Posted in מדיה, פלסף on 8 באוקטובר 2009|
ועמוס עוז לא זכה בפרס נובל לספרות
שעה שהקשר בין האיים הבריטיים ליבשת אירופה נותק בשל מזג אוויר סוער, היתה כותרתו של עִתון בריטי אחד "היבשת מנותקת". ביטוי וסמל לתחושת הבריטים כי הם מרכז העולם, שיבשת אירופה – אי נידח וחסר חשיבות – מנותקת ממנו. נזכרתי בכותרת האלמותית הזאת כשראיתי, תחילה במבזק ואחר-כך בידיעה באתר, את הכותרת "עמוס עוז לא זכה בפרס נובל". עם כל הכבוד, ויש כבוד, כותרת צריכה לזקק את החשוב ביותר בידיעה. והחשוב ביותר במקרה זה הוא מי זכה בפרס, לא מי לא זכה בו. את האכזבה הישראלית (ובעיקר הפרטית של עוז, נודה על האמת) אפשר לתת בהמשך הידיעה.
אדם קרוב אצל עצמו. ובמעגלים מתרחבים, למשפחתו, חבריו, מכריו וכן הלאה. כשנודע לנו שבאסון שנהרגו בו רבים נהרג גם אדם המוכר לנו – המכה כואבת יותר. אין זה אומר שאנו אדישים לכך שנהרגו אנשים שאיננו מכירים. הסולידריות בין אזרחים במדינה רופפת יותר, אך לא נעלמה לחלוטין. כל מדינה מתעניינת באזרחיה, והתקשורת המקומית נותנת ביטוי להתעניינות זאת. לא רק בישראל מדווחים על אזרחי המדינה שנפגעו באסון טבע, תאונת המונים או פיגוע המתרחשים בחו"ל, למשל. זה אך טבעי ולא בהכרח מצביע על פרובינציאליות. מה שבעייתי הוא חוסר מידתיות משווע החורג מן הטעם הטוב. כמו התעלמות מארוע חשוב רק כי ישראלים לא היו מעורבים בו; או כמו כאן, דיווח שכותרתו מודיעה מי לא זכה בפרס רק כי הוא ישראלי.
אין לי בעיה עם גאווה לאומית. ההישג הוא אמנם אישי, ובדרך-כלל מושג למרות המדינה ולא בזכותה. היא מצִדה מפקירה ומדרדרת את החינוך והמחקר ועושה כל שלאל ידה כדי להבטיח שעוד 20 שנה, נניח, ישראלי לא יוכל לזכות בפרס נובל לאחד המדעים. אבל מותר לנו להתגאות בהישג של מישהו "משלנו". במיוחד כשכל-כך מעטות הסיבות לגאווה בעת הזאת. מעניין שגאווה לאומית היא מילה גסה אצל רבים מאלה שהפן ההפוך – הבושה על מה שהמדינה או אזרחיה עושים – מודגש על-ידם ללא הרף. נכון, אין דומה פעולה שמוסדות המדינה הרשמיים עושים, למעשה בשמנו, להישג שישראלי משיג בזכות כישוריו ומאמציו, אף אם קיבל לשם כך תמיכה מהמדינה, במקרה הטוב. אבל פעמים רבות אנחנו מתביישים במה שישראלים אחרים עושים באופן פרטי, לא מטעם המדינה. "הישראלי המכוער" בחו"ל הוא דוגמא טובה. קצת צורם שגאווה על משהו טוב שקורה כאן מתויגת מיד כלאומיות בזויה בעוד שאותה הזדהות בסיסית, כאשר היא מתורגמת להתייסרות על מה שהמדינה עושה, מוצגת כאכפתיות יתר כלפי ישראל. מתעקשים על גישה אוניוורסליסטית, לא פרטיקולריסטית? גנו באותה מידה ואינטנסיוויות את הפשעים והזוועות שמחולל הצד השני, לא רק את שמחוללת ישראל. אכפת לכם יותר מישראל? אל תעקמו את האף כשמזכירים ישראלים בהקשרים קצת יותר חיוביים.
Having said that, אפשר לחזור לכותרת המגוחכת שמבשרת לנו מי לא זכה בנובל לספרות רק כי הוא ישראלי; ולקבוע שלא רק שהיא קרתנית להביך, אלא גם לא-מקצועית לחלוטין. כי היא לא מוסרת את המידע החשוב: בפרס נובל לספרות השנה זכתה הרטה מולר. עוז יצטרך לחכות לשנה הבאה, אולי.
Read Full Post »
קרוא וכתוב 