קרוא וכתוב

ישראל במשפט – שמעון אגרנט והמאה הציונית מאת פנינה להב. עם עובד 1999, 437 עמ'

הצירוף הידוע ביותר שנקשר לשמו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט הוא קרוב לוודאי 'ועדת אגרנט', ועדת החקירה הממלכתית בראשותו שהוקמה לחקור את מלחמת יום-הכיפורים, וזכתה לביקורת על שעצרה את האחריות למחדל בדרג הצבאי בעודה משחררת מאחריות את הדרג המדיני. אך את התהילה המקצועית הביאו לאגרנט עשרים ושבע שנותיו בבית המשפט העליון, המורשת של חירויות הפרט שהטמיע אל תוך הפסיקה הישראלית וכמובן פסקי-הדין שכתב. בין השאר, ישב אגרנט בערעורי קסטנר ואייכמן שהביאו את שואת יהודי אירופה לפתחו של בית-המשפט העליון, סבר כי אל לו לבית-המשפט להכריע בשאלת "מיהו יהודי" בבג"ץ שליט שבעקבותיו תוקן חוק השבות, פסל סגירת עיתון בפסק-דין שהכניס אותו לפנתאון של מגיני חופש הביטוי, אך גם אסר (לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל) על מפלגה להתמודד בבחירות.

המשך…

Read Full Post »

הגהות אחרונות.

ההגהה הלפני אחרונה חייבה השלמה של מראי-מקום שמספרי העמודים או פרטים אחרים נשמטו מהם. לרוץ לספרייה של האוניברסיטה עכשיו (טוב, לא עכשיו, זה שבת) ולנבור במדף כתבי-העת? מה פתאום, בשביל זה יש אינטרנט. בחיפוש אחד אפשר למצוא הכול. האינטרנט הזה זה משהו, כבר אמרנו?

מִפְתוּחַ.
3 ימים מהבוקר עד הלילה. טוב שהיה ראש השנה. (חתיכת קריעת … מה שנחסך ממי שכותב סיפורת). תיקונים.
הגהה סופית על המפתח – ביום ראשון. ערב יום כיפור, מתאים לי. בטח יישארו כמה טעויות (כי לכל העם בשגגה).

פילמים.
זהו. יורד לדפוס.

צפוי לצאת – מתי שהוא בסוף אוקטובר.

מתוך הטקסט על כריכת הספר

מעמדו הסמלי של חוק השבות מקשה הן על תומכיו והן על מתנגדיו לדון בו דיון שיטתי וענייני. ספר זה מנתח את חוק השבות ואת השאלות המוסריות והפוליטיות שהוא מעלה, תוך דיון עקרוני בסוגיות האזרחות וההגירה. הוא בוחן באיזו מידה מתיישב חוק השבות עם תפיסת הצדק הליברלית ואיזה מעמד צריכה לקבל, בהקשר זה, התביעה הפלסטינית לזכות השיבה.
הדיון במצב הישראלי מתקיים לאור האתגרים שמציבה הגירה למדינה הליברלית ולרעיון כי ריבונותה מקנה לה שליטה מוחלטת כמעט על גבולותיה ועל הנכנסים בהם. אתגרים שהופכים אותה לאחת מן הסוגיות הפוליטיות הבוערות של זמננו. כיצד ניתן ליישב בין סמכותה של כל מדינה להחליט מי יבוא בשעריה לבין תביעתם של המתדפקים על השערים לזכות בסיכוי הוגן באמצעות הגירה? האם קיימת זכות להגירה?

Read Full Post »

מזרחמערב – 50 מספרים בוחרים סיפור. עורך: אמנון שמוש, הוצאת "אביב", 1998, 512 עמ'

הרעיון לבקש מסופרים לבחור סיפור משלהם וכך להרכיב אנתולוגיה הוא מצוין. אלא שלא ברור האם אמנון שמוש ביקש מהם לבחור את הסיפור שהם אוהבים ביותר (למעשה שניים, מהם בחר הוא את זה שיופיע), את זה שבעיניהם הוא הטוב ביותר, או שמא – וזה הניחוש שלי – את זה שמתאים לאנתולוגיה "מאוזנת" על-פי מוצא הכותבים, לכבוד יובל לישראל. משמע, לכפוף את הערך האסתטי לעיקרון ברירה אחר, שבא לשרת איזון חברתי ולכפות אותו על הספרות. אחרת איך אפשר להסביר שאת עמליה כהנא-כרמון, למשל, מייצג הסיפור 'האנייה "נגבה" החליקה מלכותית', ולא 'נעימה ששון כותבת שירים', נניח, שהוא מפניני הסיפור הקצר שנכתב במקום הזה, יהא זה בידי אשכנזי או מזרחי, גבר או אשה? המשך…

Read Full Post »

התמימים הקדושים מאת מיגל דליבס. מספרדית: טל ניצן-קרן, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה (הספריה החדשה), 146 עמ'

פורסם במעריב, 22.8.2003, תחת הכותרת "קשה להזדהות עם הנדכאים"

אין בני-אדם ב'התמימים הקדושים' של מיגל דליבס, רק אדונים ועבדים. העובדה הזאת מתקבלת על ידי שני הצדדים כאמת שאין עליה עוררין. המציאות הקשה והקיצונית של יחסי המעמדות הללו איננה שייכת לימי הפיאודליזם אלא מתרחשת במאה ה-20 בספרד, באחוזה שמשמשת כמיקרוקוסמוס לספרד בשלהי המשטר הפאשיסטי.

בעל האחוזה הוא איוואן, שאחוז בולמוס של תאווה לציד. יחסו למשרתיו הוא אינסטרומנטלי. מבחינתו אין הם אלא מכשיר לתשוקותיו, שהרי כל קיומם נועד לשרת אותו. לא רק רגשותיהם ורצונותיהם אינם נחשבים בעיניו, אלא גם מגבלות גופם, שהוא איננו מהסס להטיל בו מום למען סיפוק צרכיו.

משפחת המשרתים מונה את פאקו שפל-הרוח, שמשמש את אדונו בעיקר בציד היונים כמעט ככלב, את אשתו רגולה שהעבודה המפרכת עשתה אותה כבויה וממורמרת, וארבעת ילדיהם. את בנם השתקן קירסה לוקח איוואן לציד כמחליף לאביו כשזה שובר את רגלו, כאילו היה חלק חילוף, אך הוא אינו משביע את רצונו. לבתם ניאבס מתכנן פאקו עתיד אחר לאחר שתרכוש השכלה, אך מקבל בכניעות את דרישתו של מנהל האחוזה שתעבור לגור בבית האדונים ותסייע לאשתו.

שניים מן המשרתים הם גם מוכי גורל: צ'ריטו, בתם של פאקו ורגולה, שסובלת מפיגור גופני ושכלי ומתקשרת עם העולם באמצעות צרחות מבהילות, ועזריאס, אחיה של רגולה, הוא שוטה שמכל הדמויות בספר הולם אותו התואר 'תם' (במובן של simple).

עזריאס, ששירת באחוזה אחרת עד שהושלך ככלי אין חפץ בו ונאסף בלית-ברירה לביתם של אחותו וגיסו, מאלף עורבת והופך אותה לחית המחמד שלו. "מילנה יפה", הוא ממלמל כאשר לקריאתו צונחת העורבת ממרומים לכתפו, מנקרת בחיבה בפדחתו. האושר הטהור, התמים, מציף לא רק אותו אלא גם את הקוראים.

האהבה הזאת מופנית בספר, לא במקרה, כלפי בעל-חיים ולא כלפי אדם. היא עומדת בניגוד מובהק לאכזריות שבה נוהג איוואן בבעלי-החיים ובבני-האדם כאחד, והיא תהיה גם המוטיבציה למעשה האלים שבסופו. אך זהו חריג לאווירה הכללית השוררת בספר, שלמרות שהוא טורד את מנוחתנו, הסיפור מתקשה לעורר בנו חמלה של ממש כלפי הנדכאים. לא רק בגלל הסגנון המרוחק והמתנכר והאי-חדירה לעולמן הפנימי של הדמויות. לא רק בגלל השיפוטיות שאנו מפתחים כלפי מי שאינם מתקוממים על מר-גורלם ומשלימים עם היותם מוכים ומובסים. התחושות הקשות שמעורר בנו הספר קרובות יותר לגועל ולדכדוך. אין בצידם תובנות עמוקות, שספרות במיטבה מסוגלת להשרות עלינו. אפילו סופו של הספר אינו נקרא כאלגוריה חברתית, ביטוי לזעם על אי-הצדק או סרוב מודע ומנוסח, אלא לכל היותר הוא מעניק קתרזיס רגעי ואישי, חסר מודעות של ממש.

שישה פרקים, הנקראים 'ספרים', בנובלה הקצרה הזו, כל-אחד מהם כתוב כמשפט אחד רצוף. הצורה האמנותית, אם כן, מבקשת לתת ביטוי ייחודי לתוכן. כך נוצר טקסט מתמשך, כאילו אין סוף לחוויה שהוא מתאר, ושבור לחלוטין באמצעות הפיסוק היוצא-דופן, כביטוי לשברון גופם ורוחם של גיבוריו. בספר מהדהדת סמליות נוצרית, שזרה לקורא העברי המצוי. המתרגמת מאירה בעיקר את משמעות שמו. דומה כי הערות נוספות היו יכולות להעשיר את הקריאה. הספר איננו מספק עונג. הוא כושל בהענקת תחושת משמעות שיכולה לעלות מיצירת אמנות, בסדרה את החלקים השונים שמרכיבים את חיינו, כך שיווצר מהם שלם גדול יותר.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

האושר השמיימי של כנען מאת שרי ריינולדס. (מאנגלית: עופר שור), הוצאת בבל, 1998

'כנסיית אש וגופרית ורוחו המטבילה הכל-יכולה של האל' הוא שמה המלא של הקהילה הדתית הקנאית שבה חיה המספרת. את הקהילה הקים הרמן, סבה של המספרת, שגם קובע בלעדית את החוקים במקום. מה שיכול להיראות מבחוץ כקרקע פורייה לאנתרופולוגיה אימפרסיוניסטית, דוגמת קהילת האמיש בארה"ב, מתגלה כגיהנום עלי-אדמות עבור אלו החיים בה.

הקורבן המיידי של חוקי הפרישוּת הקיצוניים שמנהיג הרמן היא המספרת הצעירה, נינה, שמגלה לראשונה את תשוקותיה. הדרך היחידה שפתוחה בפניה, בגלותה שהיא הרה, היא לנסות ולכפוף את האירוע הזה לחוקיות האלוהית בשמה מדבר סבה. בפרץ של יצירתיות, היא טוענת בפני הקהילה כי היא נושאת בבטנה את בנו של ישו. אביו האמיתי של התינוק אינו עומד במעמסה שצפויה לו לכשיתגלה המעשה. הוא בוחר לפרוש לחלוטין מן הקהילה, ומכיוון שזו צורת החיים היחידה המוכרת לו כאפשרית – גם מן החיים עצמם. נינה נשארת בשניהם. אך מי שטיפחה תקוות, מבוססות למדי, לרשת את סבה כמנהיגת הקהילה, נדונה מעתה והלאה לחיות בַּמקום השמור לכל מי שמעז לקרוא תגר על הסמכות וללכת עם קריאת התגר הזו עד הסוף: לעולם לא יוכל שוב הדיסידנט להשמיע את קולו ממקום שבו יאזינו לו. קסנדרה, שהוענשה בכך שאיש לא יאמין לנבואותיה, היא הדגם האולטימטיווי של הדפוס הזה. סבה של נינה איננו בוחל בשום מעשה אכזריות כלפיה במטרה לגרום לה לשוב מהצהרת הכפירה שלה; מבידוד ונידוי ועד אלימות גופנית של ממש. אבל ההתפוררות הכללית תבוא דווקא כשהוא יתחיל להאמין לה, אחרי שיוולד התינוק, שבגופו הוא קורא סימני משיח. נינה מנצחת במעשה ההתנגדות הפרטי הסופי שלה אך מובסת בחשבון הכולל. גורלה נחרץ להישאר לעד בשוליים.

כל גיבור ספרותי יחיד מספר לנו משהו על עצמנו באופן פרטי, וכל קהילה בדויה אומרת לנו משהו על החברה שבה אנו חיים כאן ועכשיו. שרי ריינולדס כותבת בשולי הספר שמאפיינים רבים אותם היא מייחסת בספר לקהילה לקוחים מאמונות ימי-ביניימיות אליהן התוודעה בקורס על ההיסטוריה של ימי הביניים. ריינולדס מאזכרת כמה מקורות, נאמנה ליושר האינטלקטואלי שלה. זוהי עובדה שאיננה רלוונטית לסיפור עצמו, כמובן, אפילו לא לכך שהיבטים לא מעטים בקהילה מזכירים לנו קהילות דתיות קנאיות שאינן נוצריות ושלא חיות בימי הביניים. המסר העיקרי לא קשור אפילו לאופן שבו מעוותת קנאוּת, מכל סוג שהוא, את תפיסת עולמם של קורבנותיה ואת האופן שבו הם מפרשים את המציאות. אלא, לדרך שבה מדכאות קבוצות כאלו כל קול פנימי שנשמע בהן, על-מנת להציג – כלפי עצמן וכלפי חוץ – קול אחיד. זוהי אחת הסיבות שבשלן מתבוננים ליברלים בספקנות מהולה בחשש על תביעות קבוצתיות. במציאות הכל-כך רלטיביסטית שלנו, שבה הכל לגיטימי וההיררכיות מתערערות, בא "האושר השמיימי של כנען" להזכיר לנו שיש רע אבל יש רע יותר. כאשר בנוסף לדיכוי הפנימי שהן מפעילות, סוגרות קבוצות אלו עבור חבריהן את הדרך החוצה, הן אינן יכולות להיות קבילות, בשום עולם אפשרי.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בננה יושימוטו, ישנה. מיפנית: לילך וייס. כתר, 134 עמ'

פורסם במעריב, 25.7.2003

שינה היא המוטיב המשותף לשלושת הסיפורים הקצרים המאוגדים בספרה של בננה יושימוטו. הישנות הן כולן נשים, שעולמן כרוך בדרך זו או אחרת במשולש רומנטי, עצב גדול ואובדן. שנתן יוצרת עולם ביניים סהרורי, שהכניסה אליו היא בגדר בריחה מן המציאות ובו-בזמן הגעה להבנה מחודשת שלה.

בסיפור הפותח, 'לילה והמשוטטים בלילה', מחייה שיבאמי את זכרו של אחיה שמת על ידי סיפורן של שתי אהובותיו. שרה האמריקנית, שאותה פגש בעת שלמדה ביפן ונסע בעקבותיה לבוסטון; ומריאה, בת-דודתם, שגדלה עמם מילדות ואליה נקשר כשחזר מאמריקה. לאחר מותו עברה מריאה להתגורר בביתם לתקופת-מה וכעת היא מהלכת בשנתה ברחבי העיר. ההתבוננות במריאה וייסוריה מעניקה לשיבאמי את ההתרחקות הנחוצה לה-עצמה כדי לספר על הכאב על גדיעתם של חיים צעירים, ועל מותו חסר הטעם של אחיה. האבל, הגעגועים והזכרונות המכאיבים, כמו גם הניסיון להמשיך בחיים, נשזרים בערות ובשינה וביחסים בין עולמם של הערים והישנים, ואלו שערים גם כאשר הם ישנים ואינם יכולים להכיל את כאבם.

בסיפור 'מעשה שהיה' נאחזת פומי באלכוהול כדי לשקוע בשינה. חוויה מוזרה, שהיא חווה ממש סמוך להירדמותה, מחזירה אליה את זכרונו של משולש אהבים, שבו היתה מעורבת. היא היתה אהובתו של גבר, שהיתה לו אהובה נוספת. בין השתיים נוצרו יחסי אהבה-שנאה. עולם הביניים שבין הערות לשינה מאפשר לפומי להתבונן באור אחר על יחסה לאשה הזאת, שכבר אינה בין החיים, ולפתוח את עולמה בפני שלווה ומתיקות, שחודרות אליו יחד עם הפרידה מן העבר ומן המתים.

בסיפור 'ישנה', שעל-שמו נקרא הספר, משתלטת השינה כמעט על כל הדמויות. הגיבורה, טראקו, ישנה רוב הזמן. בשאריתו, היא מנהלת רומן עם גבר נשוי, שאשתו שרויה בתרדמת בבית-החולים, וגם מתוך שינה היא מזהה את צלצולי הטלפון שלו. חברתה, שהתאבדה לא מכבר, הרוויחה את לחמה משינה לצד לקוחות: אנשים פגועים ומותשים, הזקוקים שמישהו יהיה לצידם בשנתם והתעוררותם. והיה עליה לא להירדם ממש אלא להיות קשובה להם גם בשנתם ובחלומותיהם. שנתה של טראקו היא חלק מזרם אפל ועצוב, שמשתלט על חייה ומסלק את החיוניות והעליזות שהיו חלק ממנה. אך השינה היא גם הדרך אל ההיחלצות מן הזרם האפל, בעזרת קשב פנימי והבנה כי על הגיבורה לתת לחייה להתנהל בקצב שלהם. "חיינו הקטנים מוקפים שינה", אמר שקספיר. ובננה יושימוטו מספרת לנו לא על השינה עצמה אלא על מה שהיא מקיפה.

יושימוטו זכתה להכרה ופרסום עם 'המטבח', אך מאז הוציאה כמה ספרים מוצלחים פחות. ב'ישנה' היא שבה לקול ולסגנון היחודיים שלה, שהקנו לה מוניטין. כתיבתה הצלולה לירית ופיוטית, אך בו-בזמן היא תמציתית ושומרת על איפוק מרוסן ועדינות. העיקר בסיפוריה מתרחש בעולם הפנימי. יושימוטו מתייחסת לאופן שבו מושפעת התודעה מהארועים החיצוניים. לכן הבחירה בשינה מוצלחת. השינה היא סמל להתכנסות אל העולם הפנימי, על סערותיו ותובנותיו. העולם הזה כובש אותנו ומזכיר לנו עד כמה חשוב – ועד כמה מרתק – להתבונן פנימה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בעיניים קשורות מאת סירי הוסטוט. מאנגלית: משה רון, הספריה החדשה, הקבה"מ/סימן קריאה, 1998, 175 עמ'

קרוב לסיום הספר, לאחר הערב האחרון שלהם יחד ושעה שהם פוסעים בדרכם חזרה מהמסעדה, אומרת איריס כי הלכה בנתיב הזה פעמים כה רבות בשנים האחרונות, עד כי היא יכולה לעבור את הקטע האחרון שלו, עד לדירתה, בעיניים קשורות. בן-זוגה לוקח אותה ברצינות. הוא קושר לעיניה את הרדיד היקר שזה עתה נתן לה כתשורה, מתת האהבה האחרונה שלו, וצופה בה כשהיא מהלכת לדירתה. ומכיוון שהמשחק חייב להיות משוחק עד הסוף. הוא נושא אותה בזרועותיו לדירה, עדיין קשורת עיניים, ומתנה עימה אהבים. המשך…

Read Full Post »