קרוא וכתוב

קתרין הריסון, הנשיקה, עם-עובד (פרוזה אחרת), 1998

פורסם בנגה, קיץ 2002

משום מה יצא לי, במקרה של 'הנשיקה', לחרוג ממנהגי שלא לקרוא ביקורת לפני שקראתי את הספר עצמו. בדרך-כלל אני מעדיפה לבוא אל הספר כאל לוח חלק, ורק אחר-כך לחלוק ולהשוות את התרשמויותי עם אלו של מבקרים אחרים. אבל אל 'הנשיקה' הגעתי עם המידע המוקדם שמדובר הפעם לא במקרה הרגיל של ניצול מיני או התעללות מינית בתוך המשפחה, אלא ביחסי מין מרצון בין בת בוגרת לאביה. תודו שזה נשמע מעניין. אלא שהעובדה שקתרין הריסון לא היתה קטינה שעה שניהלה פרשיית אהבים עם אביה – היא היתה בת 20 – עדיין איננה הופכת את העלילה שהיא פורשת בפנינו למשהו שניתן להגדירו כפחות מנורא. הקטגוריות המשפטיות של קטינים ובגירים אינן ממצות לא את המוסר, לא את העוול שעושה אדם לזולתו, ולא את הסבל שהוא מעולל לו. ושעה שהעוול והסבל נגרמים מידי האדם הקרוב ביותר אליך עלי אדמות, נסדק לבלי שוב האמון שאתה יכול לתת בחיים האלו, אליהם הוא עצמו הביא אותך. נשבר שבר נורא בביטחון שאתה רוכש לעצמך ולאחרים. "פעם אחת ירדתי לשפל המדרגה, הלכתי לאיבוד עמוק כל-כך ביער אפל, עד שאני מפחדת שלעולם לא אהיה בטוחה עוד", כותבת הריסון. המשך…

Read Full Post »

'על הכתיבה' מאת סטיבן קינג. מתרגם לא ידוע, מודן, 262 עמ'

פורסם במעריב, 9.5.2003

סטיבן קינג, סופר של רבי-מכר, הוא, קרוב לוודאי, אחד הסופרים הנמכרים (והעשירים) בתבל. 'על הכתיבה' לא נועד רק לחלוק את הסודות המקצועיים שלו, אם יש כאלה, אלא, לא פחות מכך, להצהיר שגם לו יש מה להגיד על השפה. השאלה הזאת לעולם איננה מופנית אליו בסיומם של ערבי הקריאה, הוא מודה במבוא שלו לספר, אבל גם ל"פועלים הפשוטים" של מלאכת הכתיבה, כפי שהוא מגדיר את עצמו, יש מה להגיד עליה; לא רק לסופרים הגדולים, שתמיד נשאלים עליה. קינג משתוקק, איפוא, לתת לנו את תשובתו לשאלה שלא נשאל: לומר לנו איך הוא רואה את השפה, כיצד הוא עושה בה שימוש בספריו ומה יכולים כותבים לעתיד ללמוד ממנו.

ספרו של קינג עומד בסימן אמביוולנטיות מסוימת בין ההכרה בכך שהוא איננו סופר גדול מבחינה ספרותית – הוא מודה שהוא "נמוך מצח" וששנים רבות התבייש במה שכתב – לבין קריאת תיגר מלאת להט על סיווגו ככזה. חלקו הראשון של הספר, שהוא מעין ביוגרפיה ספרותית של קינג, כתוב ברהיטות ובכנות, נקרא בקלילות ראויה, ופה ושם מצליח אפילו לרגש. לעומתו, החלק שבו הוא אמור לעשות רפלקסיה על מלאכת הכתיבה מותיר אותנו בתהייה, האם באמת יש לו מה לומר עליה מעבר לאוסף קלישאות חבוט.

המסר העיקרי שאפשר לתמצת מספרו של קינג, למען סופרים לעתיד, הוא לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. לא תגלית גדולה. לכך מצטרף "ארגז כלים" שקינג מנסה לעזור בבנייתו למען הכותב המתחיל. זה כולל עצות קונקרטיות פה ושם לגבי שימוש בתארי הפועל או בחלקי דיבר אחרים, ולמלאכת השכתוב והקיצור. אבל גם הסביבה חשובה מאד. חדר שאפשר לסגור את דלתו (והנחישות הדרושה לכך), למשל. וירג'יניה וולף כתבה על זה לפני עשרות שנים, בקצת יותר תחכום.

ניצני העניין שמעורר 'על הכתיבה' קשורים לאחת השאלות שמטרידות כל מי שאינו כותב כתיבה בדיונית (אך יתכן שעוד יותר מכך את מי שכן): איפה מוצאים את כל הרעיונות האלו? איך פועל הדמיון הספרותי? כאן מתגלה קינג כברוך-כשרונות. כשהוא משתף אותנו באופן שבו הגיע לכתוב כמה מספריו הידועים, דמיונו היצירתי מעורר השתאות. הסוד של סטיבן קינג הוא לא רק לעשות זאת, אלא גם לפתח מזה סיפור שלם ולכתוב אותו באופן מרתק.

ציון לגנאי מגיע להוצאת מודן שהשמיטה את שם המתרגם/ת. תרגום הוא מן המקצועות המקופחים ביותר, והקרדיט בעמוד הראשון הוא כמעט התגמול היחיד שמקבלים בו. איך מתרחשת, דווקא בספר שעוסק בכתיבה, השמטה כזאת?

יתכן שאינני המבקרת האידיאלית של 'על הכתיבה', שכן מעולם לא קראתי ספר של קינג, אם כי צפיתי בכמה סרטי אימה לא רעים, המבוססים על עיבוד של ספריו. מצד שני, קשה לי להאמין שדווקא 'על הכתיבה' יגרום לי לקרוא את ספריו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

מותו של וישנו מאת מאניל סורי. מאנגלית: ברוך גפן, כנרת, 291 עמ'

פורסם במעריב, 4.4.2003

'מותו של וישנו' מלכד את סיפורה האנושי של הודו, על המתחים הבין-קבוצתיים והבין-דתיים שבה, עם אמירה אקזיסטנציאלית על מצבו של האדם. וישנו – שנקרא על שם אל הודי, אחת מהתגלמויותיו של הקרישנה – הוא שתיין, שתמורת שירותיו הכושלים לדיירי הבית קנה חזקה על מדרגותיו, שם הוא גוסס כעת. בדמדומי המוות שלו נזכר וישנו באהבתה של אמו ובסיפוריה על האלים, כמו גם בקשר האהבים שלו עם פדמיני הזונה. סיפור גסיסתו, בסוף הספר, מתואר בשיא לירי ואנושי.

בינתיים מהווה וישנו טרחה לדיירי הבית, שרבים ביניהם מי ישלם את הוצאות האמבולנס כדי להובילו לבית-החולים. הם תוהים האם הרושם שתעשה הגשת כוס תה לחולה יעלה על הבזבוז שבכוס תה שתושלך ריקם, וחרדים לרושם שיעשה מראה גופו על האורחות המוזמנות למשחק קלפים. באבחנה דקה ובעט אירוני (הספר נפתח במשפט "כיוון שלא רצתה להעיר את וישנו, במקרה שעדיין לא מת"), מיטיב מאניל סורי לתאר את הקרתנות, התועלתנות והחשבונאות, שמדריכות את דיירי הבית: משפחת אסראני ומשפחת פאטהק ההינדיות, שעולמן מתמקד בעיקר בסכסוך בין שתי הנשים על המטבח המשותף, ובנסיונות הכושלים של בעליהן להימלט מסכסוך זה; משפחת ג'לאל המוסלמית, שבנה סאלים בורח בשלב מסוים עם קויטה, בת משפחת אסראני, שמתפכחת במהרה ושבה אל הוריה, החרדים שמא תפגע האפיזודה בסיכוייה לשידוך שמצאו לה; ווינוד טנג'ה, שמאז שמתה עליו אשתו מסתגר בדירתו.

מר ג'לאל, שלגלג כל חייו על האסלאם כמו על הדתות כולן, מחפש לפתע את ההארה. דרכו אליה, באופן המוכר לכל מחפשי הגאולה ממין זה, עוברת בסיגוף עצמי ובניסיון לא להתאוות לדבר. כך הוא ממשיך לצום גם כשמסתיים הרמדאן, ועובר לישון על הריצפה הקשה למורת רוחה של אשתו, מתוך תקווה שיסורי הגוף יסייעו לנפשו להמריא לשחקים. לשיא ההקרבה העצמית מגיע האדון ג'לאל כאשר הוא עובר לישון במדרגות ליד וישנו. שם, סוף סוף, הוא זוכה להתגלות. ומי שמתגלה לו בחזונו הוא לא אחר מווישנו, אשר מבהיר לו כי עליו להביא את הבשורה לכל השאר. הצרה, כמובן, היא, שאיש מהם אינו רוצה לשומעה. הדרשה שהוא נושא באזני דיירי הבית מתגלגלת עד מהרה לאי-הבנה דתי, המתלכד עם ההמון שמבקש לעשות בו שפטים בשל בריחתו של בנו עם בתם של האסראנים. הסוף, איך יכול להיות אחרת, הוא טראגי, אם כי בעטו של סורי הוא מקבל גם מימד קומי.

הבית המשותף הוא בבואה בזעיר אנפין להודו הרב-גונית והמשוסעת. אך על אף שהוא מתפקד כמשל, מצליח סורי לאפיין את דמויותיו כבעלות נפח ועומדות בפני עצמן. 'מותו של וישנו' הוא ספרו הראשון של סורי – פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. הוא מצטרף לספרים רבים, שלמרות שהם נכתבים אנגלית בידי אמריקנים ממוצא הודי, הם עוסקים באופן כמעט בלעדי בחוויות מוצאם.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

גפן התשוקה מאת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני. מאנגלית: צילה אלעזר, מחברות לספרות, 368 עמ'

פורסם במעריב, 4.7.2003

'גפן התשוקה' הוא ספר המשך ל'אחות לבי' אך גם ספר העומד בפני עצמו. אנו פוגשים את שתי הגיבורות, הדודניות והחברות בנפש, אנג'ו וסודהא, כעת בארה"ב, שם הן מתאחדות מחדש לאחר פרידה ארוכה ותלאות. שתיהן נמצאות בתקופה רגישה במיוחד בחייהן. דיוואקרוני מרבה לכתוב על חוויית ההגירה ועל נשים המהלכות על קו התפר שבין שתי תרבויות: תרבות מוצאן והתרבות שאליה היגרו, תוך שהן פוסחות בין הרצון להימלט מקשיי הראשונה לבין הקושי להסתגל אל האחרונה.

אך 'גפן התשוקה' הוא קודם כל סיפור על אהבה, גורל ובחירה. אנג'ו היגרה לארה"ב לאחר נישואיה לסוניל. בתחילת הספר מסתיים הריונה בהפלה המשפיעה קשות על חייה ועל נישואיה בהמשך. סודהא, לעומתה, נמלטת מהודו וממשפחת בעלה, שדרשה ממנה להפיל את עוברה משהתברר כי זוהי בת. קשייה כאם חד-הורית מצטרפים אל החששות האוניברסליים הנוגעים לשאלה האם היא אם טובה דיה. היא מגיעה לביקור אצל אנג'ו בתקווה מהולה בחששות כבדים, הנעוצים בעובדה שבעבר התאהב בה סוניל עמוקות, ממש ערב נישואיו. ואכן, כמעט כמו בטרגדיה קלאסית, צועדים כאן הגיבורים אל גורלם ואל אובדנם, כשהם הורסים בדרכם את כל הטוב שבנו. בסופו של דבר בוחרת סודהא לעזוב פעם נוספת, אך היא עושה זאת רגע מאוחר מדי, לאחר שחיי הנישואין של אנג'ו וסוניל נהרסו ללא תקנה.

דרכן של שתי הגיבורות נראית שונה: אנג'ו מגלה עולם שלם, שלא הכירה באוניברסיטה, שם היא נרשמת ללימודי כתיבה יוצרת ומתוודעת אל ההשכלה והעצמאות, שמזמנת לה תרבות המערב. סודהא בוחרת בסופו של דבר לשוב להודו, שמשמרנותה נמלטה קודם לכן. למעשה, שתיהן בוחרות בחיים שונים מחייהן הקודמים, שכן סודהא מעדיפה לראשונה שלא להינצל עלידי גבר שמציע לה לחסות בצילו. עצמאותה מושגת באורח מעט פרדוקסלי. למרות שהיא משיבה ריקם פני שלושה גברים, היא משיגה עצמאות באמצעות השתעבדות לטיפול סיעודי בגבר אחר, המאפשר לה לשוב עמו להודו ולהעניק לבתה תקווה לעתיד טוב יותר.

דיוואקרוני בוחרת כאן בפרוזה דחוסה ועמוסה, אפילו יתר על המידה. היא מספרת את 'גפן התשוקה' כמעט בכל האמצעים האפשריים: גוף שלישי וגוף יחיד, קרעי זכרונות וזרם התודעה, חלומות, מכתבים ועבודות שכותבת אנג'ו בקורס הכתיבה היוצרת שלה. לעיתים חשתי שהעומס מוגזם, וכי אני מעדיפה את הכתיבה המדודה יותר שבה בחרה דיוואקרוני בעבר, למשל בקובץ הסיפורים הנפלא 'הטעויות הנעלמות של חיינו'. אך בסופו של דבר, יש בסגנון זה תנופה רבה, וכאשר נכבשים בו ובעומק הרגשות שהוא מטעים אותנו, חשים פחות בפגמיו.

דומה, כי דיוואקרוני מנסה לגייס כל דרך אפשרית כדי להעמיד אותנו על עוצמת הרגשות שמאיימת להטביע את גיבורותיה. לבטיהן כנשים בוגרות ועצמאיות, המנסות לנווט בין תכתיבי משפחתן ותרבות מוצאן לבין הסביבה המודרנית; בין כמיהתן לאהבה ורצונן ביציבות לבין שאיפתן לעצמאות; בין התשוקה לשמר ידידות-נפש לבין מבחנים קשים מנשוא, שבהם מעמידים אותה רגשותיהן, בחירותיהן ובחירותיהם של אחרים. אנו מצליחים להזדהות עימן ולהתגבר על עומס היתר הסגנוני, משום שגם אם איננו חווים את רגשותיהן בעוצמה כה רבה, אלו הם מוטיבים המצויים בחיי העומק של כולנו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

סיפור מן המלחמה ההיא מאת גוון אדלמן. מאנגלית: זיוה יבין, מטר, 123 עמ'

פורסם במעריב, 7.2.2002

קיטי פוגשת את ג'וזף בחנות ספרים בניו-יורק. היא יושבת על הרצפה וקוראת, הוא עומד בפתח ומתבונן בה. "גבר מבוגר עם כתפיים רחבות, כרס ושיער לבן פרוע". כך הוא מוצג. הם יוצאים לשתות קפה והוא מספר לה מדוע עזב את וינה, שבה נולד. זה היה ב-1938, שנה טובה לחופשות, הוא אומר. מבית הקפה הם מגיעים הישר אל בית המלון שבו הוא מתגורר. ג'וזף בן שישים. קיטי בת שלושים ושתיים. "אהבת מאי וספטמבר" הוא השם הפיוטי שיש האוהבים להדביק בהקשר הזה. אבל אל מי נמשכת קיטי יותר: אל ג'וזף או אל עברו בדמות המלחמה וסיפוריה?

ג'וזף הוא סופר ומחזאי נודע, כך מתברר לקיטי, השואפת להיות סופרת בעצמה. הוא מאכיל אותה באצבעותיו לחם שחור, דג מלוח וריבה, מתעורר שטוף זיעה מסיוטי הלילה שלו ומלמד אותה שתמיד צריך להיות מוכן. המלחמה לעולם לא תיגמר, יקירתי, הוא אומר לה בעצב. ג'וזף מספר לה בעיקר על העולם שהיה ואיננו ועל אופן היעלמו. איך ההיעלמות החריבה את חייהם של כל מי שנגעו באותו עולם. עוד הוא מספר על ילדותו בווינה, על ימי המלחמה שעבר באמסטרדם, הניסיון לאסוף את הרסיסים בארץ-ישראל, ושוב באירופה.

ג'וזף הוא, ללא ספק, הדמות המורכבת והמעניינת יותר בספר. פרא אדם, בעל הליכות וולגריות שמנומקות על רקע הלקחים הייחודיים שהפיק מן המלחמה. קיטי מתפקדת בעיקר ככלי קיבול לסיפוריו, רקע נוח להצגת היחיד שלו. "את מקשיבה לסיפורים שלי מפני שאין לך כאלה משלך", הוא עולב בה בשלב מסוים.

זוהי אהבה תובענית, מתישה ובלתי-אפשרית, שסופה צפוי מראש. ג'וזף, בסופו של דבר, מעייף את קיטי. היא מחפשת סדר, הוא יכול לתת לה רק טירוף. ואולי, אחרי שמיצתה את החוויה, עליה למצוא איש צעיר, נקי והגון, שלא יודע מה עלול לקרות בעולם שלנו (כלשונו של ג'וזף) ושעתידו לפניו. לא מבוגר שלמד לכבוש את צערו כה עמוק עד שהוא שוכח לעיתים שהוא שם. אין זה פלא, על כן, שמילותיה של קיטי עצמה כסופרת מתחילות לזרום אחרי הפרידה, אחרי שהיא משתחררת מצלו.

במקור נקרא הספר 'סיפור מלחמה'. זה מאפשר, כמובן, לטעון אותו ביותר ממשמעות אחת שנותן לו השם העברי שהוענק לו. לא רק סיפורי המלחמה ההיא, גם אהבת ההווה עשויה להצטייר כסיפור של מלחמה. ואילו בזכרוננו הקולקטיבי, 'המלחמה ההיא' מורה רק על מלחמה אפשרית אחת. בין כך ובין כך, זהו ספר קריא מאד. אחרי שסיימתי אותו, בטיסה חזרה משוויץ, היה לי די והותר זמן לסרט שהקרינו במטוס. הסיפור מסופר לסירוגין: זכרונותיה של קיטי, בגוף שלישי, עם התבוננות ההווה שלה שעה שהיא נוסעת, לאחר שנים, אל הלוויתו של ג'וזף באמסטרדם. ברכבת, כמובן. יש סמלים שלעד יישארו חזקים מאתנו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אלטנוילנדמאת תיאודור הרצל. מגרמנית: מרים קראוס. בבל (כיס) תרמיל, 317 עמ'

פורסם במעריב, 6.12.2002

מילולית, אוטופיה משמעה "שום מקום" (Outopia) אך גם "מקום טוב" (Eutopia). המונח כסוגה ספרותית נטבע בידי תומס מור, ביצירתו בשם זה מ-1516. מור כיוון בעיקר למשמעות האירונית של שום מקום; 'אלטנוילנד' היא אוטופיה במשמעותה המילולית השנייה. אך האטימולוגיה המדויקת חשובה פחות לזרם הפילוסופי והספרותי שהתפתח בעקבות מור, אשר המאפיין המשותף המרכזי שלו הוא חזון של עולם, ובעיקר חברה אנושית, טובים יותר. בשימוש העממי הנפוץ מתלווה אליהם חוסר אמונה ביכולת לממש את החזון הזה ("חזון אוטופי"), והנגדתו לפוליטיקה ריאליסטית, אשר לוקחת בחשבון את טבע האדם ותנאי קיומו. המשך…

Read Full Post »

אהבה מאת טיבור דרי. מהונגרית: מרים אלגזי, ספריית מעריב, 192 עמ'

פורסם במעריב, 1.11.2002

ההתוודעות הראשונה לסופר ההונגרי טיבור דרי היתה מן החוויות הנפלאות שזומנו לי באחרונה. 'אהבה' אוחז שתי נובלות וסיפור קצר, שעל שלושתם משוך חוט דק של עצב, שרק מדגיש את יופיים.

הנובלה קורעת הלב 'ניקי, סיפורה של כלבה', מספרת על כלבה קטנה ומקסימה, שמאמצת לה לבעלים את בני הזוג אנצ'ה, כמעט כנגד רצונם. בנם היחיד נהרג בקרב, ועל-כן הם כבר יודעים היטב, כדברי המספר, "שהאהבה, אף על פי שהיא מיטיבה עם הנפש, היא גם נטל כבד". אהבת בעלי החיים היא מן המופלאות שאנו יכולים לחוות, שכן בעלי-החיים ניחנו באותה יכולת נדירה לאהוב ללא תנאי ולהרעיף עלינו אותות של חסד, שמאירים את חיינו באור נגוהות של אהבה טהורה. אך היא, מטבעה, קצרה במיוחד, והיא מפגישה אותנו תוך זמן קצר, יחסית, עם הכאב הכרוך במותו של יצור אהוב כל כך.

קשה להתרעם, על כן, על בני הזוג אנצ'ה, שכבר ידעו היטב עד כמה עמוק הכאב הזה וחששו להכניס אל חייהם יצור, שעם כל מתיקותו יכאיב להם עם לכתו. אך ניקי, כאמור, היא שבוחרת בהם וכורכת את חייה בחייהם. מיד מתחילתה לופתת אותנו הנובלה 'ניקי' בעבותות של רגש עמוק, אושר חרישי ושמחת חיים מעורבים בחמ לה וצער על החידלון הצפוי. למרות שברור, כי באמצעות סיפורה של הכלבה מספר לנו דרי, בעקיפין, בדרכי משל ורמיזה, על חייהם של בני-אדם בכלל, ובמשטר הקומוניסטי בפרט, לא יכולתי שלא להיקשר בקשר בלתי-אמצעי קודם כל לניקי עצמה ולחייה, ולחוות דרכה את האושר העליז של חיי קירבה אל הטבע וגם את קשיי הקיום והחירות המצטמצמת. המעבר מחיי הטבע שבכפר אל הדירה העירונית אינו מיטיב עם ניקי. עם הפרידה מבעליה, שנעצר יום אחד ללא הסבר או מידע, מוחשת קמילתה.

בסיפור 'אהבה', שהעניק לספר את שמו, משתחרר יום אחד האסיר ב' מבית-הסוהר, שאליו הושלך מבלי לדעת מדוע, כמנהגם של אותם ימים בהונגריה. הסיפור הקצר מתאר את דרכו בחזרה אל ביתו, אל אשתו ובנו, שאינם יודעים כי שוחרר, ואת המפגש טעון הרגשות ביניהם.

הנובלה 'שתי נשים' מגוללת את סיפורה של אשה צעירה, שבעלה יושב בכלא והיא מעלימה מחמותה הזקנה את דבר מאסרו, על-מנת שלא לייסרה. בכל יום מגיעה הכלה לביקור אצל החמות עם זר פרחים ותשורות קטנות; מדי פעם מגיע גם מכתב מן הבן, שכותבת היא עצמה, ובו היא טווה לחמותה את חייו הבדויים של בנה כבמאי סרטים מצליח באמריקה. את עיניה הנפוחות מבכי היא דואגת לטשטש היטב לפני כניסתה לבית, כדי להוסיף ולהשרות עליו צהלה מדומה.

אלא שהנסיון להעמיד פנים שהכל כרגיל הוא קשה מנשוא, בועה שתתנפץ כך או אחרת, תוך שהיא אינה שוכחת לגבות מגיבוריה את מלוא המחיר. האמנם חסד אנו עושים עם הורינו הזקנים שעה שאנו מנסים להעלים מהם, לקראת סוף חייהם, את הסבל שבידיעת האמת, או שמא דווקא בכך יש מן ההתאכזרות? זוהי שאלה שתישאר עם הקורא כשאלה החורגת מן המקום והזמן של המציאות הפוליטית הקשה שמתוארת בספר.

לדרי יש מכחול אמן, שבעזרתו הוא משרטט ברגישות ובאנושיות את דיוקנם של חיים במשטר רודני. כך הוא מתאר היטב את הנסיון לשמור גם תחת משטר כזה על צלם אנוש. לשון ההמעטה של כתיבתו ודרכו לומר דברים בעקיפין הן רבות עוצמה, יותר מכל דיבור ישיר.

הנובלה 'ניקי' היא, בפשטות, מן היפות שקראתי בשנים האחרונות. אחרית-דבר, שהוסיפה חוקרת הספרות ההונגרית אנה סלאי, מציגה בפני הקורא העברי את חייו ויצירתו של טיבור דרי, והיא מותחת כמה חוטי דמיון ביניהם. הקובץ 'אהבה' מותיר אותנו בציפייה לקרוא יצירות אחרות משל דרי, שהיוזמה לתרגמו לעברית ראויה לכל שבח.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

היונה והפרג מאת טימו ק. מוקה (תרגום: רמי סערי)

פורסם במעריב, 9.8.2002

'היונה והפרג' היא נובלה פיוטית קצרה, המבוססת על בלדה צפונית, על אהבתם של פייטי קולסטרום בן ה-37 ודריה פאוקו בת ה-17. הנסיבות הופכות את האהבה לחסרת סיכוי, בעירה קצרת ימים, שחדלונה ממיט כיליון גם על הגיבורים עצמם. מפגשם המחודש, לאחר שנתיים של פרידה, מתקיים על רקע מות אביו של פייטי, מוות שמולו ניצבים החיים החדשים שעומדת להביא דריה לעולם, חיים מגבר אחר. גם המפגש המיני הראשון ביניהם עומד בסימן מוות, מות אביה של דריה, אשר תופס אותם בשעת מעשה וההלם משתק וממית אותו.

מתחילתה, אם כן, עומדת האהבה הזו בסימן של אובדן ואשם. קודם לכן חזר פייטי הבודד לבית אביו כשהוא שרוי במשבר עמוק, לאחר שאיבד כל מה שהיה לו, והוא נטול אחיזה בחיים. המפגש עם דריה הצעירה, שלאחותה היה מאורס שנים קודם לכן, מטלטל אותו אל מערבולת של רגשות ויצרים. עזיבתה של דריה, מיד לאחר מות אביה, מביאה לשיא את תסכולו, יאושו וזעמו כלפי העולם. "כשיגיע תורי", הוא כותב, "אקח אתי את כל מי שקשור לאסון הזה". ואכן, איחודם המחודש של השניים, באביב, מוביל אותם למסע משותף בנהר ובשלג. פייטי סוחב את דריה אל מסעו האובדני בזמן.

כפי שמסביר המספר בפרולוג הקצר, שמו של הסיפור מבוסס על משל ישן, שבו מסמלת היונה את האשה והפרג את הגבר. פייטי הוא, לדבריו, "פרג שחור של רוע משכר, אשר נוטל עימו כליל את דריה שלו". לובן היונה מסמל את טוהר האהבה, אודם הפרג את הדם והאהבה, ההופכים לשחור הלילה והמוות. מימושה המוחלט של האהבה הוא, עבור פייטי, הרס עצמי ומוות, תוצאתה הבלתי נמנעת של חרדת-נטישה הנבללת בשנאה ובאכזריות בלתי מוסברות.

רמי סערי מגיש, כהרגלו, תרגום קשוב ורגיש, והוא הוסיף אחרית-דבר השופכת אור על מוקה ויצירתו. לדבריו, הבליח מוקה ככוכב שביט זוהר, שאורו מוסיף לנגוה גם כשמקורו כבר כבה. רק 29 שנים בילה מוקה על פני האדמה, ובמשך שש שנים כתב תשעה ספרים. הבעירה והכליון מאפיינים את חיי יוצרו של 'היונה והפרג' לא פחות מאת אלו של גיבוריו: "מאבק עיקש ועגום של אדם, אשר לא ידע לבעור על אש קטנה, נגד זמנו ההולך וכלה". מוקה משתייך לזרם בספרות הפינית המכונה 'סיפורת וידויית ספונטנית', שהושפע מאד מכתיבתו של הנרי מילר. הוא בולט כיוצר מקורי ועקבי בז'אנר הזה, וכתיבתו מציירת את נופי פינלנד החשוכים כרקע תואם לגיבוריו הנואשים והעזובה המשתלטת על עולמם. כאן משמשים חומרי הבלדה כיסודות לאלגוריה המקבילה בין נופי הטבע לצפונות הנפש האנושית.

ערכו התרבותי של מפעל התרגום מפינית, שהגיש לנו סערי בשנים האחרונות, לא יסולא בפז. הוא מבליט שוב את הקשת הספרותית הרחבה שמובאת לפני הקורא העברי דווקא על שום נידחותה של השפה שהוא דובר. אשרינו שדוברי עברית הננו, ועל-כן כל יופיה של ספרות העולם פרוש לפנינו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הטעויות הנעלמות של חיינו מאת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני

פורסם במעריב, 26.7.2002

זהו קובץ סיפורים משובח ונוגע ללב, שסיפוריו נסובים, רובם ככולם, על קו התפר שבין תרבויות ובין דורות. החוויה הזאת מספקת חומרים לסופרים רבים שצירפו את התואר אמריקאי למוצאם המקורי, והתוצר הספרותי שלהם זוכה לפריחה בשנים האחרונות. אמי טאן רקחה מהם את 'חוג שמחת המזל', על אמהות ובנות ממוצא סיני; צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני עושה זאת למהגרים ההודים.

נחוץ, כמובן, הרבה יותר מנושא כזה – פורה ככל שיהיה – כדי להפיק את הכתיבה המשובחת והמלוטשת של דיוואקרוני, את התבונה והרגישות, שבהן היא מלווה את גיבוריה, או נכון יותר, גיבורותיה, המהלכות על קו התפר הנפיץ הזה, מאיימות ליפול אל התהומות שמשני צידיו ועל אף הכל שורדות, במחיר זה או אחר. כפי שעונה לעצמה גיבורת הסיפור 'אהבתו של איש טוב', התוהה מהו המחיר של בחירתה בכעס, המשחית הגדול אך גם המושיע הפרטי שלה: "האם אין זו עובדה, שבסופו של דבר כולנו חייבים לשלם, ולא משנה במה נבחר?" (עמ' 92).

הגירה היא אחת מהחוויות האנושיות הכואבות ביותר. יש המדמים אותה לסוג של מוות, ומכל מקום היא מלווה בתחושות עמוקות של אובדן, הלם תרבותי, געגועים והתכחשות. המפגש הב ין-דורי מחדד את חוויית ההגירה ומעצים אותה: המפגש של הצעירים, שהיגרו לאמריקה מתוך רצון לפתוח בחיים חדשים, עם המורשת התרבותית של עברם ומוצאם, שמייצגים ההורים או המשפחה הרחבה, מעלה תחושות של בושה וכמיהה.

בסיפור הפותח, 'גברת דאטה כותבת מכתב', עוזבת גברת דאטה את חייה הקודמים בהודו על-מנת לחיות לצידם של בנה וכלתה בארה"ב. האידיליה החדשה, שהיא מדמה בנפשה קודם נסיעתה ונחושה בדעתה להגשימה עם הגעתה, מתנפצת אל מול המציאות, שבה היא מגלה, כי היא מהווה נטל על חייהם החדשים והאמריקאיים כל-כך של הצעירים. היא עצמה מתקשה להסתגל לחיים אלה. מנת חלקן של האמהות היא לזכור את מה שאיש אינו טורח לזכור, היא אומרת לעצמה. "לספר את הדברים שוב ושוב עד שהם מתמקמים, בהכרח, בידע המשפחה" (עמ' 33).

סופו של יום, תיאלץ גברת דאטה להתייצב לנוכח ההכרה בכישלון המעבר שלה, על אף רצונה ומאמציה לשדר שהכל נפלא. אולי טעמו המר של הכישלון הזה יתפוגג מעט לנוכח ההבנה כי האמהות הן המופקדות על "הפינות המאובקות של הלב". ושמא הסיפור החוזר ונשנה של הדברים מסיר מעט אבק מהפינות הללו, תהליך שמביא עמו לא רק כאבים אלא גם השלמה.

ב'עונת הפריחה של הצברים' מגיעה מירה לאמריקה לאחר המהומות בבומביי, מהן ניצלה כשהסתירה אותה אמה במיכל מים שעמד במרפסת ביתם. אמה לא שרדה. המומת טראומה ואכולת אשמה עושה מירה את דרכה מביתם של אחיה וגיסתה בטקסס לקליפורניה, שם היא מתקבלת לעבודה כקופאית במסעדה ויוצרת קשר מיוחד עם ראדהיקה, שעמה היא מתגוררת. רק לאחר שהובאה מהודו התברר לראדהיקה, אשתו השנייה של הבעלים, כי הוא כבר נשוי לאחרת. על השורשים העדינים ששולח הקשר הזה בנפשה, עומדת מירה רק לאחר שהיא מצליחה, לראשונה, לצאת עם גבר מבלי לחוש בחילה מהקירבה אליו. אז היא גם מבינה כי אפשרויות חדשות, שלא חשבה עליהן ככאלו, נפתחות בפניה.

בסיפור שנותן לקובץ את שמו, מגלה רוצ'ירה, שעומדת להינשא ואורזת את דירתה לקראת המעבר לחייה החדשים, את מחברת ילדותה, שבה גמרה אומר לרשום את כל טעויותיה. מפגש בלתי-צפוי עם עברו של בעלה, שמגלה לה פן בלתי-ידוע באופיו, יגרום לה לתהות האם גם הנישואין הקרבים יצטרפו לטעויות האלו, או שעליה לנהוג בסלחנות.

דיוואקרוני, שמוכרת לקורא הישראלי מספריה הקודמים שתורגמו לעברית – 'אדונית התבלינים', 'אחות לבי' ו'תנאי נישואין' – מפיקה מתחת ידיה פרוזה לירית ובו בזמן מדודה, שמצליחה למצוא את האיזון הנכון בין סערות הנפש לשלווה. בסופו של דבר, עוסקים סיפוריה בקובץ המקסים הזה בבחירות שאנו עושים בחיינו ביודעין או שלא ביודעין, בסיבותיהן, שלעיתים כה קרובות נעלמות מעינינו, ובמחיר שתמיד נידרש לשלם עבורן.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בוקרים הם החולשה שלי מאת פאם יוסטון. מאנגלית: אירית מילר, זמורה-ביתן, 164 עמ'

פורסם במעריב, 5.7.2002

גיבורותיה של יוסטון הן נשים חזקות, הרפתקניות ועצמאיות. בתואר האחרון יש לפקפק, אם מתכוונים בו לנשים שחיות עם עצמן בסדר גמור גם ללא גבר ברקע. כי הגיבורות בקובץ הסיפורים הזה בהחלט מייחלות למערכת יחסים יציבה ואוהבת, לא פחות מאחיותיהן הפחות קשוחות. וזה בסדר גמור, כי הפמיניזם, בגרסתו המקבלת והפתוחה יותר, לא מפנה עורף למי שמודה בצורך שלה לאהוב ולהיות נאהבת, כחלק ממנעד היחסים האנושיים, שנשים רוצות לחוות את כולו. יש נשים שסוברות כי המסקנה העקבית מהפמיניזם הרדיקלי שלהן לא מאפשרת להן לחיות עם גבר; שהרי אחת מן הסיבות שהפמיניזם מאיים כל כך היא, כי הוא חודר-כל, ומגיע עד לחדר המיטות. אבל רוב הנשים אינן סבורות שעליהן לוותר לשם כך על מערכות היחסים האינטימיות שלהן, על כל כאבי-הלב, שגם נשים "מתקדמות" אינן חסינות מפניהם.

שכן גם אם גיבורותיה של יוסטון אינן מהססות להצטרף לאהוביהן במסעות הציד, שיט הנהרות או הרכיבה שלהם, הרי ברגעי הכנות הן יודו בינן לבין עצמן, שפעמים רבות נלווית לכך סיבה נסתרת יותר או פחות, שקשורה למערכת היחסים יותר מאשר לפעילות ההרפתקנית עצמה. בסופו של דבר, כמעט כל גיבור ות הקובץ נאבקות בתלות הזאת, שהבעיה איתה, בין השאר, כמו שאחת מהן אומרת, "היא שמה שאת צריכה לעשות בשביל להיות תלותית, ומה שאת צריכה לעשות בשביל לא להיות תלותית, יוצא, בדרך כלל, אותו הדבר". (עמ' 155).

בסיפור 'איך לדבר עם צייד' – שפותח את 'בוקרים הם החולשה שלי' ונכלל בקובץ 'הסיפורים האמריקאים הטובים ביותר של המאה העשרים' – מדברת המספרת אל עצמה במונולוג פנימי אשר חושף באחת את קולה המיוחד של יוסטון, שכל הקובץ עומד בסימנו. זהו מונולוג קודר, בעל ריתמוס פואטי של שירה, שבו מתמודדת הגיבורה עם הגילוי שהיא איננה האשה היחידה בחייו של אהובה. 'סופת שלג תחת שמיים כחולים' הוא הסיפור היחיד בקובץ, ששום גבר איננו מופיע בחזיתו. אבל ברקע הוא, ככל הנראה, אחת העילות לדיכאון הקליני שמאובחן אצל הגיבורה, ושבשלו היא יוצאת למחנאות חורף בפברואר הקפוא, לבדה עם שני כלביה. היא, שמעידה על עצמה שמעולם לא היתה בחייה בעיה, שכמה ימים טובים בחיק הטבע לא הצליחו לרפא, מוצאת שדיכאון כזה הוא הרבה יותר מכמה ימים רעים. ובכל זאת, לאחר הלילה שבו היא כמעט קופאת, היא מגלה מחדש מה זאת שמחה. 'בגלגול הבא שלי', שהוא הסיפור ה חותם את הקובץ, מספר דווקא על מערכת היחסים בין שתי נשים, שנקטעת עם מחלתה ומותה של אחת מהן.

ב'לפעמים אתם מדברים אל איידהו', אבי הגיבורה – הגבר הנערץ עליה ביותר בעולם – מכיר לה את אחד מידידיו. הבת מבלה איתו סוף שבוע נפלא, שלאחריו היא עדיין מחכה במשך יומיים שהוא יתקשר. אביה, המדווח על הארועים, מבטיח לה שהוא יעשה זאת. הבת תוהה מה אמר לו ידידו בטלפון על הפגישה ביניהם, שכן כאשר נשארה בדירתו שמעה את האב משאיר הודעה מתחקרת ומצחקקת על המשיבון. הבלבול שיוצר האב שמכיר לבתו מאהב, מצטרף לבלבול שהיא חשה לנוכח דבריו, בין מה שיכול להיות אמת לבין מה שאיננו שקר. כרגע, היא אומרת לעצמה, היא לא יכולה למצוא הבדל. אנו נשארים לתהות, יחד איתה, האם העובדה שלא קיימת מלה המורה על ההיפך מבדידות אומרת דבר-מה על קיומו או אי-קיומו של מצב כזה במציאות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »