Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרים’ Category

סקס ופיליפ רות

התיאטרון של מיקי שבת מאת פיליפ רות.

פורסם במעריב, 1.8.2003

מיקי שבת הוא אמן תיאטרון בובות, שמגלם באישיותו את כל הדוחה בגבריות מזדקנת: שטוף זימה, רודף נשים, מרוכז בעצמו ובעיקר במיניותו, עד להחליא. סיפור המסגרת העיקרי של 'התיאטרון של מיקי שבת' הוא פרשיית האהבים הסודית שהוא מנהל כבר 13 שנה עם דרנקה, אשה לא-צעירה ונשואה, שמעניקה לו יותר מכל צעירונת שהוא חומד. למרבה הצער, שבת מגיע להכרה הזאת מאוחר מדי, לאחר שדרנקה נפטרה מסרטן, ולא נותר לו אלא לעלות לקברה, שם הוא מתייחד עם זכרה באופן המיוחד לו.

גיבור יהודי לא צעיר, "סקס מניאק", אינו דמות חריגה אצל פיליפ רות. אך 'התיאטרון של מיקי שבת' (במקור 'התיאטרון של שבת', רב-משמעות שנונה שהתרגום לעברית בחר להשמיט, וחבל), אינו עולה למדרגת ספרים אחרים של רות, שמצליחים גם לומר משהו בעל משמעות, אלא מתברג בין אלו הבינוניים ומטה. רות כותב על מין באופן כל כך אובססיבי ובוטה, עד כי במהלך הקריאה אנו שואלים את עצמנו, האם באמת כל מה שחשוב בחיים זה סקס. 'התיאטרון של מיקי שבת' אינו עושה, מבחינה זאת, יחסי ציבור טובים למין הגברי.

לקראת סוף הספר – לאחר שנלעסו עד זרא כל התנוחות המיניות של דרנקה ושבת, הפרשייה שבעקבותיה הוא הואשם בהטרדה מינית של סטודנטית (רות מביא בארכנות את התמליל של כל השיחה האירוטית ביניהם, בהערת שוליים) ונזרק ממישרתו כמרצה לדרמה – מתברר כי שבת סובל בעיקר מחרדת ההזדקנות והמוות. האובדן של מורטי, אחיו הבכור, טייס צבאי שנהרג במלחמת העולם השנייה, אובדן שממנו לא התאוששה אמם עד ליום מותה, השאיר בו את חותמו הצורב. הוא חוזר לבית ילדותו, מחפש חלקת קבר לעצמו ואוסף את חפציו של אחיו המת. למרות שהוא רוצה, כביכול, לסיים את חייו, הוא עדיין קשור אליהם בעבותות של שנאה. הקשר בין מין למוות הוא עתיק יומין, אבל נכתבו כבר כמה יצירות שביטאו אותו באופן יותר מוצלח ומעמיק.

'התיאטרון של מיקי שבת' הוא ספר קריא מאוד, כמו תמיד אצל רות. לעיתים הוא גם משעשע. אבל דמותו הגרוטסקית, חסרת הבושה והמחליאה של שבת מעוררת בעיקר תחושת קבס. רות אינו מצליח לעורר בקורא הזדהות או חמלה כלפי גיבורו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בננה יושימוטו, ישנה. מיפנית: לילך וייס. כתר, 134 עמ'

פורסם במעריב, 25.7.2003

שינה היא המוטיב המשותף לשלושת הסיפורים הקצרים המאוגדים בספרה של בננה יושימוטו. הישנות הן כולן נשים, שעולמן כרוך בדרך זו או אחרת במשולש רומנטי, עצב גדול ואובדן. שנתן יוצרת עולם ביניים סהרורי, שהכניסה אליו היא בגדר בריחה מן המציאות ובו-בזמן הגעה להבנה מחודשת שלה.

בסיפור הפותח, 'לילה והמשוטטים בלילה', מחייה שיבאמי את זכרו של אחיה שמת על ידי סיפורן של שתי אהובותיו. שרה האמריקנית, שאותה פגש בעת שלמדה ביפן ונסע בעקבותיה לבוסטון; ומריאה, בת-דודתם, שגדלה עמם מילדות ואליה נקשר כשחזר מאמריקה. לאחר מותו עברה מריאה להתגורר בביתם לתקופת-מה וכעת היא מהלכת בשנתה ברחבי העיר. ההתבוננות במריאה וייסוריה מעניקה לשיבאמי את ההתרחקות הנחוצה לה-עצמה כדי לספר על הכאב על גדיעתם של חיים צעירים, ועל מותו חסר הטעם של אחיה. האבל, הגעגועים והזכרונות המכאיבים, כמו גם הניסיון להמשיך בחיים, נשזרים בערות ובשינה וביחסים בין עולמם של הערים והישנים, ואלו שערים גם כאשר הם ישנים ואינם יכולים להכיל את כאבם.

בסיפור 'מעשה שהיה' נאחזת פומי באלכוהול כדי לשקוע בשינה. חוויה מוזרה, שהיא חווה ממש סמוך להירדמותה, מחזירה אליה את זכרונו של משולש אהבים, שבו היתה מעורבת. היא היתה אהובתו של גבר, שהיתה לו אהובה נוספת. בין השתיים נוצרו יחסי אהבה-שנאה. עולם הביניים שבין הערות לשינה מאפשר לפומי להתבונן באור אחר על יחסה לאשה הזאת, שכבר אינה בין החיים, ולפתוח את עולמה בפני שלווה ומתיקות, שחודרות אליו יחד עם הפרידה מן העבר ומן המתים.

בסיפור 'ישנה', שעל-שמו נקרא הספר, משתלטת השינה כמעט על כל הדמויות. הגיבורה, טראקו, ישנה רוב הזמן. בשאריתו, היא מנהלת רומן עם גבר נשוי, שאשתו שרויה בתרדמת בבית-החולים, וגם מתוך שינה היא מזהה את צלצולי הטלפון שלו. חברתה, שהתאבדה לא מכבר, הרוויחה את לחמה משינה לצד לקוחות: אנשים פגועים ומותשים, הזקוקים שמישהו יהיה לצידם בשנתם והתעוררותם. והיה עליה לא להירדם ממש אלא להיות קשובה להם גם בשנתם ובחלומותיהם. שנתה של טראקו היא חלק מזרם אפל ועצוב, שמשתלט על חייה ומסלק את החיוניות והעליזות שהיו חלק ממנה. אך השינה היא גם הדרך אל ההיחלצות מן הזרם האפל, בעזרת קשב פנימי והבנה כי על הגיבורה לתת לחייה להתנהל בקצב שלהם. "חיינו הקטנים מוקפים שינה", אמר שקספיר. ובננה יושימוטו מספרת לנו לא על השינה עצמה אלא על מה שהיא מקיפה.

יושימוטו זכתה להכרה ופרסום עם 'המטבח', אך מאז הוציאה כמה ספרים מוצלחים פחות. ב'ישנה' היא שבה לקול ולסגנון היחודיים שלה, שהקנו לה מוניטין. כתיבתה הצלולה לירית ופיוטית, אך בו-בזמן היא תמציתית ושומרת על איפוק מרוסן ועדינות. העיקר בסיפוריה מתרחש בעולם הפנימי. יושימוטו מתייחסת לאופן שבו מושפעת התודעה מהארועים החיצוניים. לכן הבחירה בשינה מוצלחת. השינה היא סמל להתכנסות אל העולם הפנימי, על סערותיו ותובנותיו. העולם הזה כובש אותנו ומזכיר לנו עד כמה חשוב – ועד כמה מרתק – להתבונן פנימה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בעיניים קשורות מאת סירי הוסטוט. מאנגלית: משה רון, הספריה החדשה, הקבה"מ/סימן קריאה, 1998, 175 עמ'

קרוב לסיום הספר, לאחר הערב האחרון שלהם יחד ושעה שהם פוסעים בדרכם חזרה מהמסעדה, אומרת איריס כי הלכה בנתיב הזה פעמים כה רבות בשנים האחרונות, עד כי היא יכולה לעבור את הקטע האחרון שלו, עד לדירתה, בעיניים קשורות. בן-זוגה לוקח אותה ברצינות. הוא קושר לעיניה את הרדיד היקר שזה עתה נתן לה כתשורה, מתת האהבה האחרונה שלו, וצופה בה כשהיא מהלכת לדירתה. ומכיוון שהמשחק חייב להיות משוחק עד הסוף. הוא נושא אותה בזרועותיו לדירה, עדיין קשורת עיניים, ומתנה עימה אהבים. המשך…

Read Full Post »

קתרין הריסון, הנשיקה, עם-עובד (פרוזה אחרת), 1998

פורסם בנגה, קיץ 2002

משום מה יצא לי, במקרה של 'הנשיקה', לחרוג ממנהגי שלא לקרוא ביקורת לפני שקראתי את הספר עצמו. בדרך-כלל אני מעדיפה לבוא אל הספר כאל לוח חלק, ורק אחר-כך לחלוק ולהשוות את התרשמויותי עם אלו של מבקרים אחרים. אבל אל 'הנשיקה' הגעתי עם המידע המוקדם שמדובר הפעם לא במקרה הרגיל של ניצול מיני או התעללות מינית בתוך המשפחה, אלא ביחסי מין מרצון בין בת בוגרת לאביה. תודו שזה נשמע מעניין. אלא שהעובדה שקתרין הריסון לא היתה קטינה שעה שניהלה פרשיית אהבים עם אביה – היא היתה בת 20 – עדיין איננה הופכת את העלילה שהיא פורשת בפנינו למשהו שניתן להגדירו כפחות מנורא. הקטגוריות המשפטיות של קטינים ובגירים אינן ממצות לא את המוסר, לא את העוול שעושה אדם לזולתו, ולא את הסבל שהוא מעולל לו. ושעה שהעוול והסבל נגרמים מידי האדם הקרוב ביותר אליך עלי אדמות, נסדק לבלי שוב האמון שאתה יכול לתת בחיים האלו, אליהם הוא עצמו הביא אותך. נשבר שבר נורא בביטחון שאתה רוכש לעצמך ולאחרים. "פעם אחת ירדתי לשפל המדרגה, הלכתי לאיבוד עמוק כל-כך ביער אפל, עד שאני מפחדת שלעולם לא אהיה בטוחה עוד", כותבת הריסון. המשך…

Read Full Post »

'על הכתיבה' מאת סטיבן קינג. מתרגם לא ידוע, מודן, 262 עמ'

פורסם במעריב, 9.5.2003

סטיבן קינג, סופר של רבי-מכר, הוא, קרוב לוודאי, אחד הסופרים הנמכרים (והעשירים) בתבל. 'על הכתיבה' לא נועד רק לחלוק את הסודות המקצועיים שלו, אם יש כאלה, אלא, לא פחות מכך, להצהיר שגם לו יש מה להגיד על השפה. השאלה הזאת לעולם איננה מופנית אליו בסיומם של ערבי הקריאה, הוא מודה במבוא שלו לספר, אבל גם ל"פועלים הפשוטים" של מלאכת הכתיבה, כפי שהוא מגדיר את עצמו, יש מה להגיד עליה; לא רק לסופרים הגדולים, שתמיד נשאלים עליה. קינג משתוקק, איפוא, לתת לנו את תשובתו לשאלה שלא נשאל: לומר לנו איך הוא רואה את השפה, כיצד הוא עושה בה שימוש בספריו ומה יכולים כותבים לעתיד ללמוד ממנו.

ספרו של קינג עומד בסימן אמביוולנטיות מסוימת בין ההכרה בכך שהוא איננו סופר גדול מבחינה ספרותית – הוא מודה שהוא "נמוך מצח" וששנים רבות התבייש במה שכתב – לבין קריאת תיגר מלאת להט על סיווגו ככזה. חלקו הראשון של הספר, שהוא מעין ביוגרפיה ספרותית של קינג, כתוב ברהיטות ובכנות, נקרא בקלילות ראויה, ופה ושם מצליח אפילו לרגש. לעומתו, החלק שבו הוא אמור לעשות רפלקסיה על מלאכת הכתיבה מותיר אותנו בתהייה, האם באמת יש לו מה לומר עליה מעבר לאוסף קלישאות חבוט.

המסר העיקרי שאפשר לתמצת מספרו של קינג, למען סופרים לעתיד, הוא לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. לא תגלית גדולה. לכך מצטרף "ארגז כלים" שקינג מנסה לעזור בבנייתו למען הכותב המתחיל. זה כולל עצות קונקרטיות פה ושם לגבי שימוש בתארי הפועל או בחלקי דיבר אחרים, ולמלאכת השכתוב והקיצור. אבל גם הסביבה חשובה מאד. חדר שאפשר לסגור את דלתו (והנחישות הדרושה לכך), למשל. וירג'יניה וולף כתבה על זה לפני עשרות שנים, בקצת יותר תחכום.

ניצני העניין שמעורר 'על הכתיבה' קשורים לאחת השאלות שמטרידות כל מי שאינו כותב כתיבה בדיונית (אך יתכן שעוד יותר מכך את מי שכן): איפה מוצאים את כל הרעיונות האלו? איך פועל הדמיון הספרותי? כאן מתגלה קינג כברוך-כשרונות. כשהוא משתף אותנו באופן שבו הגיע לכתוב כמה מספריו הידועים, דמיונו היצירתי מעורר השתאות. הסוד של סטיבן קינג הוא לא רק לעשות זאת, אלא גם לפתח מזה סיפור שלם ולכתוב אותו באופן מרתק.

ציון לגנאי מגיע להוצאת מודן שהשמיטה את שם המתרגם/ת. תרגום הוא מן המקצועות המקופחים ביותר, והקרדיט בעמוד הראשון הוא כמעט התגמול היחיד שמקבלים בו. איך מתרחשת, דווקא בספר שעוסק בכתיבה, השמטה כזאת?

יתכן שאינני המבקרת האידיאלית של 'על הכתיבה', שכן מעולם לא קראתי ספר של קינג, אם כי צפיתי בכמה סרטי אימה לא רעים, המבוססים על עיבוד של ספריו. מצד שני, קשה לי להאמין שדווקא 'על הכתיבה' יגרום לי לקרוא את ספריו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

מותו של וישנו מאת מאניל סורי. מאנגלית: ברוך גפן, כנרת, 291 עמ'

פורסם במעריב, 4.4.2003

'מותו של וישנו' מלכד את סיפורה האנושי של הודו, על המתחים הבין-קבוצתיים והבין-דתיים שבה, עם אמירה אקזיסטנציאלית על מצבו של האדם. וישנו – שנקרא על שם אל הודי, אחת מהתגלמויותיו של הקרישנה – הוא שתיין, שתמורת שירותיו הכושלים לדיירי הבית קנה חזקה על מדרגותיו, שם הוא גוסס כעת. בדמדומי המוות שלו נזכר וישנו באהבתה של אמו ובסיפוריה על האלים, כמו גם בקשר האהבים שלו עם פדמיני הזונה. סיפור גסיסתו, בסוף הספר, מתואר בשיא לירי ואנושי.

בינתיים מהווה וישנו טרחה לדיירי הבית, שרבים ביניהם מי ישלם את הוצאות האמבולנס כדי להובילו לבית-החולים. הם תוהים האם הרושם שתעשה הגשת כוס תה לחולה יעלה על הבזבוז שבכוס תה שתושלך ריקם, וחרדים לרושם שיעשה מראה גופו על האורחות המוזמנות למשחק קלפים. באבחנה דקה ובעט אירוני (הספר נפתח במשפט "כיוון שלא רצתה להעיר את וישנו, במקרה שעדיין לא מת"), מיטיב מאניל סורי לתאר את הקרתנות, התועלתנות והחשבונאות, שמדריכות את דיירי הבית: משפחת אסראני ומשפחת פאטהק ההינדיות, שעולמן מתמקד בעיקר בסכסוך בין שתי הנשים על המטבח המשותף, ובנסיונות הכושלים של בעליהן להימלט מסכסוך זה; משפחת ג'לאל המוסלמית, שבנה סאלים בורח בשלב מסוים עם קויטה, בת משפחת אסראני, שמתפכחת במהרה ושבה אל הוריה, החרדים שמא תפגע האפיזודה בסיכוייה לשידוך שמצאו לה; ווינוד טנג'ה, שמאז שמתה עליו אשתו מסתגר בדירתו.

מר ג'לאל, שלגלג כל חייו על האסלאם כמו על הדתות כולן, מחפש לפתע את ההארה. דרכו אליה, באופן המוכר לכל מחפשי הגאולה ממין זה, עוברת בסיגוף עצמי ובניסיון לא להתאוות לדבר. כך הוא ממשיך לצום גם כשמסתיים הרמדאן, ועובר לישון על הריצפה הקשה למורת רוחה של אשתו, מתוך תקווה שיסורי הגוף יסייעו לנפשו להמריא לשחקים. לשיא ההקרבה העצמית מגיע האדון ג'לאל כאשר הוא עובר לישון במדרגות ליד וישנו. שם, סוף סוף, הוא זוכה להתגלות. ומי שמתגלה לו בחזונו הוא לא אחר מווישנו, אשר מבהיר לו כי עליו להביא את הבשורה לכל השאר. הצרה, כמובן, היא, שאיש מהם אינו רוצה לשומעה. הדרשה שהוא נושא באזני דיירי הבית מתגלגלת עד מהרה לאי-הבנה דתי, המתלכד עם ההמון שמבקש לעשות בו שפטים בשל בריחתו של בנו עם בתם של האסראנים. הסוף, איך יכול להיות אחרת, הוא טראגי, אם כי בעטו של סורי הוא מקבל גם מימד קומי.

הבית המשותף הוא בבואה בזעיר אנפין להודו הרב-גונית והמשוסעת. אך על אף שהוא מתפקד כמשל, מצליח סורי לאפיין את דמויותיו כבעלות נפח ועומדות בפני עצמן. 'מותו של וישנו' הוא ספרו הראשון של סורי – פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. הוא מצטרף לספרים רבים, שלמרות שהם נכתבים אנגלית בידי אמריקנים ממוצא הודי, הם עוסקים באופן כמעט בלעדי בחוויות מוצאם.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

גפן התשוקה מאת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני. מאנגלית: צילה אלעזר, מחברות לספרות, 368 עמ'

פורסם במעריב, 4.7.2003

'גפן התשוקה' הוא ספר המשך ל'אחות לבי' אך גם ספר העומד בפני עצמו. אנו פוגשים את שתי הגיבורות, הדודניות והחברות בנפש, אנג'ו וסודהא, כעת בארה"ב, שם הן מתאחדות מחדש לאחר פרידה ארוכה ותלאות. שתיהן נמצאות בתקופה רגישה במיוחד בחייהן. דיוואקרוני מרבה לכתוב על חוויית ההגירה ועל נשים המהלכות על קו התפר שבין שתי תרבויות: תרבות מוצאן והתרבות שאליה היגרו, תוך שהן פוסחות בין הרצון להימלט מקשיי הראשונה לבין הקושי להסתגל אל האחרונה.

אך 'גפן התשוקה' הוא קודם כל סיפור על אהבה, גורל ובחירה. אנג'ו היגרה לארה"ב לאחר נישואיה לסוניל. בתחילת הספר מסתיים הריונה בהפלה המשפיעה קשות על חייה ועל נישואיה בהמשך. סודהא, לעומתה, נמלטת מהודו וממשפחת בעלה, שדרשה ממנה להפיל את עוברה משהתברר כי זוהי בת. קשייה כאם חד-הורית מצטרפים אל החששות האוניברסליים הנוגעים לשאלה האם היא אם טובה דיה. היא מגיעה לביקור אצל אנג'ו בתקווה מהולה בחששות כבדים, הנעוצים בעובדה שבעבר התאהב בה סוניל עמוקות, ממש ערב נישואיו. ואכן, כמעט כמו בטרגדיה קלאסית, צועדים כאן הגיבורים אל גורלם ואל אובדנם, כשהם הורסים בדרכם את כל הטוב שבנו. בסופו של דבר בוחרת סודהא לעזוב פעם נוספת, אך היא עושה זאת רגע מאוחר מדי, לאחר שחיי הנישואין של אנג'ו וסוניל נהרסו ללא תקנה.

דרכן של שתי הגיבורות נראית שונה: אנג'ו מגלה עולם שלם, שלא הכירה באוניברסיטה, שם היא נרשמת ללימודי כתיבה יוצרת ומתוודעת אל ההשכלה והעצמאות, שמזמנת לה תרבות המערב. סודהא בוחרת בסופו של דבר לשוב להודו, שמשמרנותה נמלטה קודם לכן. למעשה, שתיהן בוחרות בחיים שונים מחייהן הקודמים, שכן סודהא מעדיפה לראשונה שלא להינצל עלידי גבר שמציע לה לחסות בצילו. עצמאותה מושגת באורח מעט פרדוקסלי. למרות שהיא משיבה ריקם פני שלושה גברים, היא משיגה עצמאות באמצעות השתעבדות לטיפול סיעודי בגבר אחר, המאפשר לה לשוב עמו להודו ולהעניק לבתה תקווה לעתיד טוב יותר.

דיוואקרוני בוחרת כאן בפרוזה דחוסה ועמוסה, אפילו יתר על המידה. היא מספרת את 'גפן התשוקה' כמעט בכל האמצעים האפשריים: גוף שלישי וגוף יחיד, קרעי זכרונות וזרם התודעה, חלומות, מכתבים ועבודות שכותבת אנג'ו בקורס הכתיבה היוצרת שלה. לעיתים חשתי שהעומס מוגזם, וכי אני מעדיפה את הכתיבה המדודה יותר שבה בחרה דיוואקרוני בעבר, למשל בקובץ הסיפורים הנפלא 'הטעויות הנעלמות של חיינו'. אך בסופו של דבר, יש בסגנון זה תנופה רבה, וכאשר נכבשים בו ובעומק הרגשות שהוא מטעים אותנו, חשים פחות בפגמיו.

דומה, כי דיוואקרוני מנסה לגייס כל דרך אפשרית כדי להעמיד אותנו על עוצמת הרגשות שמאיימת להטביע את גיבורותיה. לבטיהן כנשים בוגרות ועצמאיות, המנסות לנווט בין תכתיבי משפחתן ותרבות מוצאן לבין הסביבה המודרנית; בין כמיהתן לאהבה ורצונן ביציבות לבין שאיפתן לעצמאות; בין התשוקה לשמר ידידות-נפש לבין מבחנים קשים מנשוא, שבהם מעמידים אותה רגשותיהן, בחירותיהן ובחירותיהם של אחרים. אנו מצליחים להזדהות עימן ולהתגבר על עומס היתר הסגנוני, משום שגם אם איננו חווים את רגשותיהן בעוצמה כה רבה, אלו הם מוטיבים המצויים בחיי העומק של כולנו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

סיפור מן המלחמה ההיא מאת גוון אדלמן. מאנגלית: זיוה יבין, מטר, 123 עמ'

פורסם במעריב, 7.2.2002

קיטי פוגשת את ג'וזף בחנות ספרים בניו-יורק. היא יושבת על הרצפה וקוראת, הוא עומד בפתח ומתבונן בה. "גבר מבוגר עם כתפיים רחבות, כרס ושיער לבן פרוע". כך הוא מוצג. הם יוצאים לשתות קפה והוא מספר לה מדוע עזב את וינה, שבה נולד. זה היה ב-1938, שנה טובה לחופשות, הוא אומר. מבית הקפה הם מגיעים הישר אל בית המלון שבו הוא מתגורר. ג'וזף בן שישים. קיטי בת שלושים ושתיים. "אהבת מאי וספטמבר" הוא השם הפיוטי שיש האוהבים להדביק בהקשר הזה. אבל אל מי נמשכת קיטי יותר: אל ג'וזף או אל עברו בדמות המלחמה וסיפוריה?

ג'וזף הוא סופר ומחזאי נודע, כך מתברר לקיטי, השואפת להיות סופרת בעצמה. הוא מאכיל אותה באצבעותיו לחם שחור, דג מלוח וריבה, מתעורר שטוף זיעה מסיוטי הלילה שלו ומלמד אותה שתמיד צריך להיות מוכן. המלחמה לעולם לא תיגמר, יקירתי, הוא אומר לה בעצב. ג'וזף מספר לה בעיקר על העולם שהיה ואיננו ועל אופן היעלמו. איך ההיעלמות החריבה את חייהם של כל מי שנגעו באותו עולם. עוד הוא מספר על ילדותו בווינה, על ימי המלחמה שעבר באמסטרדם, הניסיון לאסוף את הרסיסים בארץ-ישראל, ושוב באירופה.

ג'וזף הוא, ללא ספק, הדמות המורכבת והמעניינת יותר בספר. פרא אדם, בעל הליכות וולגריות שמנומקות על רקע הלקחים הייחודיים שהפיק מן המלחמה. קיטי מתפקדת בעיקר ככלי קיבול לסיפוריו, רקע נוח להצגת היחיד שלו. "את מקשיבה לסיפורים שלי מפני שאין לך כאלה משלך", הוא עולב בה בשלב מסוים.

זוהי אהבה תובענית, מתישה ובלתי-אפשרית, שסופה צפוי מראש. ג'וזף, בסופו של דבר, מעייף את קיטי. היא מחפשת סדר, הוא יכול לתת לה רק טירוף. ואולי, אחרי שמיצתה את החוויה, עליה למצוא איש צעיר, נקי והגון, שלא יודע מה עלול לקרות בעולם שלנו (כלשונו של ג'וזף) ושעתידו לפניו. לא מבוגר שלמד לכבוש את צערו כה עמוק עד שהוא שוכח לעיתים שהוא שם. אין זה פלא, על כן, שמילותיה של קיטי עצמה כסופרת מתחילות לזרום אחרי הפרידה, אחרי שהיא משתחררת מצלו.

במקור נקרא הספר 'סיפור מלחמה'. זה מאפשר, כמובן, לטעון אותו ביותר ממשמעות אחת שנותן לו השם העברי שהוענק לו. לא רק סיפורי המלחמה ההיא, גם אהבת ההווה עשויה להצטייר כסיפור של מלחמה. ואילו בזכרוננו הקולקטיבי, 'המלחמה ההיא' מורה רק על מלחמה אפשרית אחת. בין כך ובין כך, זהו ספר קריא מאד. אחרי שסיימתי אותו, בטיסה חזרה משוויץ, היה לי די והותר זמן לסרט שהקרינו במטוס. הסיפור מסופר לסירוגין: זכרונותיה של קיטי, בגוף שלישי, עם התבוננות ההווה שלה שעה שהיא נוסעת, לאחר שנים, אל הלוויתו של ג'וזף באמסטרדם. ברכבת, כמובן. יש סמלים שלעד יישארו חזקים מאתנו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אלטנוילנדמאת תיאודור הרצל. מגרמנית: מרים קראוס. בבל (כיס) תרמיל, 317 עמ'

פורסם במעריב, 6.12.2002

מילולית, אוטופיה משמעה "שום מקום" (Outopia) אך גם "מקום טוב" (Eutopia). המונח כסוגה ספרותית נטבע בידי תומס מור, ביצירתו בשם זה מ-1516. מור כיוון בעיקר למשמעות האירונית של שום מקום; 'אלטנוילנד' היא אוטופיה במשמעותה המילולית השנייה. אך האטימולוגיה המדויקת חשובה פחות לזרם הפילוסופי והספרותי שהתפתח בעקבות מור, אשר המאפיין המשותף המרכזי שלו הוא חזון של עולם, ובעיקר חברה אנושית, טובים יותר. בשימוש העממי הנפוץ מתלווה אליהם חוסר אמונה ביכולת לממש את החזון הזה ("חזון אוטופי"), והנגדתו לפוליטיקה ריאליסטית, אשר לוקחת בחשבון את טבע האדם ותנאי קיומו. המשך…

Read Full Post »

אהבה מאת טיבור דרי. מהונגרית: מרים אלגזי, ספריית מעריב, 192 עמ'

פורסם במעריב, 1.11.2002

ההתוודעות הראשונה לסופר ההונגרי טיבור דרי היתה מן החוויות הנפלאות שזומנו לי באחרונה. 'אהבה' אוחז שתי נובלות וסיפור קצר, שעל שלושתם משוך חוט דק של עצב, שרק מדגיש את יופיים.

הנובלה קורעת הלב 'ניקי, סיפורה של כלבה', מספרת על כלבה קטנה ומקסימה, שמאמצת לה לבעלים את בני הזוג אנצ'ה, כמעט כנגד רצונם. בנם היחיד נהרג בקרב, ועל-כן הם כבר יודעים היטב, כדברי המספר, "שהאהבה, אף על פי שהיא מיטיבה עם הנפש, היא גם נטל כבד". אהבת בעלי החיים היא מן המופלאות שאנו יכולים לחוות, שכן בעלי-החיים ניחנו באותה יכולת נדירה לאהוב ללא תנאי ולהרעיף עלינו אותות של חסד, שמאירים את חיינו באור נגוהות של אהבה טהורה. אך היא, מטבעה, קצרה במיוחד, והיא מפגישה אותנו תוך זמן קצר, יחסית, עם הכאב הכרוך במותו של יצור אהוב כל כך.

קשה להתרעם, על כן, על בני הזוג אנצ'ה, שכבר ידעו היטב עד כמה עמוק הכאב הזה וחששו להכניס אל חייהם יצור, שעם כל מתיקותו יכאיב להם עם לכתו. אך ניקי, כאמור, היא שבוחרת בהם וכורכת את חייה בחייהם. מיד מתחילתה לופתת אותנו הנובלה 'ניקי' בעבותות של רגש עמוק, אושר חרישי ושמחת חיים מעורבים בחמ לה וצער על החידלון הצפוי. למרות שברור, כי באמצעות סיפורה של הכלבה מספר לנו דרי, בעקיפין, בדרכי משל ורמיזה, על חייהם של בני-אדם בכלל, ובמשטר הקומוניסטי בפרט, לא יכולתי שלא להיקשר בקשר בלתי-אמצעי קודם כל לניקי עצמה ולחייה, ולחוות דרכה את האושר העליז של חיי קירבה אל הטבע וגם את קשיי הקיום והחירות המצטמצמת. המעבר מחיי הטבע שבכפר אל הדירה העירונית אינו מיטיב עם ניקי. עם הפרידה מבעליה, שנעצר יום אחד ללא הסבר או מידע, מוחשת קמילתה.

בסיפור 'אהבה', שהעניק לספר את שמו, משתחרר יום אחד האסיר ב' מבית-הסוהר, שאליו הושלך מבלי לדעת מדוע, כמנהגם של אותם ימים בהונגריה. הסיפור הקצר מתאר את דרכו בחזרה אל ביתו, אל אשתו ובנו, שאינם יודעים כי שוחרר, ואת המפגש טעון הרגשות ביניהם.

הנובלה 'שתי נשים' מגוללת את סיפורה של אשה צעירה, שבעלה יושב בכלא והיא מעלימה מחמותה הזקנה את דבר מאסרו, על-מנת שלא לייסרה. בכל יום מגיעה הכלה לביקור אצל החמות עם זר פרחים ותשורות קטנות; מדי פעם מגיע גם מכתב מן הבן, שכותבת היא עצמה, ובו היא טווה לחמותה את חייו הבדויים של בנה כבמאי סרטים מצליח באמריקה. את עיניה הנפוחות מבכי היא דואגת לטשטש היטב לפני כניסתה לבית, כדי להוסיף ולהשרות עליו צהלה מדומה.

אלא שהנסיון להעמיד פנים שהכל כרגיל הוא קשה מנשוא, בועה שתתנפץ כך או אחרת, תוך שהיא אינה שוכחת לגבות מגיבוריה את מלוא המחיר. האמנם חסד אנו עושים עם הורינו הזקנים שעה שאנו מנסים להעלים מהם, לקראת סוף חייהם, את הסבל שבידיעת האמת, או שמא דווקא בכך יש מן ההתאכזרות? זוהי שאלה שתישאר עם הקורא כשאלה החורגת מן המקום והזמן של המציאות הפוליטית הקשה שמתוארת בספר.

לדרי יש מכחול אמן, שבעזרתו הוא משרטט ברגישות ובאנושיות את דיוקנם של חיים במשטר רודני. כך הוא מתאר היטב את הנסיון לשמור גם תחת משטר כזה על צלם אנוש. לשון ההמעטה של כתיבתו ודרכו לומר דברים בעקיפין הן רבות עוצמה, יותר מכל דיבור ישיר.

הנובלה 'ניקי' היא, בפשטות, מן היפות שקראתי בשנים האחרונות. אחרית-דבר, שהוסיפה חוקרת הספרות ההונגרית אנה סלאי, מציגה בפני הקורא העברי את חייו ויצירתו של טיבור דרי, והיא מותחת כמה חוטי דמיון ביניהם. הקובץ 'אהבה' מותיר אותנו בציפייה לקרוא יצירות אחרות משל דרי, שהיוזמה לתרגמו לעברית ראויה לכל שבח.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »