אל העיר פליימות', בדרום-מערב בריטניה, אליה נסענו היום, הגיעה הבשורה בהודעת טקסט לקונית על הטלפון שלי. "נעמה יקירתי, דליה רביקוביץ התאבדה", כתבה זהבה הטובה, שידעה עד כמה אהבתי אותה ואת שירתה. ואחר כך הוסיפה כי היא מקווה שבפעם הבאה תביא בשורות טובות יותר.
דליה רביקוביץ היתה המשוררת האהובה עלי ביותר. שיריה ליוו אותי ימים רבים, שנים רבות. השורות שלה, הכאב שלה, ניקבו את הלב. אבל כאן, באנגליה, אני בלי ספרי השירה שלי שהדחף הראשון היה לרוץ אליהם. ועכשיו גם בלי דליה. דליה, בובה ממוכנת, שמעולם לא הצליחה, וגם לא רצתה, להיות מתוקנת.
בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת/ דליה רביקוביץ
בַּלַּיְּלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכֹל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.
וְאַחַר–כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת
וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,
אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי
כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.
וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְחוֹלוֹת
אַךְ הִנִּיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתּולִים וּכְלָבִים
וְאִלּוּ כָל צְעָדַי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.
וְהָיָה לִי שֵׂעָר זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגָּן
וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.
