קרוא וכתוב

לטור קצר בנושא שפרסמתי בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ביום שישי 13.10.2006 – ראו כאן

אורהאן פאמוק

הסופר הטורקי אורהאן פאמוק הוא חתן פרס נובל לספרות לשנה זאת. ואם אתם זקוקים לדרבון נוסף כדי לרוץ ולקרוא את ספרו הנפלא 'הספר השחור' – שציטטה ממנו מהווה את המוטו לבלוג שלי מיום היווסדו – הנה לכם ההזדמנות. ספר נוסף משלו שיצא בעברית הוא 'המבצר הלבן', ספר מוקדם מ'הספר השחור' הנופל ממנו לדעתי. אני מקווה שההוצאות העבריות ינצלו את המומנטום של הנובל כדי לתרגם ספרים נוספים של פאמוק, ובעיקר את ספרו האחרון 'שלג'. זהו ספר שבמובן מרכזי עוסק בלב המחלוקת הטורקית כמדינה חילונית שכפתה את עצמה ככזאת על אוכלוסייה דתית ברובה, והפרדוקס שעל-פיו החוקה הטורקית קובעת כי הצבא הוא שומר הרפובליקה החילונית ונדרש להתערב כאשר היא נמצאת בסיכון. מבין ספריו של פאמוק הוא אולי הפוליטי ביותר, ובה בעת זהו רומן לירי וקסום על מקומה של האמנות בתוך החיים האלו, על בדידות ועל חיפוש אחר אהבה.

יצירתו של פאמוק ממוקמת בתפר שבין מזרח למערב, ורואה את טורקיה כגשר אפשרי ביניהם אך גם כזירת עימות קשה בין שתי התרבויות. כתיבתו מיוחדת באופן שבו נארגות אמירות חברתיות ופוליטיות בספרות שהיא לירית במובהק. פאמוק הועמד לדין בשנה שעברה בגלל התבטאותו על הכחשת רצח הארמנים בטורקיה, בגין עבירה על סעיף בחוק העונשין הטורקי שעניינו "ביזוי הרפובליקה הטורקית". כתב האישום אמנם בוטל לבסוף, אך זכייתו של פאמוק בנובל היא מקרה מבחן נוסף למשטר הטורקי, שרוצה מאד להצטרף לאיחוד האירופי.

ו'הספר השחור'? סמטאות איסנטבול הפתלתלות, שבהן מהלך המספר יד ביד עם הקוראים, הן אנלוגיה לסיפור המתפתל, אריג צבעוני רב גדילים השזורים זה בזה, השואב אותנו לתוכו. הקשר בין הספרות לחיים הוא אחד מרבדיו המרכזיים של הספר: הספרות נכנסת לחיים, החיים נכנסים לספרות, הספרים מתכתבים אחד עם השני, מה שהופיע בטקסט בהתחלה מתברר כשייך בכלל לטקסט אחר, או לייצוג ספרותי של חיים. קשה להסביר את הקסם שהוא מהלך על קוראיו, וגם לא צריך. בעיני, חוסר האפשרות (וגם חוסר הטעם) לשים את האצבע על סוד הקסם וההיקסמות קשור קשר הדוק לגדולתה של הספרות הזאת ובכלל. פאמוק הוא אולי מבין הסופרים הנדירים שגורם לנו להאמין כשהוא כותב (בספר אחר) "יום אחד קראתי ספר וכל חיי השתנו", כי הוא עצמו הולך שבי אחרי המילים שהוא מפיק.
"ככלות הכל, שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה". ברכות לאורחן פאמוק מ'קרוא וכתוב', מלוּוֹת בתודה גדולה על הקסם שהוא מעניק לנו, ועל הנחמה.

אריאנה מלמד על האיש שסירב לשתוק
אין זכאי ממנו! – יורם מלצר על פאמוק

Read Full Post »

אנקדוטה אחת שמספר עמוס עוז במסה 'בדרך לגרמניה', חוויתי אף אני על בשרי. ב-1999 נסעתי לכנס בברלין, שלאחריו נשארתי עוד יומיים כדי לטייל בעיר. היתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרתי בגרמניה מעודי, ולאחר יומיים שבהם הייתי ספונה במלון שבו התקיים הכנס, היה מן ההלם בשוטטות ברחובות שטופי האור שבהם דיברו גרמנית, שפה רוויה באסוציאציות קשות עבורי. הסתכלתי בחשדנות על כל אדם מבוגר שעבר מולי, אך גם בהתרסה. כאילו רוצה לומר: לא הצליח לכם. הנה אני כאן, יהודיה על אדמת גרמניה, שלא הצלחתם להשמיד.

משהתעייפנו מהשוטטות, נכנסנו עמיתי ואני לבית-קפה. את הקפה שהזמנו ביקשנו ללוות במים מינרליים. ובדיוק כפי שמספר עוז, גם אותנו שאל המלצר האדיב: "מיט גאס?". אני כמעט התפלצתי. הסתכלנו זה בזו ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. כרגיל במקרה כזה, בחרנו בציניות. אבל ליתר ביטחון הזמנו בלי. גז.

אֲנִי פּוֹחֵד מִמֵּךְ, גֶּרְמַנְיָה,

'בדרך לגרמניה' היא המסה הראשונה בספרו החדש של עמוס עוז, על מדרונות הר געש, והטובה ביניהן, לטעמי. מלבדה מכיל הספרון הצנום הזה שתי מסות נוספות, שהן למעשה דברים שנשא עוז בשני טקסים שבהם קיבל פרסים ספרותיים, את פרס די ולט ב-2004 ואת פרס גתה ב-2005. אולי משום כך הן פחות שלמות מן הראשונה. התֵמה של יחסי ישראל-גרמניה, והתפתחות יחסו האישי של עוז אליה ובעיקר אל תרבותה, המתוארת על גב הכריכה – הן עניינה בעיקר של המסה הראשונה. המסה השנייה, שנתנה לספר את שמו, שואלת על מחויבותו של הסופר בכפר שלרגלי הר הגעש, כלומר, במצב האנושי האוניברסלי כמעט. שכן כפי שמתאר זאת יפה עוז, החיים בצל הר געש הוא תמונת המצב האנושי באשר הוא. כולנו חיים בשכנות לו, בצורה זו או אחרת. מחויבותו של הסופר, קובע עוז, נובעת מאחריותו לשפה. "בכל מקום שבו משתמשים במילים מלאות שנאה כמו בגרזן נגד סוגים מסוימים של בני אדם, שם יופיע בקרוב גם הגרזן עצמו. הסופר יכול אפוא לשמש בתפקיד מכבה-האש של השפה, או לפחות גלאי-העשן של השפה. יכול – ועל כן בעצם גם מחויב". המחויבות הזו מחזירה את עוז, כמובן, גם לאירופה, ליחסו המורכב אליה וליחסה של זו לישראל. כנגד תרבות הפטיציה והטפת המוסר שבה בוחרת אירופה, מעמיד עוז אפשרות אחרת, שהוא מכנה מורשתו המוסרית של צ'כוב: "אם אתה נקלע למקום של תאונת דרכים קשה, או לזירה של אלימות, חובתך הראשונה אינה להוקיע את הנהג שגרם לתאונה כי אם להושיט עזרה לפצועים. לחבוש. או להגיש מים. או להזעיק עזרה. או לפחות להחזיק בידו של הפצוע".

גֶּרְמַנְיָה, מָה אֶעֱשֶׂה בָּךְ,
לא כְלוּם, הַנִּיחִי לִי, לְכִי,

מחויבותו של הסופר היא מחויבות מתמשכת, הדורשת ראייה מורכבת ועיקרה מתבסס על היכולת לדמיין את הזולת, שממנה מתפרנס הסופר. להעמיד את עצמך במקומו של הזולת; לא להזדהות עמו הזדהות שאיננה מותירה שום אפשרות לסייע לו, יאמרו הפסיכולוגים, אבל לנסות לראות עצמך בנעליו. זוהי מה שאנו מכנים אמפתיה, אולי המעלה האנושית מכולן מלבד סגולת החמלה, שגם עליה מדבר עוז.

יכולת האמפתיה שבה ומופיעה גם במסה החותמת את הספר, 'איפה גר השטן?', שבה תוקף עוז את הטשטוש הפוסט-מודרני בין טוב לרע. האמפתיה היא הנוגדן לקנאות. גם אם איננו יודעים תמיד מהו הטוב, הרי "הרוע מפיץ צחנה שאין לטעות בה". ממש  כפי שקל להבחין בשקר גם אם איננו יודעים בדיוק מהי האמת. כשאנו בוחרים ברע אנו תמיד יודעים מה אנו עושים, אומר עוז. שכן כל אחד יודע מה פירוש הדבר לחוש כאב.
זה כמובן רק מקשה על האפשרות להבין או להסביר "למה הרגו אותם?", כפי ששואל עוז בן השש את אביו בפתח הספר. כשזה מספק את התשובה הנדושה "אסביר לך כשתגדל", מעירה לו האם: "לא. אתה לא תסביר לו לא עכשיו ולא כשהוא יגדל, לא מפני שההסבר לא מתאים לילדים קטנים אלא מפני שאין לך שום הסבר. שיסבירו הגרמנים. לא אתה". הערתו של אמו תקפה גם היום. האם מישהו באמת יכול להסביר עולם שבו מכניסים אנשים אנשים אחרים לתאי גאזים?

גֶּרְמַנְיָה, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ, לְכִי,
הַנִּיחִי לִי אֶת הַשָּׂפָה וְלְכִי,

עוז עצמו שב והתחבר לגרמניה רק על-ידי כך שהצליח להעמיד את עצמו במקום דור הסופרים שלאחר המלחמה, שליצירותיהם התוודע לאחר שהחליט שהחרם האישי שלו על גרמניה לא יכול לכלול את הספרים, שכן בכך יהיה "כמוהם". יכולתו להעמיד את עצמו במקומם היא שלא איפשרה לו לשוב ולשנוא בלי הבחנה כל דבר גרמני. הנה כך ממלאת הספרות את חובתה. הנה כך מראה הספרות את כוחות המרפא שבה.

עוז היה ונשאר אמן המילים. הוא לש אותן, צר בהן צורות, מכייר בהן ציורי לשון וחוצב מהן תובנות. לדמיין את הזולת, הוא אומר לנו, איננו רק אמצעי אסתטי אלא גם ציווי מוסרי. השילוב בין האסתטי למוסרי הוא שמסביר, אולי, את גדולתו של עוז. אל תחמיצו את הספר הזה.

המובאות המנוקדות הן מתוך מזמור-שיר לפרידריך כריסטיאן דֶליוּס. מגרמנית: נתן זך. הִנֵה מס' 3
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

ליונל שרייבר, חייבים לדבר על קווין. (מאנגלית: ענת וינשטיין). הוצאת סאגה, 2005.

אם אתם חושבים שהתשובה לשאלה שבכותרת היא "בוודאי, אלא מה" – מומלץ במיוחד שתקראו את חייבים לדבר על קווין. מומלץ שתקראו אותו גם אם אתם נמנים עם המעטים שיודעים בסתר לבם שהתשובה החיובית כלל איננה ברורה מאליה, ועם המעטים עוד יותר שמודים בכך בקול רם. מומלץ שתקראו אותו אם יש לכם ילדים. ומומלץ שתקראו אותו אם אין לכם ילדים. כיסיתי את כל האפשרויות, לא?

חייבים לדבר על קווין הוא ספר עוצר נשימה. השימוש בתואר הזה איננו מצביע, כהרגלו, דווקא על עלילה מרתקת שבשלה אי-אפשר להניח את הספר, אם כי גם את זה אפשר להגיד עליו. אלא יותר פשוטו כמשמעו. שוב נדרשת הבהרה. לא עוצר נשימה כפי שעוצר את נשימתנו נוף מרהיב. עוצר נשימה במובן של מקשה לנשום משום שהוא לופת את גרוננו ולא מרפה ימים רבים. מכיוון שהוא מבעית. בשל כך שהוא איננו עושה לעצמו ולנו הנחות כשהוא שם את האצבע על אחת הנקודות הרגישות והמושתקות ביותר בתרבות שלנו: המיתוס של אהבת האם לילדה.

ליונל שרייבר, שזכתה בפרס אורנג' על הספר הזה, הקצינה בו את חששותיה מהאמהות עד הסוף. שהרי למן ההתחלה אנו יודעים כי מדובר בילד שבסופו של דבר מבצע טבח בחבריו לבית-הספר, אה-לה קולומביין. במובן מסויים זוהי בחירה ספרותית נכונה ומובנת; במובן אחר היא עושה לעצמה ולנו הנחה, שכן קל יחסית לבחון את נושא האמהות והתחושות של גיבורתה כלפיה כאשר שמדובר בילד מפלצתי מכל בחינה כמעט. ההתוודות על קשייה לאהוב ילד שמתגלה במוקדם או במאוחר כפסיכופת היא מלאכה קלה יותר מאשר עיסוק "רק" בשאלות האם אני אוהבת את בני, האם התאהבתי בו ברגע שנולד או שלא הצלחתי לאהוב אותו לא אז ולא אחר-כך, מבלי שהסיפור יהיה כל-כך מפלצתי. זה היה יכול להיות מקרה מבחן הרבה יותר קשה ומורכב לשאלה העקרונית. גם אם היא לא עושה לעצמה שום הנחה בבירור הנוקב האם יש לה חלק במפלצתיות הזאת ואחריות לה. ייאמר כי הספר מציג שני מבטים אפשריים על קווין, אבל הוא נוטה ללא ספק לפרשנותה של המספרת.

מעבר להיותו ספר נפלא, חייבים לדבר על קווין הוא ספר חשוב בעיני. חשוב משום שמעבר לחששות בפני האמהות, מה שהיא נוטלת מאתנו ומה שהיא לא בהכרח מחזירה בתמורה, הוא שם על השולחן את השאלה המקדימה שלטעמי כלל לא עוסקים בה. זוהי השאלה מדוע לעשות ילדים. אווה חצ'טוריאן, אמו של קווין, מתחבטת בשאלה הזאת רבות. במובן זה הבחירה האמנותית שממש בפסקה הקודמת ביקרתי במידת-מה (הבה נכנה אותה "קווין כפסיכופת") היא נכונה לא רק כי אחרת הספר היה בנאלי הרבה יותר; היא נכונה משום שהיא ממקדת את הדיון בשאלת ההמשך לשאלה האם לעשות ילדים, בהנחה שניתנה לה תשובה חיובית. זוהי השאלה – שגם היא נדיר שנשאלת – האם אני מוכנה לאחריות לעשות ילדים גם בתסריט שהם לא יהיו בריאים. שהם יהיו חולים, נכים, לקויים בנפשם או יסבלו סבל קשה אחר. מדובר בשאלה של נכונות אך גם של אחריות מוסרית. נכון יותר, שתי שאלות: הראשונה היא האם נכונותי להפוך להורה לוקחת בחשבון את האפשרות הזאת. שאלה נוספת היא האם מוסרי להביא ילדים לעולם שבו יסבלו (נניח בצד את הסבל שיגרום להם העולם גם אם יהיו בריאים).

ליונל שרייבר. שואלת את השאלות הנכונות.

הרוב המכריע של האנשים שאני מכירה מעולם לא ביצעו רפלקסיה לגבי השאלה מדוע הם רוצים ילדים. חלקם הגדול בשל כך שהם רואים בהבאת ילדים לעולם חלק מהמסלול הברור המחכה להם בחייהם, לאחר הצבא והאוניברסיטה. גם אם השניים האחרונים אינם נוכחים בחייהם, נישואים והקמת משפחה הם חלק מהמסלול המצופה. כך שרובם פשוט יבהו בכם בעינים עגולות אם תעלו את השאלה הזאת בפניהם. אנשים שבכל-זאת נענים לאתגר אומרים לא פעם כי בכלל לא ניתן לתת לכך תשובה מושכלת, שכן מדובר פשוט בדחף ביולוגי להתרבות. אבל מה יגידו לעצמם הצמאים לחיות מתוך מודעות, המבקשים לתת לעצמם דין-וחשבון לפחות לגבי הכרעות המכריעות של חייהם? האם מישהו יכול לומר ברצינות שההחלטה להביא ילדים לעולם איננה מין הכרעה מכרעת שכזאת? ילדינו לא ביקשו להיוולד. מפליא, לכן, לשמוע את טענת האגואיזם מופנית דווקא כלפי אנשים הבוחרים שלא להביא ילדים (אם מישהו בכלל מאמין להם שזו בחירה). שהרי ברור שהולדת ילדים נעשית ממניעים אגואיסטים במובהק. לא נראה לי שאפשר לקחת ברצינות את הטענה שמישהו עושה זאת על-מנת לדאוג לעתידו של המין האנושי. בשל כך טאבו חברתי שאין לשבור הוא בדיוק זה ששוברת שרייבר: של אהבה שופעת, שאינה תלויה בדבר. (אחרת צורה לנו ולאחריות שלנו. לא רק שהבאנו לעולם מישהו שלא ביקש זאת אלא גם איננו בהכרח אוהבים אותו).

גיבורתה של ליונל שרייבר לא רק מנתחת באיזמל חסר רחמים את אמהותה ומפרקת לגורמים את מושג האמהות באשר הוא. היא מתבוננת בכנות נדירה במוסד המשפחה ומציירת תמונה מבהילה של החברה האמריקנית בת זמננו (וגם זה, כמובן, מנמק את הבחירה ב"קווין כפסיכופת"). תשוקתה להבין היא מניע מרכזי בחייה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לומר כי ההכרה בכך שהיא איננה אוהבת את בנה מבהילה אותה פחות מאשר העובדה שהיא איננה מבינה אותו. דבר אחד עושה חיייבים לדבר על קווין מעל לכל ספק: מבהיר, למי שזה עדיין נחוץ, שאהבת אם איננה מולדת אלא נרכשת. או שלא.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הארי ג' פרנקפורט, על בולשיט. תרגום: אפרת אביסרור. הוצאת אופוס, 2005

ספרו של הארי פרנקפורט על בולשיט לא נכתב, ואני מנחשת שאפילו לא הוצא בעברית, מתוך קשר לבחירות הקרבות. ועם זאת קשה שלא לחשוב עליהן כשקוראים בו; שהרי אנו צפויים לכל-כך הרבה מנושא הספר הזה בתקופה שמשתרעת לפנינו, שנראית ארוכה מנשוא.

למרות שמו הפרובוקטיבי לכאורה של הספר, ולמרות שחזותו החיצונית מזכירה קצת ספרוני מתנה המקבצים אמרות שפר, ייאמר מייד כי הארי פרנקפורט הוא פילוסוף רציני ביותר. אחד המאמרים המעניינים והמאתגרים משלו שקראתי הוא Equality as a Moral Value. תוך שהוא מערער אינטואיציות רוֹוחות, טוען פרנקפורט כי שוויון כלכלי אינו ערך מוסרי כשלעצמו, שכן מה שחשוב מנקודת מבט מוסרית אינו שלכל אחד יהיה אותו הדבר אלא שלכל אחד יהיה מספיק. ההשוואה, העומדת לדעתו בבסיס השוויוניות, גורמת לאנשים להסתכל על עצמם כל הזמן ביחס לאחרים, ובמידה מסוימת להיעשות למנוכרים לעצמם ולרצונותיהם האמיתיים. קנה-המידה שלהם הוא חיצוני במקום להיות פנימי. המוטו של המאמר, אגב, הוא כדלקמן:

א': "מה שלום הילדים שלך"?
ב': "בהשוואה למה"?

פרנקפורט גם טבע את המושג של "העדפות מסדר שני". זוהי היכולת להעדיף (או לא להעדיף) את ההעדפות שלנו. למשל, יכולה להיות לי העדפה לאכול לחם מחיטה מלאה, שנובעת מהעדפה מסדר שני לשמור על בריאותי. אבל יכול להיות גם מתח בין שתי הרמות האלו: לאדם יכולה להיות העדפה לסיגריות, ובו-בזמן העדפה מסדר שני להפסיק לעשן. או העדפה שנובעת מהעדפה מסדר שני שיהיה לי מה שיש לאחרים. מה שפרנקפורט מבקש מאתנו לעשות, בניגוד לתפיסה השוויונית במובנה כהשוואתית או משווה, הוא לבחון עד כמה אנחנו באמת רוצים את ההעדפות שלנו.

על בולשיט היה במקור מאמר אקדמי, שלאחר שיצא כספר(ון) היה לרב-מכר מפתיע. גם בו מבקש פרנקפורט לחקור ברצינות את המושג שהוא דן בו. כדבריו, חסרה לנו תיאוריה להערכת משמעותו. אני לא בטוחה שהוא מצליח לעשות את מה שהוא מבקש. כלומר, שאחרי קריאת 53 העמודים האלו אנחנו מבינים טוב יותר מהו בולשיט. כמה תובנות מעניינות – ודאי שיש. למשל, על הקשר בין אמת, שקר ובולשיט. אמת ושקר הם ניגודים, אך ככאלו הם משחקים באותו משחק, אומר לנו פרנקפורט. הבולשיט, לעומת זאת, פשוט לא שם לב לאמת: "'הבולשיטאי' מתעלם מהדרישות הללו [של האמת] לגמרי. הוא לא דוחה את סמכותה של האמת, כמו שעושה השקרן, ולא מעמיד עצמו כנגדה. הוא פשוט לא שם לב אליה. לפיכך ה'בולשיט' הוא אויב גדול לאמת יותר מאשר השקר".  יצירת בולשיט אינה מצריכה את ידיעת האמת, כמו שמצריך השקר. "אדם שמשקר מגיב על האמת, ולפיכך אפשר לומר שהוא מכבד אותה. כשאדם ישר מדבר, הוא אומר רק את מה שהוא מאמין שהוא אמת. השקרן, בהתאמה, חייב לדעת שהצהרותיו כוזבות כדי להיות שקרן. לעומת זאת אצל ה"בולשיטאי" כל ההנחות האלה אינן תקפות. הוא אינו לצד האמת ולא לצד השקר (…) הוא פשוט בוחר או ממציא אותם [את הדברים] כך שיתאימו למטרתו".

'על בולשיט' כמדריך האולטימטיווי לבחירות הקרבות

לגזור ולתלות על המקרר, כמנת-נגד לכל החארטות והספינים שעוד יבואו עלינו לרעה:
"ה'בולשיט' הוא בלתי נמנע בכל פעם שהנסיבות מאלצות מישהו לדבר בלי לדעת לעל מה הוא מדבר. מכאן שהגרייה ליצירת 'בולשיט' עולה בכל פעם שמחויבויות או הזדמנויות של אדם מאלצות אותו לדבר על נושא כלשהו, וידיעותיו בנושא הזה מוגבלות. חוסר התאימות זה קיים בכל מקום בחיים הציבוריים, שבו אנשים נאלצים לעתים קרובות – עקב צורך שבא מתוכם או עקב דרישות מאנשים אחרים – לדבר ארוכות על עניינים שבהם הם חסרים ידע".

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

מה לקנות בשבוע הספר? – שאלו אותי. באופן אישי קניתי רק שני ספרי עיון: אני ממעטת לקנות ספרות יפה (fiction), שכן יש לי ספריה מצוינת המשמשת אותי לצורך כך. אבל עברתי על רשימת הקריאה שלי מהשנה שעברה (בטור הימני תחת "קרוא"; ארכיון כאן), והנה כמה המלצות על ספרים שקראתי בשנה האחרונה, עיון וסיפורת כאחד. בארכיון תוכלו למצוא משפט או שניים על כל ספר, וגם ספרים נוספים.

הברלינאי האחרון מאת יורם קניוק (ידיעות אחרונות)
עזאזל מאת בוריס אקונין (ידיעות אחרונות-חמד)
ענייני משפחה מאת רוהינטון מיסטרי (זמורה)
אֵמֵה ויגואר מאת אריקה פישר (עם עובד)
מידלסקס מאת ג'פרי יוג'נידיס (מודן)
שנת הארנב מאת ארטו פאסילינה (עם עובד)
הנפש הנמהרת מאת מרק לילה (עם עובד)
האיש שצפה ברכבות מאת ז'ורז' סימנון (עם עובד)
ההיסטוריה הסודית מאת דונה טארט (כתר)
העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד (מודן)
יומנים 1933-1945 מאת ויקטור קלמפרר (עם עובד)
לבי הפצוע מאת מרטין דרי (כתר)
הדוקרן של ויטגנשטיין מאת דייויד אדמונדס וג'ון איידינאו (ידיעות אחרונות-עליית הגג-חמד)

כן, גם אני שמתי לב שיש ברשימה הזאת רק ספר מקור אחד.

Read Full Post »