא מישהו בשוקן (היעלה על הדעת?) קרא כאן.

Read Full Post »

קוראים נאמנים במיוחד זוכרים אולי שלפני כשלוש שנים ביטלתי את המנוי על הארץ, לאחר יותר מ-25 שנים שבהן הייתי מנויה על העיתון. כתבתי על הסיבות פה ושם. מאז אני מעיינת במהדורת האינטרנט שלו, שהולכת ונהפכת לבעייתית יותר ויותר, הן מבחינה עיתונאית הן מבחינה אינטרנטית.

מסיבות שונות שקלתי לאחרונה לעשות מנוי לעיתון הנייר לסוף השבוע בלבד. זוהי אופציה שהוצעה לי כשביטלתי את המנוי, אבל אז לא רציתי בה. התקשרתי, אפוא, למחלקת המנויים של העיתון, כדי לברר את האפשרות ולבדוק אילו תנאים יוצעו לי. לא לפני שבדקתי עם השכנים איזה מחיר הם משלמים על אותה חבילה. חמושה בעט ובנייר המתנתי בסבלנות למענה הקולי עד שנציג חביב עלה על הקו. הצגתי את קושייתי ונשאלתי אם הייתי פעם מנויה. הייתי, כידוע. אז בדקו אם אני במאגר על-פי מס' הטלפון שלי. אמרתי משהו ביני לביני על זה שזה one way ticket: רק נכנסים ולא יוצאים, ומזל שזה (בינתיים) לא ביומטרי. הנציג הודיע שמשהו אכן "יוצא", זיהה אותי בשמי ואז הודיע לי חגיגית שאני "לא זכאית"(!) לעשות מנוי רק לסוף השבוע.

אני: "לא זכאית? למה?"
הוא: "יש קריטריונים".
אני: "אוקיי, אבל מהם הקריטריונים שאני לא עומדת בהם?"
הוא: "יש קריטריונים. אי אפשר להגיד אותם. זה לא אני מחליט, זה אלה שמעלי. אני בקומה שנייה, יש מי שיושב למעלה". ללמדני שלא מדובר רק בעניין מטאפורי של הקודקודים ש"למעלה", הם יושבים מעליו גם פשוטו כמשמעו, כנראה בקומה שלישית(?). [אחרי שראיתי את עג'מי, מזל שלא בחניון ליד].
אני: "בסדר, אני מבינה שיש קריטריונים. אבל הם צריכים להיות שקופים".
הוא: "ככה זה. אי אפשר להגיד. את רוצה לדעת כמה זה עולה?"
אני: "כמה עולה מה שאני לא יכולה לעשות?"
הוא: " טוב, אבל שאלת. זה יעלה לך …". כאן הוא נקב במחיר הגבוה ביותר מ-30%(!) ממה שמשלמים השכנים שלי באותו ישוב. דא?

נציג השירות, כמובן, אינו יודע על מה ולמה אינני עומדת בקריטריונים, וקרוב לוודאי שאיננו יודע מהם בכלל. אבל אולי ממישהו יותר למעלה שם אפשר לקבל הסבר על אילו קריטריונים צריכה לענות מי שכן רשאית לעשות מנוי למהדורת סוף השבוע בלבד אצל שוקן? ומדוע הם אינם נמסרים? מה פשר הנקודה השחורה שמופיעה ליד פרטָי במאגר? ואיך זה שפתאום יצאתי מקבוצת הזכאים? מה עשיתי רע (או טוב)?
לא שאני בטוחה שעכשיו כבר אעשה. אני לא מתעקשת להיות חברה במועדון שלא רוצה בי.

עוד בנושא:
ערב הווי למנויי הארץ

Read Full Post »

היבשת מנותקת

ועמוס עוז לא זכה בפרס נובל לספרות

שעה שהקשר בין האיים הבריטיים ליבשת אירופה נותק בשל מזג אוויר סוער, היתה כותרתו של עִתון בריטי אחד "היבשת מנותקת". ביטוי וסמל לתחושת הבריטים כי הם מרכז העולם, שיבשת אירופה – אי נידח וחסר חשיבות – מנותקת ממנו. נזכרתי בכותרת האלמותית הזאת כשראיתי, תחילה במבזק ואחר-כך בידיעה באתר, את הכותרת "עמוס עוז לא זכה בפרס נובל". עם כל הכבוד, ויש כבוד, כותרת צריכה לזקק את החשוב ביותר בידיעה. והחשוב ביותר במקרה זה הוא מי זכה בפרס, לא מי לא זכה בו. את האכזבה הישראלית (ובעיקר הפרטית של עוז, נודה על האמת) אפשר לתת בהמשך הידיעה.

אדם קרוב אצל עצמו. ובמעגלים מתרחבים, למשפחתו, חבריו, מכריו וכן הלאה. כשנודע לנו שבאסון שנהרגו בו רבים נהרג גם אדם המוכר לנו – המכה כואבת יותר. אין זה אומר שאנו אדישים לכך שנהרגו אנשים שאיננו מכירים. הסולידריות בין אזרחים במדינה רופפת יותר, אך לא נעלמה לחלוטין. כל מדינה מתעניינת באזרחיה, והתקשורת המקומית נותנת ביטוי להתעניינות זאת. לא רק בישראל מדווחים על אזרחי המדינה שנפגעו באסון טבע, תאונת המונים או פיגוע המתרחשים בחו"ל, למשל. זה אך טבעי ולא בהכרח מצביע על פרובינציאליות. מה שבעייתי הוא חוסר מידתיות משווע החורג מן הטעם הטוב. כמו התעלמות מארוע חשוב רק כי ישראלים לא היו מעורבים בו; או כמו כאן, דיווח שכותרתו מודיעה מי לא זכה בפרס רק כי הוא ישראלי.

אין לי בעיה עם גאווה לאומית. ההישג הוא אמנם אישי, ובדרך-כלל מושג למרות המדינה ולא בזכותה. היא מצִדה מפקירה ומדרדרת את החינוך והמחקר ועושה כל שלאל ידה כדי להבטיח שעוד 20 שנה, נניח, ישראלי לא יוכל לזכות בפרס נובל לאחד המדעים. אבל מותר לנו להתגאות בהישג של מישהו "משלנו". במיוחד כשכל-כך מעטות הסיבות לגאווה בעת הזאת. מעניין שגאווה לאומית היא מילה גסה אצל רבים מאלה שהפן ההפוך – הבושה על מה שהמדינה או אזרחיה עושים – מודגש על-ידם ללא הרף. נכון, אין דומה פעולה שמוסדות המדינה הרשמיים עושים, למעשה בשמנו, להישג שישראלי משיג בזכות כישוריו ומאמציו, אף אם קיבל לשם כך תמיכה מהמדינה, במקרה הטוב. אבל פעמים רבות אנחנו מתביישים במה שישראלים אחרים עושים באופן פרטי, לא מטעם המדינה. "הישראלי המכוער" בחו"ל הוא דוגמא טובה. קצת צורם שגאווה על משהו טוב שקורה כאן מתויגת מיד כלאומיות בזויה בעוד שאותה הזדהות בסיסית, כאשר היא מתורגמת להתייסרות על מה שהמדינה עושה, מוצגת כאכפתיות יתר כלפי ישראל. מתעקשים על גישה אוניוורסליסטית, לא פרטיקולריסטית? גנו באותה מידה ואינטנסיוויות את הפשעים והזוועות שמחולל הצד השני, לא רק את שמחוללת ישראל. אכפת לכם יותר מישראל? אל תעקמו את האף כשמזכירים ישראלים בהקשרים קצת יותר חיוביים.

Having said that, אפשר לחזור לכותרת המגוחכת שמבשרת לנו מי לא זכה בנובל לספרות רק כי הוא ישראלי; ולקבוע שלא רק שהיא קרתנית להביך, אלא גם לא-מקצועית לחלוטין. כי היא לא מוסרת את המידע החשוב: בפרס נובל לספרות השנה זכתה הרטה מולר. עוז יצטרך לחכות לשנה הבאה, אולי.

Read Full Post »

ממתקים

בדרך-כלל אני מפנה למאמרים כאלו ב"המלצות חמות", בטור הימני. אבל המוסף של הניו-יורק טיימס השבוע גדוש בממתקים, כך שהוא מרוויח ביושר קישור מיוחד.

מייקל איגנטייף, ששואל מה עושים האמריקאים בעירק? (ובליבריה? ובאפגניסטן?), מנסה למקם את הכיבוש בעירק בהיסטוריה הארוכה של ארה"ב כמעצמה מתערבת.

ג'פרי רוזן, במאמרו איך להצית מחדש את מלחמות התרבות, צופה שהחלטת בית-המשפט העליון של ארה"ב לפסול חוקים האוסרים על יחסי מין הומוסקסואליים, תביא למכת-נגד שתיטיב עם השמרנים דווקא.

וג'ון גרטנר על החיפוש העקר אחרי האושר שנובע מכך שאנחנו לא יכולים לִצְפּוֹת ממה נהיה מרוצים, פשוט כי אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים.

שלושת המאמרים ארוכים למדי. לאמריקאים יש סוף-שבוע ארוך, כידוע.

Read Full Post »

אמש השתתפתי בערב למנויי הארץ, אחד מסדרת הופעות שבכיריו מקיימים ברחבי הארץ, כדי לצאת מהחדרים הממוזגים ולפגוש בקהל קוראיהם. השתתפו יואל אסתרון, אבירמה גולן ואמיר אורן, וקצת אחר-כך הגיע פתאום (באופן בלתי מתוכנן?) המו"ל עמוס שוקן. היה בידור וגם די צפוי. המשך…

Read Full Post »

ג'ייסון בלייר. רק קצה קרחון.

הניו-יורק טיימס ממשיך בהפקת הלקחים מפרשת בלייר.

בין השאר, הוא יוצר שלושה תפקידים חדשים: "עורך ציבורי", עורך לסטנדרטים של העבודה העיתונאית ועורך שיפקח על הקריירה המקצועית בעיתון. עורך הסטנדרטים יפקח על יצירת מערכת של סטנדרטים עיתונאיים וניטורם, וידריך בנושאי אתיקה ויושרה. הידד.
הדו"ח המלא של ועדת הבדיקה שמונתה לאחר המקרה הוא בן 95 עמודים. מעניינת במיוחד הקביעה כי בלייר קוּדם למרות עברו המקצועי והאישי הבעייתי, בין השאר בשל מוצאו ("רצון להגביר מגוון"), תקשורת לקויה וחשש שמא מניעת קידומו תתפרש כאפליה.

התקינוּת הפוליטית שמהלכת עלינו אימים היכתה בניו-יורק טיימס והיכתה חזק. אבל לא רק בו. אני מכירה עוד כמה ארגונים שההתיישרות עם הפוליטיקלי קורקט מחליפה בהם את היושרה (האינטגריטי), שקובעת, בין השאר, שעקרונות לא מחילים באופן חד-צדדי, על-פי זהותם של הצדדים הנוגעים בדבר.
כשהנכס היחיד הוא אמינות, כדאי לא לשחק בה.

הידיעה בהארץ (נקווה שהיא מדויקת…)

רשימות קודמות בנושא:
איך נוהג הניו-יורק טיימס בעיתונאי שסרח
הערה על פלגיאריזם

Read Full Post »

« Newer Posts