קרוא וכתוב

הסופר היפני הארוקי מוראקאמי קיבל השבוע את פרס ירושלים. לרגל המאורע הנה שידור חוזר של הביקורת שכתבתי על ספרו 'יער נורווגי', ופורסמה במעריב ביוני 2000.
התבגרות, או השלמה עם המוות

Read Full Post »

האבודים – שישה מתוך שישה מיליון, מאת דניאל מנדלסון. מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, 634 עמ'

נכון אולי יהיה לפתוח במה שאומרת ההוצאה על הספר הזה, שזהו ספר עיון המתחפש לרומן. אבל ההגדרה והז'אנר של הספר פחות חשובים מאשר מה שמצליח מחברו לעשות בספר הזה, שגם להגדירו כ"ספר שואה" אינני רוצה. כי במובנים רבים זהו פשוט ספר יחיד במינו. 'האבודים' הוא ספר של מסע חיים, תרתי משמע. חיפוש אחר שש נפשות, שאם תרצו, מחפשות מחבר. שישה מבני משפחתו שנספו בשואה: אחי סבו, אשתו וארבע בנותיהם, שבתחילת החיפוש אפילו בשמותיהם המדויקים לא היה בטוח, שהושמדו בעיירה הקטנה בולכוב שבגליציה.

בולכוב היתה עיירה שעל כמותה מספרים במזרח אירופה את הבדיחה על "איש שנולד באוסטריה, הלך לבית-הספר בפולין, התחתן בגרמניה, הוליד ילדים בברית-המועצות ומת באוקראינה. וכל אותו הזמן, כך הבדיחה, הוא לא יצא אף פעם מהכפר שלו". עיירה שמתוך כ-6,000 יהודיה שרדו אחרי המלחמה 48. ארבעים ושמונה בני-אדם ניצלו משום שהסתתרו בעליות גג, במרתפים, לעיתים בחללים קטנים כל-כך עד שלא כל ארבעת המסתתרים בו יכלו לישון בו-זמנית ואחד מהם חייב היה לעמוד. על אחרים הלשינו והם הוצאו להורג יחד עם התושבים הפולנים שהסתירו אותם. עיירה ש-99.2 האחוזים מיהודיה שהושמדו הובלו למותם בשתי אקציות; הולכו ברחובות העיר תוך שמאלצים אותם לשיר על השטעטל בלז; נורו לתוך קברים שקודם לכן חפרו. וכן, יש בספר כמה תיאורים קשים מנשוא.

מאז ילדותו התעניין דניאל מנדלסון – יהודי אמריקני צעיר, מרצה לספרות קלאסית וכותב – בקורות המשפחה. והחור השחור של משפחתו של שמיל יגר טרד את מנוחתו במיוחד. מה עלה בגורלם לא ידעו בדיוק במשפחה. חצאי מילים ופה ושם שמועות. מנדלסון יוצא למסע. כמו הרבה מסעות, בעיקר בספרות הקלאסית שבה כאמור הוא מתמחה, עצם המסע הוא העיקר ולאו דווקא יעדו. (אם כי הוא לומד שבסופו של דבר, עצם פעולת החיפוש תביא גם למציאה. צריך רק לדעת להסתכל כדי לראות את מה שנמצא שם כל הזמן).  וגם יעדו של המסע מתגלה מחדש תוך כדי חיפוש, לאו דווקא כרצון לדעת כיצד מתו בני משפחת יגר, אלא כיצד חיו, באופן מוחשי. תוך כדי כך מצליח מנדלסון להקים לתחייה עולם שלם – עולמה של יהדות מזרח אירופה טרם מלחמת העולם השנייה. עולם שנחרב. אבל לא פחות מכך הוא מספר סיפור מרתק וחי בפני עצמו; לא רק של העולם שהיה, והולך ונעלם עם אחרוני ניצוליו, אלא גם של הקשר בין בני הדור שלו אליהם ואל מה שעברו. מנדלסון מחפש לא רק את הסיפור אלא גם את הדרך הנכונה לספר אותו. זאת שתאפשר את המרחק הנכון הנדרש לכל סיפור, יחד עם הקרבה והמעורבות שהניעו את הסיפור המסוים הזה. והספר שלו הוא מארג נפלא של דרכים שונות. כמה מהפרשות הראשונות בתורה והפרשנויות שלהן משמשות אותו כמדריך לתֵמות המסופרות. הן מתפקדות גם בניסיון להבין שאלות של בריאה והרס, השמדה והישרדות, אך גם באופן מקביל את היחסים המשפחתיים שלו ואלה שהוא מגלה בחקירותיו. השתיקות, הקנאות, האשמה. הגילוי המחודש של קרבה.  הקול שלו כמספר הוא נפלא. הוא מספר בעצלתיים, במשפטים ארוכים הנפרשים על פסקאות שלמות, בלולאות מעגליות רחבות, סיפור הנפתח כמו קופסאות סיניות. ויחד עם זאת מרוכז, צלול וטהור, מתוך רפלקסיה תמידית, מערבב זיכרון וכאב, ומצליח לשמור על מתח מתמיד של קריאה. מנדלסון הוא פשוט מספר נהדר.

'האבודים' הוא ודאי ספר חשוב. חשוב בגלל הדור שמייצג הכותב, דור הנכדים של מי שהיו שם, שהוא הדור האחרון שיוכל לשמוע מהניצולים עצמם את סיפוריהם. חשוב בגלל הדורות שהוא מספר להם, שם באמריקה, סיפור בעל עוצמה שכמוה לא יוכלו לקלוט בשום קרון להובלת בקר שאליו ייכנסו במוזאון השואה בוושינגטון, כדי לנסות לדמות לעצמם מה שעברו בני-אדם במחצית המאה הקודמת באירופה. לא פחות מכך, זוהי הצלחה ספרותית נדירה. אני מרשה לעצמי לומר ש'האבודים' הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

חלק א' – על המגלה ליאן שיירסטד
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

המגלֶה מאת יאן שיירסטד. מנורווגית: דנה כספי. הוצאת שוקן, 2004, 492 עמ'

יונס וררגלנד היה גיבור תרבות נורווגי. יוצר של סדרת טלוויזיה שקצרה שבחים. גיבור שנפל, יש לומר. אבל יותר מכול, הוא אדם רעב לידע, ופרוייקט חייו היה ניסיון להכניס סדר בידע, לארגן אותו באופן שלם וכולל. גיבור ילדותו היה וסקו דה גמה, מגלה היבשות, ועבור ורגלנד היה מכלול הידע האנושי בבחינת יבשת לא נודעת, או גלקסיה, שיש למפותה (כך, הפרקים בספר קרויים על-שם כוכבים וירחים). אבל הוא לא חיפש רק אחרי מתודה. כמו בתכניות הטלוויזיה שלו, היה לו חזון. מה שהוא ביקש אחריו היתה נקודת מבט. לשון אחר, פרספקטיווה. כזאת שלא רק תארגן את הדברים בסדר הנכון אלא גם תעניק להם את המשמעות שניתן לחלץ מהם. נקודת המבט שהוא מבקש, נקודת המשען הארכימדית שלו, אמורה להגדיר הכול מחדש עבורו, באופן שלא רק ירחיב את אופקיו אלא ישנה אותו כאדם.

כמו שקורה לבני-אדם פעמים רבות, הוא לא יישם את העיקרון שלו בחייו שלו. מאוחר מדי הוא מגלה שאשתו נותרה יבשת לא נודעת עבורו. ובעצם, גם הוא עצמו. שכן מי שמביט החוצה אינו רואה את המקום שממנו הוא מסתכל. בחייו של ורגלנד גילוי זה איננו נעדר ממד טראגי עמוק, נקודת שבר הגורמת לו לנסות לפענח לאחור את חייו ולארגן מחדש את פיסות הידע, הפעם של עולמו הוא, כדי להבין את מותה של אשתו ועד כמה היה לו בו חלק ואשם.

'המגלֶה' לא רק מספר על כל זה אלא מגלם בצורתו הספרותית את החיפוש הזה, את הגילוי הלא צפוי שהחיפוש התקיים במקום הלא-נכון, ואת ההתחלה מחדש, האופטימית כל-כך. בקיצור, הפונקציה האסתטית שלו היא האריסטוטלית הקלאסית, של אחדות התוכן והצורה. הוא בורא עולם; ולפחות בעולם הספרותי, הוא אכן מתקרב לשלמות שאותה מחפש בנואשות רבה כל-כך גיבורו. לא כי הספר מושלם, אלא משום שהוא מצליח לקשור את החוטים שהוא טווה – בפיתולים רבים, בסטיות אינספור, בדרך סיפר אסוציאטיבית המקשה לעיתים על המעקב, במעבר בין מְספרים שונים ללא התראה – באופן שעוצר את נשימתנו. ולא מפני שהוא מותח; אלא מפני שהוא מצליח ליצור את אותה איכות נעלמת, חמקמקה, שלא רק גיבורו מחפש אלא גם אנחנו, או לפחות חלק מאתנו. לכן אולי מטאפורה מתאימה יותר תהיה לא נשימה שנעצרת אלא דווקא נשיפה. הוצאת אוויר של שחרור, של הצלחה במשימה, של סגירת מעגל.

הסופר, שיירסטד, הוא תיאולוג בהשכלתו. והספר הזה אכן מצליח להעביר משהו רוחני מאד אבל לא במובן הריליגיוזי או הטרנסצנדנטי. רק שאם לא בחיים, לפחות בקריאה אנחנו מגיעים לאותה חוויה פיוטית של סיפוק עמוק, הנגרמת מהתלכדות הדברים המעניקה להם פשר. או לפחות מראית עין כזאת. אם לא בחיים – אז איפה אם לא בספרות?

חלק ב': על האבודים – שישה מתוך שישה מיליון
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

כלת פרס נובל לספרות לשנת 2007 היא הסופרת דוריס לסינג. שנים רבות אני מצפה שזה יקרה. התקשיתי להתחבר לספריה המאוחרים יותר, אך כמו שקורה לא אחת יש סופרים שהפרס מגיע להם בגין יצירה אחת ויחידה. זהו המקרה של דוריס לסינג וספרה המופלא מחברת הזהב, שראה אור לפני למעלה מ-40 שנה, ב-1962. מחברת הזהב הוא (בין השאר) ספר פורץ דרך ומכונן של התודעה הנשית. על מה הספר? אענה על-כך בעקיפין (או יותר נכון לא אענה), במילותיה של לסינג עצמה. כותבת לסינג בהקדמה לספר (שתורגם בידי ג' אריוך ויצא בעם עובד בשנת 1978):

"אבל כוונתי העיקרית היתה לקבוע לספר צורה שהיא עצמה תהיה קביעת עמדה, חיווי בלי מלים: לדבר באמצעות הצורה שאקבע לספר.
וכמו שאמרתי: בזאת לא הבחינו".
ובסיום ההקדמה, כשהיא מספרת שגם עשר שנים אחרי שכתבה אותו היא מקבלת כשלושה מכתבים בשבוע המתייחסים אליו. אחד על מלחמת המינים, השני על פוליטיקה והשלישי על מחלת הרוח. "והרי זה אותו הספר". היא כותבת. וממשיכה:
"ומטבע הדברים חוזרים המקרים האלה ומעלים שאלות לגבי מה שמבינים בני-אדם כשהם קוראים ספר, ומדוע אדם אחד רואה תבנית אחת בלבד ואינו משגיח כלל בשום תבנית אחרת, ומה מוזר הדבר, שאני, כמחברת, רואה ברור כל-כך ספר הנראה לקוראיו אחרת לגמרי.
וממחשבות מסוג זה נבעה מסקנה חדשה: שלא רק מידת ילדותיות היא מצד סופר לרצות שהקוראים יבינו מה שהוא עצמו מבין, ויעמדו על צורתו וכוונתו של רומן שכתב כפי שהללו נראות לו – אלא שהעובדה כי הוא רוצה בזאת משמעה שלא הבין ענין יסודי מאוד; שהספר חי ופעיל ומפרה ומסוגל לעורר מחשבה ודיון רק אם תבניתו וצורתו וכוונתו אינן מובנות, משום שהרגע שבו עמדת על הצורה והתבנית והכוונה הוא גם הרגע שבו אינך יכול עוד להפיק ממנו כלום.
וכאשר תבניתם וצורתם של החיים הפנימיים שבספר ברורות לקורא במידה שהן ברורות למחבר – אולי אז הזמן להשליך את הספר הצדה, כדבר שעבר זמנו, ולהתחיל שוב בדבר חדש".

נובל 2006: ממתק טורקי
נובל 2006: יקיר הבלוג זכה בנובל לספרות

Read Full Post »

לטור קצר בנושא שפרסמתי בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ביום שישי 13.10.2006 – ראו כאן

אורהאן פאמוק

הסופר הטורקי אורהאן פאמוק הוא חתן פרס נובל לספרות לשנה זאת. ואם אתם זקוקים לדרבון נוסף כדי לרוץ ולקרוא את ספרו הנפלא 'הספר השחור' – שציטטה ממנו מהווה את המוטו לבלוג שלי מיום היווסדו – הנה לכם ההזדמנות. ספר נוסף משלו שיצא בעברית הוא 'המבצר הלבן', ספר מוקדם מ'הספר השחור' הנופל ממנו לדעתי. אני מקווה שההוצאות העבריות ינצלו את המומנטום של הנובל כדי לתרגם ספרים נוספים של פאמוק, ובעיקר את ספרו האחרון 'שלג'. זהו ספר שבמובן מרכזי עוסק בלב המחלוקת הטורקית כמדינה חילונית שכפתה את עצמה ככזאת על אוכלוסייה דתית ברובה, והפרדוקס שעל-פיו החוקה הטורקית קובעת כי הצבא הוא שומר הרפובליקה החילונית ונדרש להתערב כאשר היא נמצאת בסיכון. מבין ספריו של פאמוק הוא אולי הפוליטי ביותר, ובה בעת זהו רומן לירי וקסום על מקומה של האמנות בתוך החיים האלו, על בדידות ועל חיפוש אחר אהבה.

יצירתו של פאמוק ממוקמת בתפר שבין מזרח למערב, ורואה את טורקיה כגשר אפשרי ביניהם אך גם כזירת עימות קשה בין שתי התרבויות. כתיבתו מיוחדת באופן שבו נארגות אמירות חברתיות ופוליטיות בספרות שהיא לירית במובהק. פאמוק הועמד לדין בשנה שעברה בגלל התבטאותו על הכחשת רצח הארמנים בטורקיה, בגין עבירה על סעיף בחוק העונשין הטורקי שעניינו "ביזוי הרפובליקה הטורקית". כתב האישום אמנם בוטל לבסוף, אך זכייתו של פאמוק בנובל היא מקרה מבחן נוסף למשטר הטורקי, שרוצה מאד להצטרף לאיחוד האירופי.

ו'הספר השחור'? סמטאות איסנטבול הפתלתלות, שבהן מהלך המספר יד ביד עם הקוראים, הן אנלוגיה לסיפור המתפתל, אריג צבעוני רב גדילים השזורים זה בזה, השואב אותנו לתוכו. הקשר בין הספרות לחיים הוא אחד מרבדיו המרכזיים של הספר: הספרות נכנסת לחיים, החיים נכנסים לספרות, הספרים מתכתבים אחד עם השני, מה שהופיע בטקסט בהתחלה מתברר כשייך בכלל לטקסט אחר, או לייצוג ספרותי של חיים. קשה להסביר את הקסם שהוא מהלך על קוראיו, וגם לא צריך. בעיני, חוסר האפשרות (וגם חוסר הטעם) לשים את האצבע על סוד הקסם וההיקסמות קשור קשר הדוק לגדולתה של הספרות הזאת ובכלל. פאמוק הוא אולי מבין הסופרים הנדירים שגורם לנו להאמין כשהוא כותב (בספר אחר) "יום אחד קראתי ספר וכל חיי השתנו", כי הוא עצמו הולך שבי אחרי המילים שהוא מפיק.
"ככלות הכל, שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה". ברכות לאורחן פאמוק מ'קרוא וכתוב', מלוּוֹת בתודה גדולה על הקסם שהוא מעניק לנו, ועל הנחמה.

אריאנה מלמד על האיש שסירב לשתוק
אין זכאי ממנו! – יורם מלצר על פאמוק

Read Full Post »

אנקדוטה אחת שמספר עמוס עוז במסה 'בדרך לגרמניה', חוויתי אף אני על בשרי. ב-1999 נסעתי לכנס בברלין, שלאחריו נשארתי עוד יומיים כדי לטייל בעיר. היתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרתי בגרמניה מעודי, ולאחר יומיים שבהם הייתי ספונה במלון שבו התקיים הכנס, היה מן ההלם בשוטטות ברחובות שטופי האור שבהם דיברו גרמנית, שפה רוויה באסוציאציות קשות עבורי. הסתכלתי בחשדנות על כל אדם מבוגר שעבר מולי, אך גם בהתרסה. כאילו רוצה לומר: לא הצליח לכם. הנה אני כאן, יהודיה על אדמת גרמניה, שלא הצלחתם להשמיד.

משהתעייפנו מהשוטטות, נכנסנו עמיתי ואני לבית-קפה. את הקפה שהזמנו ביקשנו ללוות במים מינרליים. ובדיוק כפי שמספר עוז, גם אותנו שאל המלצר האדיב: "מיט גאס?". אני כמעט התפלצתי. הסתכלנו זה בזו ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. כרגיל במקרה כזה, בחרנו בציניות. אבל ליתר ביטחון הזמנו בלי. גז.

אֲנִי פּוֹחֵד מִמֵּךְ, גֶּרְמַנְיָה,

'בדרך לגרמניה' היא המסה הראשונה בספרו החדש של עמוס עוז, על מדרונות הר געש, והטובה ביניהן, לטעמי. מלבדה מכיל הספרון הצנום הזה שתי מסות נוספות, שהן למעשה דברים שנשא עוז בשני טקסים שבהם קיבל פרסים ספרותיים, את פרס די ולט ב-2004 ואת פרס גתה ב-2005. אולי משום כך הן פחות שלמות מן הראשונה. התֵמה של יחסי ישראל-גרמניה, והתפתחות יחסו האישי של עוז אליה ובעיקר אל תרבותה, המתוארת על גב הכריכה – הן עניינה בעיקר של המסה הראשונה. המסה השנייה, שנתנה לספר את שמו, שואלת על מחויבותו של הסופר בכפר שלרגלי הר הגעש, כלומר, במצב האנושי האוניברסלי כמעט. שכן כפי שמתאר זאת יפה עוז, החיים בצל הר געש הוא תמונת המצב האנושי באשר הוא. כולנו חיים בשכנות לו, בצורה זו או אחרת. מחויבותו של הסופר, קובע עוז, נובעת מאחריותו לשפה. "בכל מקום שבו משתמשים במילים מלאות שנאה כמו בגרזן נגד סוגים מסוימים של בני אדם, שם יופיע בקרוב גם הגרזן עצמו. הסופר יכול אפוא לשמש בתפקיד מכבה-האש של השפה, או לפחות גלאי-העשן של השפה. יכול – ועל כן בעצם גם מחויב". המחויבות הזו מחזירה את עוז, כמובן, גם לאירופה, ליחסו המורכב אליה וליחסה של זו לישראל. כנגד תרבות הפטיציה והטפת המוסר שבה בוחרת אירופה, מעמיד עוז אפשרות אחרת, שהוא מכנה מורשתו המוסרית של צ'כוב: "אם אתה נקלע למקום של תאונת דרכים קשה, או לזירה של אלימות, חובתך הראשונה אינה להוקיע את הנהג שגרם לתאונה כי אם להושיט עזרה לפצועים. לחבוש. או להגיש מים. או להזעיק עזרה. או לפחות להחזיק בידו של הפצוע".

גֶּרְמַנְיָה, מָה אֶעֱשֶׂה בָּךְ,
לא כְלוּם, הַנִּיחִי לִי, לְכִי,

מחויבותו של הסופר היא מחויבות מתמשכת, הדורשת ראייה מורכבת ועיקרה מתבסס על היכולת לדמיין את הזולת, שממנה מתפרנס הסופר. להעמיד את עצמך במקומו של הזולת; לא להזדהות עמו הזדהות שאיננה מותירה שום אפשרות לסייע לו, יאמרו הפסיכולוגים, אבל לנסות לראות עצמך בנעליו. זוהי מה שאנו מכנים אמפתיה, אולי המעלה האנושית מכולן מלבד סגולת החמלה, שגם עליה מדבר עוז.

יכולת האמפתיה שבה ומופיעה גם במסה החותמת את הספר, 'איפה גר השטן?', שבה תוקף עוז את הטשטוש הפוסט-מודרני בין טוב לרע. האמפתיה היא הנוגדן לקנאות. גם אם איננו יודעים תמיד מהו הטוב, הרי "הרוע מפיץ צחנה שאין לטעות בה". ממש  כפי שקל להבחין בשקר גם אם איננו יודעים בדיוק מהי האמת. כשאנו בוחרים ברע אנו תמיד יודעים מה אנו עושים, אומר עוז. שכן כל אחד יודע מה פירוש הדבר לחוש כאב.
זה כמובן רק מקשה על האפשרות להבין או להסביר "למה הרגו אותם?", כפי ששואל עוז בן השש את אביו בפתח הספר. כשזה מספק את התשובה הנדושה "אסביר לך כשתגדל", מעירה לו האם: "לא. אתה לא תסביר לו לא עכשיו ולא כשהוא יגדל, לא מפני שההסבר לא מתאים לילדים קטנים אלא מפני שאין לך שום הסבר. שיסבירו הגרמנים. לא אתה". הערתו של אמו תקפה גם היום. האם מישהו באמת יכול להסביר עולם שבו מכניסים אנשים אנשים אחרים לתאי גאזים?

גֶּרְמַנְיָה, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ, לְכִי,
הַנִּיחִי לִי אֶת הַשָּׂפָה וְלְכִי,

עוז עצמו שב והתחבר לגרמניה רק על-ידי כך שהצליח להעמיד את עצמו במקום דור הסופרים שלאחר המלחמה, שליצירותיהם התוודע לאחר שהחליט שהחרם האישי שלו על גרמניה לא יכול לכלול את הספרים, שכן בכך יהיה "כמוהם". יכולתו להעמיד את עצמו במקומם היא שלא איפשרה לו לשוב ולשנוא בלי הבחנה כל דבר גרמני. הנה כך ממלאת הספרות את חובתה. הנה כך מראה הספרות את כוחות המרפא שבה.

עוז היה ונשאר אמן המילים. הוא לש אותן, צר בהן צורות, מכייר בהן ציורי לשון וחוצב מהן תובנות. לדמיין את הזולת, הוא אומר לנו, איננו רק אמצעי אסתטי אלא גם ציווי מוסרי. השילוב בין האסתטי למוסרי הוא שמסביר, אולי, את גדולתו של עוז. אל תחמיצו את הספר הזה.

המובאות המנוקדות הן מתוך מזמור-שיר לפרידריך כריסטיאן דֶליוּס. מגרמנית: נתן זך. הִנֵה מס' 3
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »