Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרים’ Category

אבנים לאִיבַּרָה מאת הרייט דויר. מאנגלית: ליאורה הרציג, עריכת תרגום: מרב מילר. כרמל, 2003, 206 עמ'

פורסם במעריב, 13.2.2004, תחת הכותרת ספר ראשון לבת 73

שרה וריצ'רד אורטון עוזבים את סן-פרנסיסקו ועוברים לאִיבַּרָה, כפר קטן במקסיקו, שם הם מתכננים לפתוח מחדש מכרה נחושת משפחתי. הם צריכים ללמוד לא רק איך להפעיל מכרה אלא גם איך להסתדר בסביבה זרה לחלוטין, שאת שפתה הם דוברים רק באופן עילג, להשתלב כאתיאיסטים בחברה קתולית מאד וכלְבנים הצריכים לייצג את המודרנה בין כפריים הדבקים באמונות טפלות לרוב. תהליך ההסתגלות הוא הדדי. שני הצדדים צריכים ללמוד להכיר, להבין ולקבל זה את זה. אך למרות שדויר עושה מאמץ לתאר את התהליך הזה ללא עליונות מצד האמריקנים, אין הדבר צולח לחלוטין בידה. לקורא המערבי קל יותר לאמץ את נקודת מבטם של האורטונים ואת קשייהם. הבדלי המעמדות בין הזוג הלבן, שמעסיק עובדים במכרה ובבית, לבין מי שתלוי בהם לפרנסתו ולמימון ארונות הקבורה שלו, הם גדולים. דויר גם נוקטת בסגנון ספרותי הבוחר להישאר מרוחק, וכמעט לא לחדור לנפש הדמויות. מצד אחד עשוי סגנון כזה להרשים באיפוקו ולקרוא למלאכת הקריאה הפעילה של הקוראים. מצד שני, הוא עלול להותיר את הדמויות שטוחות ובלתי-מעניינות, כשהמוטיבציה לפעולתן איננה ברורה דיה.

כבר בפסקה הראשונה של הספר לופתת דויר את הגרון בשורה הבאה: "נוהג במכונית המשפחתית ריצ'רד אורטון, עקשן, כחול-עיניים ושחור-שער, שימות שלושים שנה קודם למה שהוא מעלה בדעתו כעת. במושב לצדו שרה אשתו, שאינה מעלה בדעתה לא את מותו ולא את מותה, לא בקרוב ולא ביום מן הימים". כך, בפשטות, מספרת דויר מלכתחילה על מותו הצפוי של ריצ'רד שמתכוון לבלות את שארית ימיו עם שרה באותה פינה נידחת המכונה איברה, מבלי לדעת ששארית ימיו תמנה שש שנים בדיוק.
דויר בוחרת לחלוק עם הקוראים את ידיעת מותו של ריצ'רד מן הרגע הראשון, ומצליחה לא להקהות את עוקצה כשהיא מוסיפה ושוזרת אותה בסַפְּרה על השנים הנוקפות והולכות בחייו של מי שאיננו מערער לשנייה על גזר-הדין, גם אחרי שנודע לו דבר מחלתו, באותה מידה שהוא נחוש בדעתו שלא להתחשב בו. כפריי איברה מציעים בדרכם עשבים ושיקויים ששרה אורטון דוחה בבוז מסוים, אך היא עצמה תולות גדולות ונצורות בהוראות שהיא מקבלת בטלפון מן הרופא האמריקאי, למרות שקוצר ידם אל מול הלוקמיה זהה, בסופו של דבר.

הרייט דויר היא סופרת שפרחה מאוחר. 'אבנים לאיברה' היה ספרה הראשון מתוך שלושה וראה אור כשהיתה בת 73 (היא מתה לפני כשנה, בגיל 92). הספר, שדויר התעקשה כי איננו ביוגרפי למרות הדמיון שהוא נושא למאפיינים ביוגרפיים של חייה, זכה ב-1984 בפרס האמריקאי החשוב לספר ראשון. הספר פותח סדרה חדשה של הוצאת כרמל, 'קיטובים נפגשים', שתעסוק במפגשים בין תרבויות והתנגשויות ביניהן ונועדה "להביא להתוודעות אל האחר והשונה, אל תפישות שונות ודעות נבדלות (…) בשאיפה להרים בכך תרומה לקידום הסובלנות והפתיחות לפלורליזם". אכן מטרה נשגבת, למרות שהמיון שעושות הוצאות ספרים לסדרות שונות נובע, לרוב, יותר מצרכים שיווקיים של פילוח שוק והגברת האטרקטיביות של הכותרים.

לא היה זה ההיבט התרבותי או הרב-תרבותי שמשך את לבי ב'אבנים לאיברה' כמו התיאור העדין, המופנם והמרומז של יחסיהם של בני-הזוג וחייהם בצל תודעת המוות המתקרב. למרות היחס השונה אל הרופאים ואל המחלה, לא רק של בני-הזוג לעומת תושבי הכפר אלא גם בין בני-הזוג לבין עצמם, אלו הם מוטיבים אוניברסליים, שהשאלה האם מיטיבים לתאר אותם אם לאו אינה קשורה לשיבוצם בתרבות זו או אחרת.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

דבר השוליים אל המרכז (ש"ח)

 

 

לכבוד ביקורה של הסופרת ג'מייקה קינקייד בארץ (כאורחת אוניברסיטת תל-אביב), הנה שוב הביקורת שכתבתי על ספרה אני ג'ון/לוסי, שהתפרסמה במעריב במאי 2000.

Read Full Post »

פיסת זכוכית מן הים מאת אניטה שרב. מאנגלית: דורית לנדס, אלפא, 303 עמ'

פורסם במעריב, 12.12.2003

'פיסת זכוכית מן הים' הוא רומן המתרחש על רקע המיתון הגדול בארה"ב בשנת 1929-1930, תקופה שנכתבו עליה כמה רומנים גדולים כמו 'ענבי זעם' של סטיינבק. אניטה שרב כתבה ספר הרבה פחות יומרני. הוא נע בין תיאור של חיי נישואים הנקלעים למשבר בעקבות המשבר הכלכלי, אבל לא באמת בגללו, לבין תיאור של ניסיון שביתה על-רקע אותו משבר.

הסיפור מתרחש בניו-אנגלנד. לאחר תקופת חיזור קצרה נישאת הונורה, פקידה בבנק, לסקסטון, סוכן מכירות חלקלק של מכונות כתיבה. עם הגעתם ערב הכלולות לביתם החדש, מרמז הסיפור לקורא הקשוב כי היא איננה מכירה את בעלה דיה. היכרות בלתי-מספקת זו תתברר בהמשך כגורלית לחיי נישואיהם, ותבקע בהם את הסדק שיילך ויתרחב.

הבית שבו כל-כך חפצו משמש בדרכו כמצת. זהו בית ישן אך מלא קסם, על חוף הים. סקסטון מצליח לרכוש אותו, אך זוהי רכישה שמעל לכוחות הכלכליים של הזוג הצעיר. עם בוא המשבר מגלה הונורה כי האמון שנתנה בבעלה נפגם. תפיסתם השונה לגבי חיי נישואים מרחיבה את סדק האי-האמון ויוצקת בו גם את תובנותיה של המחברת, ושל הקוראים, לגבי תפקידיהם השונים של בני-הזוג. חלוקת תפקידים זו מובלטת במכתבים המשובצים בספר, ששולחת אמה של הונורה לבתה. לא התקופה ולא אישיותה של הגיבורה אינם מאפשרים לה לקרוא תיגר על חלוקת התפקידים.

על רקע זה מתבלטות הדמויות הייחודיות כמו ויויאן, הבורגנית מבוסטון, שמתיידדת עם הונורה. על סיכוייה של ויויאן להינשא נסתם הגולל בשל גילה המופלג (היא מתקרבת לשלושים), שככל הנראה הופך אותה לאבודה במונחי התקופה. אך מצבה מאפשר לה לצפצף על המוסכמות ולנהל פרשיית אהבים ללא נישואים עם גבר שכמוה מגיע לחוף כל שנה, עד נפילתו עם נפילת הבורסה.

בד בבד זהו סיפורם של פועלי המטוויות קשי היום וילדיהם, הנולדים לעוני ולעזובה, וניסיונם להתארגן כנגד הקפיטליזם הדורסני. סקסטון, שמפוטר מעבודתו כאיש מכירות, מצליח למצוא עבודה רק במטוויה, אך ממשיך להתייחס לכל הקשרים בחייו, אישיים כמקצועיים, כעיסקה שאפשר או אי-אפשר לסגור. חבורת הפועלים מוצאת את דרכה לביתם של הונורה וסקסטון. בידודו של הבית מן העיר הופך אותו לאתר אידיאלי לרקימת מהפכות חברתיות הרחק מעינם הפקוחה של השלטונות. כך נטענת בבית – שמלכתחילה מטפחת הונורה כקן המשפחתי, סמל לכל שאיפותיה, המשמעות הנוספת של ה'פרטי': מרחב בטוח מעינם הפקוחה של השלטונות. בהיבט נוסף, מעניק ביטחון-הפרטיות את אפשרות ההתנגדות ל'פוליטי' הקיים ואת האפשרות לרקום חלום פוליטי אחר. התנפצות החלום הזה מחזירה את השינוי האמיתי אל הפרטי, כבסיס איתן לחיים אחרים.

סיפורן של הדמויות נטווה שתי וערב וכך נכרכות האהבה וההתפכחות עם המאבק החברתי; חייהם של הפועלים עם המהפכן המקצועי, שמגיע מהעיר הגדולה כדי לארגן אותם וללמד אותם שיעור בהלכות קומוניזם; הבורגנית שמסייעת להם לנסח את מנשריהם והאשה הנאמנה, שמאכילה את כולם ודואגת לניקיון. שהרי גם מהפכות גדולות שומרות על חלוקת התפקידים הקטנים.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

למי שייך הסיפור

אודות המחבר מאת ג'ון קולפינטו. מאנגלית: צילה אלעזר. זמורה ביתן, 2003.

פורסם במעריב, 23.11.2003

שני גברים צעירים חולקים דירה שכורה קטנה בניו-יורק. הראשון, קאל קנינגהאם, רוצה להיות סופר, אך בינתיים הוא עובד כמחסנאי בחנות ספרים ומעביר את לילותיו בבילויים, שהוא מתרץ לעצמו כאיסוף חוויות לרומן שהוא מתכנן לכתוב. השני, סטיוארט צ'רץ', הוא סטודנט למשפטים בקולומביה, שבולע בשקיקה את סיפוריו של קאל על חוויותיו עם נשים. בשלב מסוים מתברר לקאל ששותפו שולח ידו בכתיבה. הסיפור הקצר שהוא נותן לו לקרוא פשוט מושלם. הבועה של קאל מתנפצת: כיצד הצליח להונות את עצמו ולחשוב שהוא מוכשר ויכול להיות סופר? גילוי כישרונו של סטיוארט, ממש מעבר לקיר, מאיים לרסק אותו אל קרקע המציאות. כשסטיוארט יוצא מן הדירה בבוקר שלמחרת, מתגנב קאל אל חדרו כדי למצוא את היצירה הארוכה יותר, שעליה רמז לו. הוא נדהם לגלות שסטיוארט "לקח" את סיפוריו שלו, על חוויותיו בניו-יורק, והלביש אותן צורה אמנותית מושלמת.

של מי הסיפור הזה? מיהו המחבר של יצירת הספרות? זה שכתב אותה או זה שסיפר אותה? קאל ההמום חש כי לא רק סיפוריו נגנבו אלא גם חייו. הוא לא מספיק להתלבט הרבה בשאלות האלו, משום שצלצול הטלפון קוטע את מחשבותיו רק כדי לבשר לו ששותפו לדירה נהרג בתאונה עת רכב על אופניו.

אם היו לו ספקות, הם נמוגים כעת. ברור לו שהסיפור שייך לו. סטיוארט רק כתב אותו. לבלר, לכל היותר. לכן, הצעד הבא הוא להתקשר לסוכן ספרותי, והרומן זוכה להצלחה מסחררת. קנינגהאם נהפך לסופר ידוע ומצליח. כסף, תהילה – מן הכל יש לו כעת בשפע. אך מתברר כי הוא איננו היחיד שהחזיק בעותק מן הרומן. נסיונותיו להתחקות אחרי העותק הנוסף מפגישים אותו עם ג'נט, שהיתה אהובתו של סטיוארט. לאחר נישואיהם הוא עוזב את ניו-יורק ומשתקע בוורמונט לחיי כפר שלווים. השאלה מי גנב את חייו של מי מסתבכת.

האידיליה לא תארך זמן רב. ככלות הכל זהו ספר מתח מרתק שכתוב היטב ושומר על קצב נכון. סטיבן קינג מצוטט על כריכתו: "לא יכולתי להפסיק לקרוא… ספר מתח נהדר". ואכן, דומה כי ג'ון קולפינטו, ש'אודות המחבר' הוא ספרו הראשון, אימץ בקפידה את הוראותיו של קינג ב'על הכתיבה', ורקח מהן מרקחת העונה על כל דרישות הז'אנר. הוא מצליח לשמר את המתח סביב השאלות המרכזיות של הסיפור, אולם מצליח פחות למצות את השאלות העמוקות יותר שהספר מעלה, לגבי ה"בעלות" על היצירה הספרותית ועל חייו של הזולת. התוצאה היא ספר קליל, לא יותר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

ישראל במשפט – שמעון אגרנט והמאה הציונית מאת פנינה להב. עם עובד 1999, 437 עמ'

הצירוף הידוע ביותר שנקשר לשמו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט הוא קרוב לוודאי 'ועדת אגרנט', ועדת החקירה הממלכתית בראשותו שהוקמה לחקור את מלחמת יום-הכיפורים, וזכתה לביקורת על שעצרה את האחריות למחדל בדרג הצבאי בעודה משחררת מאחריות את הדרג המדיני. אך את התהילה המקצועית הביאו לאגרנט עשרים ושבע שנותיו בבית המשפט העליון, המורשת של חירויות הפרט שהטמיע אל תוך הפסיקה הישראלית וכמובן פסקי-הדין שכתב. בין השאר, ישב אגרנט בערעורי קסטנר ואייכמן שהביאו את שואת יהודי אירופה לפתחו של בית-המשפט העליון, סבר כי אל לו לבית-המשפט להכריע בשאלת "מיהו יהודי" בבג"ץ שליט שבעקבותיו תוקן חוק השבות, פסל סגירת עיתון בפסק-דין שהכניס אותו לפנתאון של מגיני חופש הביטוי, אך גם אסר (לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל) על מפלגה להתמודד בבחירות.

המשך…

Read Full Post »

מיסטר פוסטמן

השבוע נפטר מבקר התרבות ניל פוסטמן.

הביקורת הזאת שכתבתי על ספרו קץ החינוך פורסמה בהארץ ספרים ב-26.5.1999.

Read Full Post »

תם. וכמעט נשלם

הגהות אחרונות.

ההגהה הלפני אחרונה חייבה השלמה של מראי-מקום שמספרי העמודים או פרטים אחרים נשמטו מהם. לרוץ לספרייה של האוניברסיטה עכשיו (טוב, לא עכשיו, זה שבת) ולנבור במדף כתבי-העת? מה פתאום, בשביל זה יש אינטרנט. בחיפוש אחד אפשר למצוא הכול. האינטרנט הזה זה משהו, כבר אמרנו?

מִפְתוּחַ.
3 ימים מהבוקר עד הלילה. טוב שהיה ראש השנה. (חתיכת קריעת … מה שנחסך ממי שכותב סיפורת). תיקונים.
הגהה סופית על המפתח – ביום ראשון. ערב יום כיפור, מתאים לי. בטח יישארו כמה טעויות (כי לכל העם בשגגה).

פילמים.
זהו. יורד לדפוס.

צפוי לצאת – מתי שהוא בסוף אוקטובר.

מתוך הטקסט על כריכת הספר

מעמדו הסמלי של חוק השבות מקשה הן על תומכיו והן על מתנגדיו לדון בו דיון שיטתי וענייני. ספר זה מנתח את חוק השבות ואת השאלות המוסריות והפוליטיות שהוא מעלה, תוך דיון עקרוני בסוגיות האזרחות וההגירה. הוא בוחן באיזו מידה מתיישב חוק השבות עם תפיסת הצדק הליברלית ואיזה מעמד צריכה לקבל, בהקשר זה, התביעה הפלסטינית לזכות השיבה.
הדיון במצב הישראלי מתקיים לאור האתגרים שמציבה הגירה למדינה הליברלית ולרעיון כי ריבונותה מקנה לה שליטה מוחלטת כמעט על גבולותיה ועל הנכנסים בהם. אתגרים שהופכים אותה לאחת מן הסוגיות הפוליטיות הבוערות של זמננו. כיצד ניתן ליישב בין סמכותה של כל מדינה להחליט מי יבוא בשעריה לבין תביעתם של המתדפקים על השערים לזכות בסיכוי הוגן באמצעות הגירה? האם קיימת זכות להגירה?

Read Full Post »

מזרחמערב – 50 מספרים בוחרים סיפור. עורך: אמנון שמוש, הוצאת "אביב", 1998, 512 עמ'

הרעיון לבקש מסופרים לבחור סיפור משלהם וכך להרכיב אנתולוגיה הוא מצוין. אלא שלא ברור האם אמנון שמוש ביקש מהם לבחור את הסיפור שהם אוהבים ביותר (למעשה שניים, מהם בחר הוא את זה שיופיע), את זה שבעיניהם הוא הטוב ביותר, או שמא – וזה הניחוש שלי – את זה שמתאים לאנתולוגיה "מאוזנת" על-פי מוצא הכותבים, לכבוד יובל לישראל. משמע, לכפוף את הערך האסתטי לעיקרון ברירה אחר, שבא לשרת איזון חברתי ולכפות אותו על הספרות. אחרת איך אפשר להסביר שאת עמליה כהנא-כרמון, למשל, מייצג הסיפור 'האנייה "נגבה" החליקה מלכותית', ולא 'נעימה ששון כותבת שירים', נניח, שהוא מפניני הסיפור הקצר שנכתב במקום הזה, יהא זה בידי אשכנזי או מזרחי, גבר או אשה? המשך…

Read Full Post »

התמימים הקדושים מאת מיגל דליבס. מספרדית: טל ניצן-קרן, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה (הספריה החדשה), 146 עמ'

פורסם במעריב, 22.8.2003, תחת הכותרת "קשה להזדהות עם הנדכאים"

אין בני-אדם ב'התמימים הקדושים' של מיגל דליבס, רק אדונים ועבדים. העובדה הזאת מתקבלת על ידי שני הצדדים כאמת שאין עליה עוררין. המציאות הקשה והקיצונית של יחסי המעמדות הללו איננה שייכת לימי הפיאודליזם אלא מתרחשת במאה ה-20 בספרד, באחוזה שמשמשת כמיקרוקוסמוס לספרד בשלהי המשטר הפאשיסטי.

בעל האחוזה הוא איוואן, שאחוז בולמוס של תאווה לציד. יחסו למשרתיו הוא אינסטרומנטלי. מבחינתו אין הם אלא מכשיר לתשוקותיו, שהרי כל קיומם נועד לשרת אותו. לא רק רגשותיהם ורצונותיהם אינם נחשבים בעיניו, אלא גם מגבלות גופם, שהוא איננו מהסס להטיל בו מום למען סיפוק צרכיו.

משפחת המשרתים מונה את פאקו שפל-הרוח, שמשמש את אדונו בעיקר בציד היונים כמעט ככלב, את אשתו רגולה שהעבודה המפרכת עשתה אותה כבויה וממורמרת, וארבעת ילדיהם. את בנם השתקן קירסה לוקח איוואן לציד כמחליף לאביו כשזה שובר את רגלו, כאילו היה חלק חילוף, אך הוא אינו משביע את רצונו. לבתם ניאבס מתכנן פאקו עתיד אחר לאחר שתרכוש השכלה, אך מקבל בכניעות את דרישתו של מנהל האחוזה שתעבור לגור בבית האדונים ותסייע לאשתו.

שניים מן המשרתים הם גם מוכי גורל: צ'ריטו, בתם של פאקו ורגולה, שסובלת מפיגור גופני ושכלי ומתקשרת עם העולם באמצעות צרחות מבהילות, ועזריאס, אחיה של רגולה, הוא שוטה שמכל הדמויות בספר הולם אותו התואר 'תם' (במובן של simple).

עזריאס, ששירת באחוזה אחרת עד שהושלך ככלי אין חפץ בו ונאסף בלית-ברירה לביתם של אחותו וגיסו, מאלף עורבת והופך אותה לחית המחמד שלו. "מילנה יפה", הוא ממלמל כאשר לקריאתו צונחת העורבת ממרומים לכתפו, מנקרת בחיבה בפדחתו. האושר הטהור, התמים, מציף לא רק אותו אלא גם את הקוראים.

האהבה הזאת מופנית בספר, לא במקרה, כלפי בעל-חיים ולא כלפי אדם. היא עומדת בניגוד מובהק לאכזריות שבה נוהג איוואן בבעלי-החיים ובבני-האדם כאחד, והיא תהיה גם המוטיבציה למעשה האלים שבסופו. אך זהו חריג לאווירה הכללית השוררת בספר, שלמרות שהוא טורד את מנוחתנו, הסיפור מתקשה לעורר בנו חמלה של ממש כלפי הנדכאים. לא רק בגלל הסגנון המרוחק והמתנכר והאי-חדירה לעולמן הפנימי של הדמויות. לא רק בגלל השיפוטיות שאנו מפתחים כלפי מי שאינם מתקוממים על מר-גורלם ומשלימים עם היותם מוכים ומובסים. התחושות הקשות שמעורר בנו הספר קרובות יותר לגועל ולדכדוך. אין בצידם תובנות עמוקות, שספרות במיטבה מסוגלת להשרות עלינו. אפילו סופו של הספר אינו נקרא כאלגוריה חברתית, ביטוי לזעם על אי-הצדק או סרוב מודע ומנוסח, אלא לכל היותר הוא מעניק קתרזיס רגעי ואישי, חסר מודעות של ממש.

שישה פרקים, הנקראים 'ספרים', בנובלה הקצרה הזו, כל-אחד מהם כתוב כמשפט אחד רצוף. הצורה האמנותית, אם כן, מבקשת לתת ביטוי ייחודי לתוכן. כך נוצר טקסט מתמשך, כאילו אין סוף לחוויה שהוא מתאר, ושבור לחלוטין באמצעות הפיסוק היוצא-דופן, כביטוי לשברון גופם ורוחם של גיבוריו. בספר מהדהדת סמליות נוצרית, שזרה לקורא העברי המצוי. המתרגמת מאירה בעיקר את משמעות שמו. דומה כי הערות נוספות היו יכולות להעשיר את הקריאה. הספר איננו מספק עונג. הוא כושל בהענקת תחושת משמעות שיכולה לעלות מיצירת אמנות, בסדרה את החלקים השונים שמרכיבים את חיינו, כך שיווצר מהם שלם גדול יותר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

האושר השמיימי של כנען מאת שרי ריינולדס. (מאנגלית: עופר שור), הוצאת בבל, 1998

'כנסיית אש וגופרית ורוחו המטבילה הכל-יכולה של האל' הוא שמה המלא של הקהילה הדתית הקנאית שבה חיה המספרת. את הקהילה הקים הרמן, סבה של המספרת, שגם קובע בלעדית את החוקים במקום. מה שיכול להיראות מבחוץ כקרקע פורייה לאנתרופולוגיה אימפרסיוניסטית, דוגמת קהילת האמיש בארה"ב, מתגלה כגיהנום עלי-אדמות עבור אלו החיים בה.

הקורבן המיידי של חוקי הפרישוּת הקיצוניים שמנהיג הרמן היא המספרת הצעירה, נינה, שמגלה לראשונה את תשוקותיה. הדרך היחידה שפתוחה בפניה, בגלותה שהיא הרה, היא לנסות ולכפוף את האירוע הזה לחוקיות האלוהית בשמה מדבר סבה. בפרץ של יצירתיות, היא טוענת בפני הקהילה כי היא נושאת בבטנה את בנו של ישו. אביו האמיתי של התינוק אינו עומד במעמסה שצפויה לו לכשיתגלה המעשה. הוא בוחר לפרוש לחלוטין מן הקהילה, ומכיוון שזו צורת החיים היחידה המוכרת לו כאפשרית – גם מן החיים עצמם. נינה נשארת בשניהם. אך מי שטיפחה תקוות, מבוססות למדי, לרשת את סבה כמנהיגת הקהילה, נדונה מעתה והלאה לחיות בַּמקום השמור לכל מי שמעז לקרוא תגר על הסמכות וללכת עם קריאת התגר הזו עד הסוף: לעולם לא יוכל שוב הדיסידנט להשמיע את קולו ממקום שבו יאזינו לו. קסנדרה, שהוענשה בכך שאיש לא יאמין לנבואותיה, היא הדגם האולטימטיווי של הדפוס הזה. סבה של נינה איננו בוחל בשום מעשה אכזריות כלפיה במטרה לגרום לה לשוב מהצהרת הכפירה שלה; מבידוד ונידוי ועד אלימות גופנית של ממש. אבל ההתפוררות הכללית תבוא דווקא כשהוא יתחיל להאמין לה, אחרי שיוולד התינוק, שבגופו הוא קורא סימני משיח. נינה מנצחת במעשה ההתנגדות הפרטי הסופי שלה אך מובסת בחשבון הכולל. גורלה נחרץ להישאר לעד בשוליים.

כל גיבור ספרותי יחיד מספר לנו משהו על עצמנו באופן פרטי, וכל קהילה בדויה אומרת לנו משהו על החברה שבה אנו חיים כאן ועכשיו. שרי ריינולדס כותבת בשולי הספר שמאפיינים רבים אותם היא מייחסת בספר לקהילה לקוחים מאמונות ימי-ביניימיות אליהן התוודעה בקורס על ההיסטוריה של ימי הביניים. ריינולדס מאזכרת כמה מקורות, נאמנה ליושר האינטלקטואלי שלה. זוהי עובדה שאיננה רלוונטית לסיפור עצמו, כמובן, אפילו לא לכך שהיבטים לא מעטים בקהילה מזכירים לנו קהילות דתיות קנאיות שאינן נוצריות ושלא חיות בימי הביניים. המסר העיקרי לא קשור אפילו לאופן שבו מעוותת קנאוּת, מכל סוג שהוא, את תפיסת עולמם של קורבנותיה ואת האופן שבו הם מפרשים את המציאות. אלא, לדרך שבה מדכאות קבוצות כאלו כל קול פנימי שנשמע בהן, על-מנת להציג – כלפי עצמן וכלפי חוץ – קול אחיד. זוהי אחת הסיבות שבשלן מתבוננים ליברלים בספקנות מהולה בחשש על תביעות קבוצתיות. במציאות הכל-כך רלטיביסטית שלנו, שבה הכל לגיטימי וההיררכיות מתערערות, בא "האושר השמיימי של כנען" להזכיר לנו שיש רע אבל יש רע יותר. כאשר בנוסף לדיכוי הפנימי שהן מפעילות, סוגרות קבוצות אלו עבור חבריהן את הדרך החוצה, הן אינן יכולות להיות קבילות, בשום עולם אפשרי.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »