קרוא וכתוב

אדום צהוב שחור מאת חיים ברעם. ספריית מעריב, 2004, 134 עמ'

פורסם במעריב, 28.5.2004

ירושלים של שנות החמישים, הנשלטת ללא מצרים בידי מפא"י, כבר מגלה את הסדקים הראשונים של עליית חירות לשלטון יותר מעשרים שנה לאחר מכן. חיים ברעם, בן למשפחה מפא"יניקית מבשרו של הממסד, ששלושת בניה משוגעים על כדורגל, מתאר את החיים בירושלים דאז באמצעות טירוף הכדורגל, שהיה המאפיין הבולט של ילדותו. מפא"י נגד חירות, הפועל נגד בית"ר – המשוואה שבה מתערבבים ספורט ופוליטיקה היא המוטיב המוביל ב'אדום צהוב שחור', ששמו לקוח משמות צבעי החולצות של שתי הקבוצות הנלחמות בו מלחמה בלי לקחת שבויים: הפועל ובית"ר המקומיות. המשך…

Read Full Post »

חתונת המשורר מאת אנטוניו סקרמטה. מספרדית: יורם מלצר, זמורה-ביתן, 252 עמ'

פורסם במעריב, 23.4.2004

אהבה ומלחמה כרוכות זו בזו בספרו של אנטוניו סקרמטה, כשתי הנטיות היסודיות בחיים האנושיים, מקבילותיהם רחבות-ההיקף של ארוס ותנאטוס. פרויד טבע את שתי הנטיות האלה כדי לתאר את שני היצרים האנושיים הבסיסיים שמניעים (כמעט) לכל פעולותינו. המקום הוא האי גמה שבחופי מליסיה בים האדריאטי; הזמן הוא זמן שלטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. זו שולחת את חייליה לאי כדי להסביר לסרבני הגיוס המקומיים, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, את חובתם לאימפריה ערב המלחמה (שאיננה מוזכרת מפורשות בשמה אך הכוונה היא למלחמת העולם הראשונה).

תושבי גמה, ברובם, מתעניינים בדברים אחרים לגמרי: עשרים שנים לאחר שחתונה, שהסתיימה בטרגדיה, נכנסה לפנתאון המקומי, הם עוצרים את נשימתם לקראת חתונה אחרת. האם גם היא תסתיים באורח דומה? החתן הוא דון חרונימו, אוסטרי שעזב את משפחתו, מולדתו והציוויליזציה האירופית לאחר שירש הון גדול מאביו. הוא השתקע באי ופתח מחדש חנות כלבו גדולה, שעמדה בעזבונה. בעליה הקודמים של "האירופית", כך היא מכונה בפי כל, הוא הוא החתן הקודם סטמוס מרינקיס, שיפהפיית האי מרתה מטראסו נענתה לחיזוריו, אך בערב חתונתם באה אהבתם לקיצה באורח טראגי, עקב מעלותיו הגופניות, המיוחדות במינן, של החתן.

בעליה החדשים של "האירופית" מבקש אף הוא, כקודמו, לשאת לו את היפה הנוכחית בבנות האי, אליה אמר. מעבר להיבט האישי של מיסוד היחסים, הוא יקדש בכך את הקשר בינו לבין תושביו המקומיים וייהפך לאחד משלהם. ועם זאת, הוא מבקש לצאת, מיד לאחר-מכן, אל העולם החדש: אל ניו-יורק.
לשם כך הוא בונה לו ספינה מפוארת. אליה אמר מתכוננת במלוא המרץ לנישואיה, אך בו בזמן היא מוטרדת לא רק מן בדאגה שמא תמות באותו ערב, כקודמתה, אלא גם בשאלה איך יודעים שבאמת אוהבים מישהו; והאם אפשר, בעצם, לאהוב יותר מאדם אחד באותו הזמן. שאלה אחרונה זו כמובן איננה תלויה באוויר, אלא קשורה גם לגבר אחר, צעיר, שמאוהב בכלה עד למעלה מאזניו.

הצעיר שמבלבל את אליה וכותב לה שירי אהבה בעתון המקומי הוא אסטבן קופטה, בנו של המנהיג הלאומי של גמה שקיבל את "עצמאות" האי קצרת הימים, נרצח מיד לאחר מכן והיה לאגדה ככל מנהיג של שחרור לאומי. שלא כאחיו הלוחמני, שהלך בדרכי האב, אסטבן הוא צעיר רגוע ומהורהר, שנוטה באופן מובהק אל הארוס ולא אל אלי המלחמה. עניין זה מהווה מקור למתחים ורוגז בינו לבין אחיו. העימות בין האחים ובין הגישות מגיע לשיאו כאשר אסטבן מנסה למנוע מאחיו להרוג את החייל האוסטרי האחרון. אסטבן אומר לו שהוא פשוט איננו מבין את המלחמה הזאת, איננו יודע על מה הוא מגן ואין לו אומץ להרוג. סופו של דבר, ימצאו שניהם את עצמם בדרך לצ'ילה, המתפקדת בסיפור כאלדורדו הנכספת, שעיקר קסמה בריחוקה.

סיפור המלחמה וסיפור האהבה נשזרים גם בעטו של הכתב המקומי של 'לה רפובליקה', שהמספר שולח בו, ובאמצעותו במשלח ידו בכלל, חיצים אירוניים מיוחד. האירוניה איננה נחסכת גם מנציגיהם של ממסדים אחרים בסיפור, כגון הוותיקן, הצבא והדיפלומטיה, הסובבים במצעד איוולת שדומה כי יביא את כולם לאבדון, ואתם את התקופה כולה.

סקרמטה, סופר צ'יליאני, שאחד מספריו הקודמים עובד לסרט 'הדוור', כתב גם הפעם סיפור אגדה יפה, מעשיה המדברת אלינו מעבר להיבטיה הרומנטיים והמלודרמטיים באופן מוגזם מעט.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אנדרו סולומון, דמון של צהריים – אנטומיה של דיכאון (מאנגלית: יוסי מילוא). אופקים עם-עובד, 492 עמ' כולל הערות, מקורות ומפתח.

"בשלוש לפנות בוקר יש לחבילה שנשכחה אותה חשיבות כמו לגזר-דין מוות, והתרופה אינה מועילה – ובלילה אפל באמת של הנפש השעה תמיד שלוש לפנות בוקר, יום אחר יום" (סקוט פיצג'רלד)

מתן מילים למה שנחווה כּכאוּב מכדי להעבירו לזולת ומצטייר כחסר פשר, הוא אחד ההישגים הכבירים שניתן להעלות על הדעת. ויליאם סטיירון עשה זאת בחשכה נראית, קרוב לוודאי הביטוי הספרותי הנוקב ביותר לדיכאון קליני. המשימה שאנדרו סולומון נטל על עצמו היא שונה. גם הוא חווה דיכאון, אבל כתב ספר המשלב את סיפורו האישי וסיפורם של אחרים בקליידוסקופ מחקרי רחב-היקף על התופעה.

"אינך יכול לזכור את הזמנים שבהם הרגשת טוב יותר, על כל פנים לא בבהירות; ודאי שאינך יכול לצייר לך עתיד שבו תרגיש טוב יותר. כשאתה מדוכדך, ואפילו מדוכדך מאוד, מדובר בחוויה זמנית, ואילו הדיכאון עומד מעל לזמן. ההתמוטטות מניחה אותך בלי נקודת מבט".

מזלו הטוב של סולומון היו החברים הטובים שאהבתם הבלתי-נדלית איפשרה לו לעבור את הזמנים שבהם חישב נפשו למות. אך בלעדי התרופות, לא היה נשאר בחיים. הוא מתמודד באומץ וברגישות עם התחושות שאני "אינני אני" עם התרופות, שהן מציבות חומה לא רק בינו לבין הדיכאון אלא גם בינו לבין החיים; עם כך שהן אולי מקהות את הכאב אך גם את ההנאה; עם הקושי הנפשי לקבל שיהיה עליו לקחתן כל חייו מול הממצאים החד-משמעיים שהנזק בלעדיהן יהיה גדול הרבה יותר. הנה, איש לא היה ממליץ לחולה לב להפסיק לקחת את התרופות הקבועות שלו אך משום מה, במקרה של תרופות נוגדות דיכאון יש לחץ חברתי לא לקחת אותן לנצח, כאילו בכך חתמת את גורלך במו ידיך.

רואים את הדמות המטושטשת על כריכת הספר? כך נראה העולם מבעד לעיני המדוכא בשלב שכבר אחרי התפרצות הבכי האינסופי, העצב העמוק, הריקנות המצמיתה והחרדה המשתקת, שלא מאפשרים לקום מן המיטה והופכים שגרה יומיומית כמו מקלחת, התלבשות או שיחת טלפון למשימה בלתי-אפשרית. בשלב שכבר מצליחים להרים את הראש כדי לצאת מהבית והאחרים רואים אותך עם מבט אטום בעיניים, הכול נראה מבעד למסך סמיך וצמיג ובלתי-חדיר כמו בתמונה.

רוחב-היריעה של 'דמון של צהריים' מרשים. סולומון בוחן לא רק את הטיפול הקונבנציונלי של תרופות ופסיכותרפיה אלא גם אלטרנטיבות טיפוליות רבות והיבטים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים ובין-תרבותיים של התופעה. הוא פותח את ספרו בקביעה כי דיכאון הוא הפגם שבאהבה. מאחר שכך, המסע לחקר הדיכאון הוא המסע להבנת האנושיות שבנו, עיסוק בשאלה מהו להיות אדם. "אדם אני, ודי בסיבה הזאת להיות אומלל" הוא מצטט את מֶנַנדרוס.

למרות שעל-פי הערכות מסוימות המובאות בספר (שלדעתי יש להתייחס אליהן בזהירות המתבקשת), פוגע הדיכאון בכרבע מאוכלוסיית העולם, הדיכאון הוא מחלה של בדידות. לא רק שבדידות ודיכאון משפיעים זה על זה באופן הדדי, אלא שדיכאון הוא מן המחלות שלא מדברים עליהן ובשל כך הסובלים ממנו נותרים כה לבד. על-כן גם אם בתחילה זה נראה לא לחלוטין מובן, המִלה שעולה לתודעה כשקוראים בספר הזה היא נחמה. לא כצרת רבים, אלא כידיעה שיש שותפים לגורל ולמאבק. שאתם לא לבד בחרא הזה. זה לא עוזר, אבל באופן משונה זה מנחם.

חלקים מהספר פורסמו בניו-יורקר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

קפטן אינטרנט ממליץ היום על אתר שכבר מזמן נמצא במועדפים שלי: יוליסס למטומטמים. נחמד למשלוח למי שמתלונן שהוא לא יכול לקרוא את הדבר האמיתי.

ג'יימס ג'ויס. הגדול מכולם. וגם מבין חתוּלית.

בביקורי בדבלין, בחנוכה לפני שנה, ביקרתי במרכז ג'יימס ג'ויס (בנוסף למוזיאון הסופרים. אירלנד יודעת לעשות כבוד לכותביה – ג'ויס, בקט, שואו, סויפט, ויילד, ייטס אם למנות כמה מהשמות היותר ידועים). בין היתר, אפשר למצוא בספרייה של מרכז ג'ויס תרגומים שנעשו לאינספור שפות (כן, גם עותק בעברית יש שם) וספרי-עזר רבים, וגם לעשות מה שעשינו: Joyce Tour. מכיוון שנרשמנו רק שנינו, היה זה סיור פרטי לי ולבן-זוגי. המדריכה שופעת המידע לקחה אותנו לרחובות הסמוכים שבהם חי וכתב ג'ויס, התעכבה בכמה מקומות משמעותיים בחייו ובאתרים המופיעים ביצירתו, והפליאה סַפֵּר. בין השאר, היא נתנה טיפ למי שכמו בן-לוויתי נתקע ולא הצליח לצלוח את הספר האימתני הזה (שני הכרכים בעברית אוחזים 841 עמ', העותק האנגלי שברשותי מגיע לכדי 933 עמ'), שאומרים כי צריך לשלוט בתכולתה של ספרייה שלמה על-מנת להבין את מלוא משמעויותיו והאלוזיות המופיעות בו. וכה אמרה המדריכה: התחילו לקרוא בפרק הרביעי. זהו הפרק שבו נכנס לתמונה ליאופולד בלום, והסיפור נהפך לקצת יותר קונקרטי וקל (עלק) למעקב.

יש סיבה נוספת להתעכב על הפרק הזה ("קאליפסו"; התרגום לעברית הוסיף את שמות הפרקים שג'ויס נתן בעקבות האודיסאה אך לא הכניס לטקסט האנגלי): ג'ויס מוכיח בו את הבנתו לא רק בבני-אדם אלא גם בחתולים. הנה הפּיסקה, בתרגומה של יעל רנן:

"אומרים שהם טיפשים. הם מבינים מה שאנחנו אומרים יותר טוב ממה שאנחנו מבינים אותם. היא מבינה כל מה שהיא רוצה להבין".

יוליסס, יצירת המופת המודרניסטית של ג'יימס ג'ויס שראתה אור לראשונה בפאריס ב-1922, מספרת על יום אחד בחייו של ליאופולד בלום, המשוטט בדבלין עירו. זאת העיר שהיתה ונותרה אהבתו הגדולה של ג'ויס גם כשעזב את אירלנד והתיישב באיטליה. כתיבתו של ג'ויס ביוליסס (אם אפשר בכלל לסווגה, ככל יצירת מופת היא מעל לכל מיון) היא בזרם התודעה, שכשמה כן היא: מתרכזת בתודעתו הפנימית של הגיבור וזרם מחשבותיו והאסוציאציות שלו (אחת הסיבות המרכזיות לקושי הקריאה) ולא בעלילה חיצונית משמעותית, תוך שהוא משלב בה כמעט כל סגנון ספרותי אפשרי. הספר נאסר לפרסום במשך תקופה ארוכה באירלנד וגם באנגליה ובארה"ב (שם נדרש צו שופט כדי להתיר את הפצתו), בעיקר משום שלג'ויס אין אלוהים, תרתי משמע. בין השאר, קטע אחד נצמד לתודעתו של ליאופולד בלום ביושבו בבית הכסא, אך בעיקר בשל כך שהכנסייה מוּשׂמת בידי ג'ויס ללעג ולקלס. אבל הגיבורה האמיתית של היצירה הזאת, כך נראה, היא השפה.

אחד המוצגים במרכז ג'יימס ג'ויס היא הסכימה הבאה, המציגה אחת משתי סכימות שהכין ג'ויס כדי לתאר את כתיבת יוליסס. לכל פרק זירת התרחשות, שעה ביום, איבר בגוף, אמנות, צבע, סמל וטכניקה.

יוליסס (כן, כל הטקסט…  וגם אפשרות חיפוש)
יוליסס של ג'ויס, היכן שהזמן הוא תמיד ה-16 ביוני 1904

Read Full Post »

אבנים לאִיבַּרָה מאת הרייט דויר. מאנגלית: ליאורה הרציג, עריכת תרגום: מרב מילר. כרמל, 2003, 206 עמ'

פורסם במעריב, 13.2.2004, תחת הכותרת ספר ראשון לבת 73

שרה וריצ'רד אורטון עוזבים את סן-פרנסיסקו ועוברים לאִיבַּרָה, כפר קטן במקסיקו, שם הם מתכננים לפתוח מחדש מכרה נחושת משפחתי. הם צריכים ללמוד לא רק איך להפעיל מכרה אלא גם איך להסתדר בסביבה זרה לחלוטין, שאת שפתה הם דוברים רק באופן עילג, להשתלב כאתיאיסטים בחברה קתולית מאד וכלְבנים הצריכים לייצג את המודרנה בין כפריים הדבקים באמונות טפלות לרוב. תהליך ההסתגלות הוא הדדי. שני הצדדים צריכים ללמוד להכיר, להבין ולקבל זה את זה. אך למרות שדויר עושה מאמץ לתאר את התהליך הזה ללא עליונות מצד האמריקנים, אין הדבר צולח לחלוטין בידה. לקורא המערבי קל יותר לאמץ את נקודת מבטם של האורטונים ואת קשייהם. הבדלי המעמדות בין הזוג הלבן, שמעסיק עובדים במכרה ובבית, לבין מי שתלוי בהם לפרנסתו ולמימון ארונות הקבורה שלו, הם גדולים. דויר גם נוקטת בסגנון ספרותי הבוחר להישאר מרוחק, וכמעט לא לחדור לנפש הדמויות. מצד אחד עשוי סגנון כזה להרשים באיפוקו ולקרוא למלאכת הקריאה הפעילה של הקוראים. מצד שני, הוא עלול להותיר את הדמויות שטוחות ובלתי-מעניינות, כשהמוטיבציה לפעולתן איננה ברורה דיה.

כבר בפסקה הראשונה של הספר לופתת דויר את הגרון בשורה הבאה: "נוהג במכונית המשפחתית ריצ'רד אורטון, עקשן, כחול-עיניים ושחור-שער, שימות שלושים שנה קודם למה שהוא מעלה בדעתו כעת. במושב לצדו שרה אשתו, שאינה מעלה בדעתה לא את מותו ולא את מותה, לא בקרוב ולא ביום מן הימים". כך, בפשטות, מספרת דויר מלכתחילה על מותו הצפוי של ריצ'רד שמתכוון לבלות את שארית ימיו עם שרה באותה פינה נידחת המכונה איברה, מבלי לדעת ששארית ימיו תמנה שש שנים בדיוק.
דויר בוחרת לחלוק עם הקוראים את ידיעת מותו של ריצ'רד מן הרגע הראשון, ומצליחה לא להקהות את עוקצה כשהיא מוסיפה ושוזרת אותה בסַפְּרה על השנים הנוקפות והולכות בחייו של מי שאיננו מערער לשנייה על גזר-הדין, גם אחרי שנודע לו דבר מחלתו, באותה מידה שהוא נחוש בדעתו שלא להתחשב בו. כפריי איברה מציעים בדרכם עשבים ושיקויים ששרה אורטון דוחה בבוז מסוים, אך היא עצמה תולות גדולות ונצורות בהוראות שהיא מקבלת בטלפון מן הרופא האמריקאי, למרות שקוצר ידם אל מול הלוקמיה זהה, בסופו של דבר.

הרייט דויר היא סופרת שפרחה מאוחר. 'אבנים לאיברה' היה ספרה הראשון מתוך שלושה וראה אור כשהיתה בת 73 (היא מתה לפני כשנה, בגיל 92). הספר, שדויר התעקשה כי איננו ביוגרפי למרות הדמיון שהוא נושא למאפיינים ביוגרפיים של חייה, זכה ב-1984 בפרס האמריקאי החשוב לספר ראשון. הספר פותח סדרה חדשה של הוצאת כרמל, 'קיטובים נפגשים', שתעסוק במפגשים בין תרבויות והתנגשויות ביניהן ונועדה "להביא להתוודעות אל האחר והשונה, אל תפישות שונות ודעות נבדלות (…) בשאיפה להרים בכך תרומה לקידום הסובלנות והפתיחות לפלורליזם". אכן מטרה נשגבת, למרות שהמיון שעושות הוצאות ספרים לסדרות שונות נובע, לרוב, יותר מצרכים שיווקיים של פילוח שוק והגברת האטרקטיביות של הכותרים.

לא היה זה ההיבט התרבותי או הרב-תרבותי שמשך את לבי ב'אבנים לאיברה' כמו התיאור העדין, המופנם והמרומז של יחסיהם של בני-הזוג וחייהם בצל תודעת המוות המתקרב. למרות היחס השונה אל הרופאים ואל המחלה, לא רק של בני-הזוג לעומת תושבי הכפר אלא גם בין בני-הזוג לבין עצמם, אלו הם מוטיבים אוניברסליים, שהשאלה האם מיטיבים לתאר אותם אם לאו אינה קשורה לשיבוצם בתרבות זו או אחרת.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

פיסת זכוכית מן הים מאת אניטה שרב. מאנגלית: דורית לנדס, אלפא, 303 עמ'

פורסם במעריב, 12.12.2003

'פיסת זכוכית מן הים' הוא רומן המתרחש על רקע המיתון הגדול בארה"ב בשנת 1929-1930, תקופה שנכתבו עליה כמה רומנים גדולים כמו 'ענבי זעם' של סטיינבק. אניטה שרב כתבה ספר הרבה פחות יומרני. הוא נע בין תיאור של חיי נישואים הנקלעים למשבר בעקבות המשבר הכלכלי, אבל לא באמת בגללו, לבין תיאור של ניסיון שביתה על-רקע אותו משבר.

הסיפור מתרחש בניו-אנגלנד. לאחר תקופת חיזור קצרה נישאת הונורה, פקידה בבנק, לסקסטון, סוכן מכירות חלקלק של מכונות כתיבה. עם הגעתם ערב הכלולות לביתם החדש, מרמז הסיפור לקורא הקשוב כי היא איננה מכירה את בעלה דיה. היכרות בלתי-מספקת זו תתברר בהמשך כגורלית לחיי נישואיהם, ותבקע בהם את הסדק שיילך ויתרחב.

הבית שבו כל-כך חפצו משמש בדרכו כמצת. זהו בית ישן אך מלא קסם, על חוף הים. סקסטון מצליח לרכוש אותו, אך זוהי רכישה שמעל לכוחות הכלכליים של הזוג הצעיר. עם בוא המשבר מגלה הונורה כי האמון שנתנה בבעלה נפגם. תפיסתם השונה לגבי חיי נישואים מרחיבה את סדק האי-האמון ויוצקת בו גם את תובנותיה של המחברת, ושל הקוראים, לגבי תפקידיהם השונים של בני-הזוג. חלוקת תפקידים זו מובלטת במכתבים המשובצים בספר, ששולחת אמה של הונורה לבתה. לא התקופה ולא אישיותה של הגיבורה אינם מאפשרים לה לקרוא תיגר על חלוקת התפקידים.

על רקע זה מתבלטות הדמויות הייחודיות כמו ויויאן, הבורגנית מבוסטון, שמתיידדת עם הונורה. על סיכוייה של ויויאן להינשא נסתם הגולל בשל גילה המופלג (היא מתקרבת לשלושים), שככל הנראה הופך אותה לאבודה במונחי התקופה. אך מצבה מאפשר לה לצפצף על המוסכמות ולנהל פרשיית אהבים ללא נישואים עם גבר שכמוה מגיע לחוף כל שנה, עד נפילתו עם נפילת הבורסה.

בד בבד זהו סיפורם של פועלי המטוויות קשי היום וילדיהם, הנולדים לעוני ולעזובה, וניסיונם להתארגן כנגד הקפיטליזם הדורסני. סקסטון, שמפוטר מעבודתו כאיש מכירות, מצליח למצוא עבודה רק במטוויה, אך ממשיך להתייחס לכל הקשרים בחייו, אישיים כמקצועיים, כעיסקה שאפשר או אי-אפשר לסגור. חבורת הפועלים מוצאת את דרכה לביתם של הונורה וסקסטון. בידודו של הבית מן העיר הופך אותו לאתר אידיאלי לרקימת מהפכות חברתיות הרחק מעינם הפקוחה של השלטונות. כך נטענת בבית – שמלכתחילה מטפחת הונורה כקן המשפחתי, סמל לכל שאיפותיה, המשמעות הנוספת של ה'פרטי': מרחב בטוח מעינם הפקוחה של השלטונות. בהיבט נוסף, מעניק ביטחון-הפרטיות את אפשרות ההתנגדות ל'פוליטי' הקיים ואת האפשרות לרקום חלום פוליטי אחר. התנפצות החלום הזה מחזירה את השינוי האמיתי אל הפרטי, כבסיס איתן לחיים אחרים.

סיפורן של הדמויות נטווה שתי וערב וכך נכרכות האהבה וההתפכחות עם המאבק החברתי; חייהם של הפועלים עם המהפכן המקצועי, שמגיע מהעיר הגדולה כדי לארגן אותם וללמד אותם שיעור בהלכות קומוניזם; הבורגנית שמסייעת להם לנסח את מנשריהם והאשה הנאמנה, שמאכילה את כולם ודואגת לניקיון. שהרי גם מהפכות גדולות שומרות על חלוקת התפקידים הקטנים.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »