Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרים’ Category

ישראליות מהי

מודעת עמוד של ידיעות ספרים במוסף לשבת של ידיעות. הכותרת: “חוד החנית: הספרים החדשים שמחברים אתכם ללב הישראליות”. ומהם הספרים האלה, שמיד ארוץ לרכוש כי אין דבר חשוב מלהיות מחוברת? (ועוד ללב הישראליות) –
משא כומתה מאת אלעזר שטרן; בגובה העינים מאת דני (דני, לא דן) חלוץ; שותף סוד מאת דני יתום; וקשת עילם מאת עוזי עילם.

ועכשיו ילדים, העמדתם על המשותף בין הספרים? ההבנתם ישראליות מהי ומהי אותה ליבה ישראלית שהם יחברו אתכם אליה? ומי הם הא-ישראלים, על-פי אותה תפיסה?

תודה, אבל לא תודה. אם להתחבר לזה, מעדיפה להיות מנותקת.

מה חינם

ביה"מ קובע כי הכנסת נשים חינם למסיבות היא אפלית גברים אסורה. נכון.

שימו לב ללשון ההזמנה החיננית למסיבה המדוברת, שהיתה עילת התביעה: “נשים חינם וסושי גם”. אז מה חינם, הכניסה או הנשים? ח"ח לשופט אברהם טננבוים (כדאי לעקוב אחרי פסיקותיו), ששם לב וגם מעיר על כך. וגם על טענותיו השוביניסטיות של הנתבע, שזה בעצם לטובת הגברים, כי גברים יגיעו למסיבות רק אם "יפקוד את המקום מספר רב של נשים". וגם שכשזוגות מגיעים למסיבה יחד, הגבר הוא המשלם, ואם האישה נכנסת חינם – הדבר מפחית את הוצאותיו של הגבר.

ככה זה, כשכבר סוף כל סוף מוצאים אפליה נגד גברים, גם כאן היא נעוצה באיזה סטריאוטיפ אנטי-נשי לא פחות. קשה להיות גבר.

Read Full Post »

תום שגב מקדיש את רוב טורו בהארץ השבוע לפרשת קם, כמו עוד כותבים שגויסו להגן על התנהלות העיתון בפרשה. (כולל אלן דרשוביץ, שבד”כ מוקצה מחמת מיאוס בהארץ מחמת דעותיו, אבל המטרה מקדשת וגו’). התוצאה היא גיליון של אפולוגטיקה מביכה.

אבל נניח לזה. כותב שגב:

“ספר חדש שיצא לאור בימים אלה מכיל מאמר הקובע כי האי-ציות הוא הרעיון הפוליטי העיקרי שתרמה היהדות לתרבות המערבית. הספר ‘מחשבות על דמוקרטיה יהודית’, בעריכת בני פורת בשיתוף עם אביעזר רביצקי, יצא בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה; המאמר הממקם את האי-ציות במרכז המחשבה המדינית היהודית מעניין בעיקר בשל זהות מחברו: ד”ר יורם חזוני”.

שגב ממשיך ומסביר שחזוני עומד בראש המכון לפילוסופיה של מרכז שלם, אחד המעוזים האחרונים של הניאו-שמרנות האמריקאית, ומביא מדבריו.

הספר אולי חדש, אבל הרעיון של המאמר (ואולי גם הוא עצמו?) ממש לא. ב-24.3.1999 פירסמתי בהארץ ספרים ביקורת על הספר ‘אי-ציות ודמוקרטיה’, בעריכת יהושע וינשטיין, שיצא בהוצאת מרכז שלם.
בין השאר כתבתי שם:

המבוא, שמתארך לכדי חלק שלם בספר, עוסק בשורשיו היהודיים של הסירוב, וטוען כי המחשבה היהודית, בעיקר בהתגלמותה במוסר הנביאים, היא היא שנתנה לעולם את החובה לסרב לחוקים לא-צודקים (כאשר אלו הם חוקי המדינה, כמובן, לא חוקי האל).

המבוא, האוחז כ-60 עמודים, נקרא ‘המקור היהודי למסורת האי-ציות המערבית’. והוא נכתב בידי לא אחר מ… יורם חזוני.

ואם אתם כבר כאן, עוד שתי פסקאות ממה שכתבתי אז על המבוא הזה (הביקורת המלאה על הספר כאן):

אין זה בלתי-מעניין לקרוא מסה שעוסקת בעמדות היהדות (יהדות, יש לזכור, לעולם אינה עמדה אחת אלא ריבוי שלהן) כלפי הסירוב האזרחי. תחושת האי-נוחות נובעת מכמה מקורות. ראשית, הצורך חסר-המנוח להוכיח שגם בנושא הזה ניסו לגזול מן היהדות את הבכורה והעניקו אותה ליוונים הקדמונים. אנטישמיות, אתם יודעים.

שנית, הדחף "לייהד" כל השקפה אינטלקטואלית ולנכס אותה לעצמנו, כאילו תוקפה האוניוורסלי אינו מספיק. שלישית, הניסיון לטעת את סרבנות הימין המודרנית בציוויי היהדות; ומשעה שזוהי אינה עמדה פוליטית אלא דתית, היא מקבלת נופך וחיוב אחרים.

אבל עכשיו ההקשר קצת אחר. עכשיו בית המדרש של מרכז שלם כמקור רק מגביר את ה-appeal. כי עכשיו חשוב להוכיח שאי-הציות איננו לא-פטריוטי. אדרבה, זה יהודי לעילא.

Read Full Post »

משפוחה

יום המשפחה ("אני שונא אותך"! – א. ז'יד) היום, כן? לא שהייתי יודעת לולא המלצרית הנחמדה בבית הקפה הקטן שבו התיישבתי עם ערימת בחינות שאת ציוניהן היה עלי לשקלל. עוד לפני שהקפה המיוחל נחת על השולחן היא הגיעה עם בקבוק יין קטן והניחה אותו לפני. תליתי בה עינים שואלות. "אם תרצו", אמרה. "תרצו?" שאלתי, "אני לבד כאן". יום המשפחה. לשבת בו לבד בבית קפה זה ממש בבחינת פשע נגד האנושות.

אז בתור פיצוי לבורגנות הממושמעת, הנה כמה ביקורות שפירסמתי במשך השנים על ספרים שהנושא שלהם רלוונטי ליום החגיגי.

את אוהבת אותי אמא? (על חייבים לדבר על קווין)
"זה כפול, זה תמיד פעמיים" (על השניים, סיפורים על זוגיות מספרות העולם)
המשפחה המאכזבת והמנחמת (על ולנטינו)
קרבת משפחה חמה ואכזרית (על כיסוי המיטה הכחול)
מבחן שרידה לאהבת אם (על שיבת הבן)

ספר חדש יחסית, שלא כתבתי עליו ומומלץ בחום, הוא המפגש לאן אנרייט.
ולחוד אפשר לכתוב על זה שמה שבחו"ל הוא יום האהבה מותמר אצלנו ליום המשפחה.

Read Full Post »

הסופר היפני הארוקי מוראקאמי קיבל השבוע את פרס ירושלים. לרגל המאורע הנה שידור חוזר של הביקורת שכתבתי על ספרו 'יער נורווגי', ופורסמה במעריב ביוני 2000.
התבגרות, או השלמה עם המוות

Read Full Post »

האבודים – שישה מתוך שישה מיליון, מאת דניאל מנדלסון. מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, 634 עמ'

נכון אולי יהיה לפתוח במה שאומרת ההוצאה על הספר הזה, שזהו ספר עיון המתחפש לרומן. אבל ההגדרה והז'אנר של הספר פחות חשובים מאשר מה שמצליח מחברו לעשות בספר הזה, שגם להגדירו כ"ספר שואה" אינני רוצה. כי במובנים רבים זהו פשוט ספר יחיד במינו. 'האבודים' הוא ספר של מסע חיים, תרתי משמע. חיפוש אחר שש נפשות, שאם תרצו, מחפשות מחבר. שישה מבני משפחתו שנספו בשואה: אחי סבו, אשתו וארבע בנותיהם, שבתחילת החיפוש אפילו בשמותיהם המדויקים לא היה בטוח, שהושמדו בעיירה הקטנה בולכוב שבגליציה.

בולכוב היתה עיירה שעל כמותה מספרים במזרח אירופה את הבדיחה על "איש שנולד באוסטריה, הלך לבית-הספר בפולין, התחתן בגרמניה, הוליד ילדים בברית-המועצות ומת באוקראינה. וכל אותו הזמן, כך הבדיחה, הוא לא יצא אף פעם מהכפר שלו". עיירה שמתוך כ-6,000 יהודיה שרדו אחרי המלחמה 48. ארבעים ושמונה בני-אדם ניצלו משום שהסתתרו בעליות גג, במרתפים, לעיתים בחללים קטנים כל-כך עד שלא כל ארבעת המסתתרים בו יכלו לישון בו-זמנית ואחד מהם חייב היה לעמוד. על אחרים הלשינו והם הוצאו להורג יחד עם התושבים הפולנים שהסתירו אותם. עיירה ש-99.2 האחוזים מיהודיה שהושמדו הובלו למותם בשתי אקציות; הולכו ברחובות העיר תוך שמאלצים אותם לשיר על השטעטל בלז; נורו לתוך קברים שקודם לכן חפרו. וכן, יש בספר כמה תיאורים קשים מנשוא.

מאז ילדותו התעניין דניאל מנדלסון – יהודי אמריקני צעיר, מרצה לספרות קלאסית וכותב – בקורות המשפחה. והחור השחור של משפחתו של שמיל יגר טרד את מנוחתו במיוחד. מה עלה בגורלם לא ידעו בדיוק במשפחה. חצאי מילים ופה ושם שמועות. מנדלסון יוצא למסע. כמו הרבה מסעות, בעיקר בספרות הקלאסית שבה כאמור הוא מתמחה, עצם המסע הוא העיקר ולאו דווקא יעדו. (אם כי הוא לומד שבסופו של דבר, עצם פעולת החיפוש תביא גם למציאה. צריך רק לדעת להסתכל כדי לראות את מה שנמצא שם כל הזמן).  וגם יעדו של המסע מתגלה מחדש תוך כדי חיפוש, לאו דווקא כרצון לדעת כיצד מתו בני משפחת יגר, אלא כיצד חיו, באופן מוחשי. תוך כדי כך מצליח מנדלסון להקים לתחייה עולם שלם – עולמה של יהדות מזרח אירופה טרם מלחמת העולם השנייה. עולם שנחרב. אבל לא פחות מכך הוא מספר סיפור מרתק וחי בפני עצמו; לא רק של העולם שהיה, והולך ונעלם עם אחרוני ניצוליו, אלא גם של הקשר בין בני הדור שלו אליהם ואל מה שעברו. מנדלסון מחפש לא רק את הסיפור אלא גם את הדרך הנכונה לספר אותו. זאת שתאפשר את המרחק הנכון הנדרש לכל סיפור, יחד עם הקרבה והמעורבות שהניעו את הסיפור המסוים הזה. והספר שלו הוא מארג נפלא של דרכים שונות. כמה מהפרשות הראשונות בתורה והפרשנויות שלהן משמשות אותו כמדריך לתֵמות המסופרות. הן מתפקדות גם בניסיון להבין שאלות של בריאה והרס, השמדה והישרדות, אך גם באופן מקביל את היחסים המשפחתיים שלו ואלה שהוא מגלה בחקירותיו. השתיקות, הקנאות, האשמה. הגילוי המחודש של קרבה.  הקול שלו כמספר הוא נפלא. הוא מספר בעצלתיים, במשפטים ארוכים הנפרשים על פסקאות שלמות, בלולאות מעגליות רחבות, סיפור הנפתח כמו קופסאות סיניות. ויחד עם זאת מרוכז, צלול וטהור, מתוך רפלקסיה תמידית, מערבב זיכרון וכאב, ומצליח לשמור על מתח מתמיד של קריאה. מנדלסון הוא פשוט מספר נהדר.

'האבודים' הוא ודאי ספר חשוב. חשוב בגלל הדור שמייצג הכותב, דור הנכדים של מי שהיו שם, שהוא הדור האחרון שיוכל לשמוע מהניצולים עצמם את סיפוריהם. חשוב בגלל הדורות שהוא מספר להם, שם באמריקה, סיפור בעל עוצמה שכמוה לא יוכלו לקלוט בשום קרון להובלת בקר שאליו ייכנסו במוזאון השואה בוושינגטון, כדי לנסות לדמות לעצמם מה שעברו בני-אדם במחצית המאה הקודמת באירופה. לא פחות מכך, זוהי הצלחה ספרותית נדירה. אני מרשה לעצמי לומר ש'האבודים' הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

חלק א' – על המגלה ליאן שיירסטד
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

המגלֶה מאת יאן שיירסטד. מנורווגית: דנה כספי. הוצאת שוקן, 2004, 492 עמ'

יונס וררגלנד היה גיבור תרבות נורווגי. יוצר של סדרת טלוויזיה שקצרה שבחים. גיבור שנפל, יש לומר. אבל יותר מכול, הוא אדם רעב לידע, ופרוייקט חייו היה ניסיון להכניס סדר בידע, לארגן אותו באופן שלם וכולל. גיבור ילדותו היה וסקו דה גמה, מגלה היבשות, ועבור ורגלנד היה מכלול הידע האנושי בבחינת יבשת לא נודעת, או גלקסיה, שיש למפותה (כך, הפרקים בספר קרויים על-שם כוכבים וירחים). אבל הוא לא חיפש רק אחרי מתודה. כמו בתכניות הטלוויזיה שלו, היה לו חזון. מה שהוא ביקש אחריו היתה נקודת מבט. לשון אחר, פרספקטיווה. כזאת שלא רק תארגן את הדברים בסדר הנכון אלא גם תעניק להם את המשמעות שניתן לחלץ מהם. נקודת המבט שהוא מבקש, נקודת המשען הארכימדית שלו, אמורה להגדיר הכול מחדש עבורו, באופן שלא רק ירחיב את אופקיו אלא ישנה אותו כאדם.

כמו שקורה לבני-אדם פעמים רבות, הוא לא יישם את העיקרון שלו בחייו שלו. מאוחר מדי הוא מגלה שאשתו נותרה יבשת לא נודעת עבורו. ובעצם, גם הוא עצמו. שכן מי שמביט החוצה אינו רואה את המקום שממנו הוא מסתכל. בחייו של ורגלנד גילוי זה איננו נעדר ממד טראגי עמוק, נקודת שבר הגורמת לו לנסות לפענח לאחור את חייו ולארגן מחדש את פיסות הידע, הפעם של עולמו הוא, כדי להבין את מותה של אשתו ועד כמה היה לו בו חלק ואשם.

'המגלֶה' לא רק מספר על כל זה אלא מגלם בצורתו הספרותית את החיפוש הזה, את הגילוי הלא צפוי שהחיפוש התקיים במקום הלא-נכון, ואת ההתחלה מחדש, האופטימית כל-כך. בקיצור, הפונקציה האסתטית שלו היא האריסטוטלית הקלאסית, של אחדות התוכן והצורה. הוא בורא עולם; ולפחות בעולם הספרותי, הוא אכן מתקרב לשלמות שאותה מחפש בנואשות רבה כל-כך גיבורו. לא כי הספר מושלם, אלא משום שהוא מצליח לקשור את החוטים שהוא טווה – בפיתולים רבים, בסטיות אינספור, בדרך סיפר אסוציאטיבית המקשה לעיתים על המעקב, במעבר בין מְספרים שונים ללא התראה – באופן שעוצר את נשימתנו. ולא מפני שהוא מותח; אלא מפני שהוא מצליח ליצור את אותה איכות נעלמת, חמקמקה, שלא רק גיבורו מחפש אלא גם אנחנו, או לפחות חלק מאתנו. לכן אולי מטאפורה מתאימה יותר תהיה לא נשימה שנעצרת אלא דווקא נשיפה. הוצאת אוויר של שחרור, של הצלחה במשימה, של סגירת מעגל.

הסופר, שיירסטד, הוא תיאולוג בהשכלתו. והספר הזה אכן מצליח להעביר משהו רוחני מאד אבל לא במובן הריליגיוזי או הטרנסצנדנטי. רק שאם לא בחיים, לפחות בקריאה אנחנו מגיעים לאותה חוויה פיוטית של סיפוק עמוק, הנגרמת מהתלכדות הדברים המעניקה להם פשר. או לפחות מראית עין כזאת. אם לא בחיים – אז איפה אם לא בספרות?

חלק ב': על האבודים – שישה מתוך שישה מיליון
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

כלת פרס נובל לספרות לשנת 2007 היא הסופרת דוריס לסינג. שנים רבות אני מצפה שזה יקרה. התקשיתי להתחבר לספריה המאוחרים יותר, אך כמו שקורה לא אחת יש סופרים שהפרס מגיע להם בגין יצירה אחת ויחידה. זהו המקרה של דוריס לסינג וספרה המופלא מחברת הזהב, שראה אור לפני למעלה מ-40 שנה, ב-1962. מחברת הזהב הוא (בין השאר) ספר פורץ דרך ומכונן של התודעה הנשית. על מה הספר? אענה על-כך בעקיפין (או יותר נכון לא אענה), במילותיה של לסינג עצמה. כותבת לסינג בהקדמה לספר (שתורגם בידי ג' אריוך ויצא בעם עובד בשנת 1978):

"אבל כוונתי העיקרית היתה לקבוע לספר צורה שהיא עצמה תהיה קביעת עמדה, חיווי בלי מלים: לדבר באמצעות הצורה שאקבע לספר.
וכמו שאמרתי: בזאת לא הבחינו".
ובסיום ההקדמה, כשהיא מספרת שגם עשר שנים אחרי שכתבה אותו היא מקבלת כשלושה מכתבים בשבוע המתייחסים אליו. אחד על מלחמת המינים, השני על פוליטיקה והשלישי על מחלת הרוח. "והרי זה אותו הספר". היא כותבת. וממשיכה:
"ומטבע הדברים חוזרים המקרים האלה ומעלים שאלות לגבי מה שמבינים בני-אדם כשהם קוראים ספר, ומדוע אדם אחד רואה תבנית אחת בלבד ואינו משגיח כלל בשום תבנית אחרת, ומה מוזר הדבר, שאני, כמחברת, רואה ברור כל-כך ספר הנראה לקוראיו אחרת לגמרי.
וממחשבות מסוג זה נבעה מסקנה חדשה: שלא רק מידת ילדותיות היא מצד סופר לרצות שהקוראים יבינו מה שהוא עצמו מבין, ויעמדו על צורתו וכוונתו של רומן שכתב כפי שהללו נראות לו – אלא שהעובדה כי הוא רוצה בזאת משמעה שלא הבין ענין יסודי מאוד; שהספר חי ופעיל ומפרה ומסוגל לעורר מחשבה ודיון רק אם תבניתו וצורתו וכוונתו אינן מובנות, משום שהרגע שבו עמדת על הצורה והתבנית והכוונה הוא גם הרגע שבו אינך יכול עוד להפיק ממנו כלום.
וכאשר תבניתם וצורתם של החיים הפנימיים שבספר ברורות לקורא במידה שהן ברורות למחבר – אולי אז הזמן להשליך את הספר הצדה, כדבר שעבר זמנו, ולהתחיל שוב בדבר חדש".

נובל 2006: ממתק טורקי
נובל 2006: יקיר הבלוג זכה בנובל לספרות

Read Full Post »

הסופרת האמריקנית גרייס פיילי נפטרה והיא בת 84. לבד מהיותה סופרת, ששני קבצים מסיפוריה תורגמו לעברית, נודעה פיילי כפעילה חברתית. ממחאה נגד מלחמת ויטנאם (מחאה שהכניסה אותה לכלא מספר פעמים), למען זכויות נשים – שעל חייהן כתבה רבות – ונגד נשק גרעיני, ועד להתנגדות למלחמת עירק. לפני שנים מספר עוד שמעתי אותה קוראת מסיפוריה בניו-יורק. לזכרה, רשימת ביקורת שלי על קובץ סיפוריה בערוב אותו יום, שהתפרסמה במעריב לפני כחמש שנים. גרייס פיילי, פרוזה שקטה ומדויקת.

Read Full Post »

חשכה ירדה על 'חשכה נראית'

הסופר ויליאם סטיירון נפטר בגיל 81. מחברם של 'בחירתה של סופי' (שנבחר לאחד מ-100 הספרים הטובים שנכתבו בשפה האנגלית במאה ה-20 ) ושל 'וידוייו של נד טרנר' (שעליו זכה בפוליצר), דיבר אלי ביותר דווקא בממואר הדק שלו על מחלת הדיכאון שבה לקה, 'חשכה נראית'. שם הוא כותב: "דיכאון הוא הפרעה של הנפש, מכאיב באופן כה מסתורי וחמקמק בדרך שבה הוא נעשה ידוע לאני – לאינטלקט המתווך – עד שהוא על גבול הבלתי-ניתן לתאור"; ובה בעת כה מיטיב לתאר את מה שהוא מעבר לתיאור. באותו כישרון מעורר קנאה לצקת במילים צוננות את להטה של הנפש. סטיירון הצליח גם לשוב מן הארץ ההיא וגם לספר עליה. 
"כיוון שלא אצרתי כוח להמתין למוות, הואיל הוא להמתין לי, בטובו", מצטטת מריל סטריפ את אמילי דיקנסון בסצנה הבלתי-נשכחת בגרסה הקולנועית ל'בחירתה של סופי', שבה היא מחפשת את ספרה של המשוררת שאיננה זוכרת את שמה בספרייה הציבורית של ניו-יורק. המוות ממתין לחולי הדיכאון, וממתין וממתין. סטיירון החלים ושב אל ארץ החיים. ובשובו העניק לנו את המתנה הגדולה של 'חשיכה נראית'. כעת ירדה עליו חשיכה שאיננה נראית. רק אנו נוסיף לראות דרך ספריו, כי הוא עזר לנו כל-כך לראות.

ראה בחושך: להאזנה לראיון שנערך אתי בקול השלום על סטיירון ועל 'חשיכה נראית'

Read Full Post »

ממתק טורקי

פורסם ב"ידיעות אחרונות", יום שישי 13.10.2006

יצירתו של הסופר הטורקי אורחן פאמוק, שהוכרז אתמול כזוכה פרס נובל לספרות לשנת 2006,  ממוקמת בתפר שבין מזרח למערב, ורואה את טורקיה כגשר אפשרי ביניהם אך גם כזירת עימות קשה בין שתי התרבויות. ייחודו באריגת אמירות חברתיות ופוליטיות בכתיבה לירית, לעיתים פיוטית כמעט, המהלכת קסם על קוראיו.

פאמוק, בן 54, נולד וחי באיסטנבול, למד עיתונאות אך החליט להיות לסופר בגיל 23. שניים  מספריו הרבים – "הספר השחור", אולי ספרו הידוע ביותר שמתרחש בסמטאות עירו איסטנבול, ו"המבצר הלבן" על היחסים שבין מזרח למערב – ראו אור בעברית בהוצאת כתר. יש לקוות כי זכייתו בפרס נובל תגדיל את יבול תרגומיו לעברית. כמועמד ראשון אפשר להציע את ספרו האחרון "שלג", שפאמוק רואה בו את הרומן הפוליטי הראשון שלו. במובנים רבים הוא אכן כזה, אך לא פחות מכך עוסק באמנות, בדידות נואשת וחיפוש אחר אהבה.

את עיתוי קבלתו של פרס נובל לספרות קובעים לא מעט גם גורמים פוליטיים. הזווית הפוליטית השנה היא העמדתו של פאמוק לדין בשל התבטאותו, בראיון לעיתון שוויצרי, כנגד הכחשת רצח העם הארמני בטורקיה. זכייתו של פאמוק בפרס נובל היא מקרה מבחן נוסף לטורקיה, שרוצה מאד להצטרף לאיחוד האירופי אך בינתיים רואה מנגד את אירופה ואליה לא באה.

אך מעבר לכל, זכייתו של פאמוק היא זכייתו של סופר נפלא, להטוטן של מילים השובה אותנו יחד איתו בקסמן. הכתיבה היא הנחמה היחידה, אומר פאמוק ב"הספר השחור". ולקוראיו הוא מעניק את הנחמה הזאת במנות גדושות.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »