Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

אילו דאחקות הריצו בחדשות ערוץ 10 בעקבות השערורייה האחרונה בצפון אירלנד: רומן שניהלה חברת פרלמנט (ואשתו של מושל צפון אירלנד) עם בן 19. גברת רובינסון, אלא מה. וכך נכנסה אייריס רובינסון לנעליה של אן בנקרופט בהבוגר המיתולוגי, וקירק מקמבלי – לאלו של דסטין הופמן. ערוץ 10 (והוא לא לבד) חומד, כנראה, את תפקידם של סיימון וגרפינקל בלהיט הענק שליווה את הסרט ההוא, גברת רובינסון. שהתנגן לאורך הכתבה כליווי קומי, אלא מה.

לא חשוב שהרומן כלל לא רק גיוס כספים מפוקפק אלא גם ניסיון התאבדות(!), לבטח שבר לבבות ואולי אף הרס משפחה. מה זה לעומת סיפור שמתאים כמו כפפה ליד לסטריאוטיפים קולנועיים.

אה, סטריאוטיפים. בואו נשאל רגע, באמת, מה היתה התגובה לו המצב היה הפוך. הוא בן 58, היא בת 19. לא שזה לא היה עושה כותרות מסוימות. ככלות הכול, נמאס משחיתות פוליטית; הבו לנו שערוריות מין. והממלכה המאוחדת מצטיינת בכך במיוחד. אבל הוא בן 58 היא בת 19 – נו, ביג דיל. אנחנו הרי חוזים בקשרים כאלה כל יום, כמעט. מסטוצים ועד לנישואים. מקסימום ילחששו מה היא מוצאת בו (הוא לפחות נהנה לחפש, יענו לעצמם ברוח הבדיחה השחוקה והסטריאוטיפית לא פחות).  

עניינים חריגים תמיד מושכים תשומת לב. חברתית ותקשורתית. פערי גיל גדולים מאוד הם עניין כזה, גורסת המוסכמה. אבל לא הרי פער כהרי פער. גבר מבוגר מבת-זוגו זאת הקונוונציה. כשהוא הרבה יותר מבוגר זה חריג, אבל עדיין הרבה יותר מקובל מאשה המבוגרת מבן-זוגה. אז זה פשוט גברת רובינסון.

Read Full Post »

את הפעילות הפוליטית שלי התחלתי בתנועה הפמיניסטית. כן, היתה פעם תנועה כזאת בישראל (טוב, בתל-אביב), די פעילה אפילו. אחד משיאי פעילותה בתקופה שבה הצטרפתי היה בנושא הפלות. ה-31 במרץ 1979 נקבע כיום מאבק בינלאומי למען הזכות להפלה חופשית, אמצעי מניעה ונגד עיקור כפוי. בישראל הוא קיבל משמעות מיוחדת נוכח הסכנה שאיימה (והתגשמה) על הסעיף הסוציאלי בחוק ההפלות. היתה זאת הבטחת בגין למפלגות הדתיות, כשעלתה לשלטון ממשלת הליכוד, לבטל את סעיף 5 בחוק ההפלות, שהיה ידוע כ"סעיף הסוציאלי" והקנה לנשים אפשרות מוגבלת לבצע הפלה תוך התחשבות במצבן הכלכלי, החברתי והנפשי.

אתמול פורסמו הנתונים על ההפלות בארץ והתפלגותן. ב-2008 בוצעו בישראל 19,954 הפלות שאושרו בוועדות להפסקת הריון. הנתון שמשך את תשומת לבי והזכיר לי את סעיף 5 והמאבק נגד ביטולו, היה ש-54% מההפלות אושרו בשל "יחסים אסורים לפי החוק או ההלכה". (השאר: 19% עקב נזק אפשרי לעובר, 17% עקב חשש לנזק גופני או נפשי לאם, ו-10% עקב גיל חריג של האשה). מהם יחסים אסורים לפי החוק או ההלכה? הריון כתוצאה מאונס או גילוי עריות הם אפשרות. אבל המצויים בתחום יודעים כי "יחסים אסורים לפי ההלכה" בהקשר של פנייה לוועדות להפסקת הריון, הם בעיקר שם קוד לכך שהאשה מספרת בוועדה, כדי שההפלה תאושר לה, שההריון איננו מבעלה. התוצאה היא שהילוד יהיה ממזר. וכדי למנוע זאת מותר – מה זה מותר, צריך! – לעשות גם הפלה. וכך נשים שלא רוצות בילד מסיבות שונות, היכולות להיות קשיים כלכליים, חברתיים או משפחתיים – שלפני 30 שנים כוסו על-ידי הסעיף הסוציאלי – צריכות לשקר למדינה כדי שזאת תאשר להם לחזור להיות השולטות בגופן ולמנוע מילדים לא רצויים להיוולד.

הברושור מ-1979 (התאמינו שמצאתי אותו?), מספר כי נשים שנדחו על-ידי הוועדה "נאלצו להצטרף למספר המדהים של 50,000 הפלות בשנה [אז!] המבוצעות בצורה לא חוקית ואשר מחירן נע בין 7,000 ל-10,000 ל"י, מחיר הגבוה בהרבה ממשכורת ממוצעת במשק". ממשיך הברושור ומצהיר על מטרות המאבק: " * אין אנו מקבלות את סדר העדיפויות של הממשלה: הקצבת 300 מיליון ל"י לעיבוי ההתנחלויות לעומת קיצוץ של מיליוני לירות מתקציבי הסעד, הבריאות והחינוך. * אין אנו מוכנות להפוך למכונות לייצור חיילים. * אין אנו מוכנות לשלם בגופנו את מחירה של שום אידיאולוגיה דתית ולאומית".

אחד מהלהיטים בין נשות התנועה אז היה שיר מתורגם של ברכט, שאף הולחן על-ידי אחת מהחבֵרות ככל הזכור לי. כה פופולרי היה, עד כי אני זוכרת על-פה את מילותיו (על לחנו) עד היום. נסתפק כאן בפזמון החוזר: "את תהיי לנו אֵם / את תגיעי רחוק / את תלדי לנו בשר תותחים. / כך ציווה לך הטבע / וזה גם החוק / שאי בטנך בגאון וחייכי".
ומי שמסרבת – שתשקר בוועדה להפסקת הריון (ותחזיק אצבעות שאם אחר-כך תיקלע למאבק גירושין מכוער, לא תנושל מכל נכסיה, אם לא מילדיה, כי יש הוכחה שנאפה).

עוד בנושא:
Roe v. Wade והזכות לפרטיות

Read Full Post »

הפוסט הזה התחיל באופן אסוציאטיווי לגמרי. הטריגר שלו היה הידיעה שהקצין א' חשוד עכשיו גם במעשה סדום ותקיפה. האסוציאציה היתה למקור של "מעשה סדום", סיפור סדום ועמורה בפרשה שנקראה לפני שבועות אחדים. משם הדרך היתה קצרה לסיפור לא פחות מעניין שמופיע בפרשה שתיקרא השבת (וישלח), הלא הוא אונס דינה. ואחרון, פילגש בגבעה. לשלושתם משותף משהו. המשך…

Read Full Post »

"שתתפטר"

השורה התחתונה היא שאת המחיר משלמת, כמעט תמיד, האשה

מסתבר שכבר שבוע רוגשות הרוחות במערכת עיתון יומי אחד. הסיפור הישן והידוע: שניים נפגשים, עפים ניצוצות, הוא עוזב (את הבית), היא עוברת (אל הבית). עתיק כימי האנושות. כיוון שמדובר בבכיר בכיר באותה מערכת, מה שהופך אותו לידוען-מה – יש לזה מקום במדור הרכילות. בסדר. אין מה להתחסד וכולנו (טוב, כמעט) מתעניינים ברכילות, לפחות כשהיא על אנשים שאנחנו מכירים.
האם יש לזה מקום ב"ביקורת התקשורת"? לא ברור. במסגרת הצהבת מתברר שכן. אז  אפשר לשאול האם נכון היה להעלות את הנושא בישיבת המערכת, כי מדובר בקשר בין בכיר-הבכירים כמעט לעובדת זוטרה, או שזה עניין פרטי לחלוטין וכך צריך להישאר. ואפשר אולי לגרד עוד שאלה "עקרונית".
בדיון שמתפתח בתגובות נאמרות, בין השאר, לא מעט שטויות. כמו השוואה לפרשת קצב, האשמת ההחוק נגד הטרדה מינית בכול ומה חדש. אבל רק תגובה אחת מביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה, וזאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת אותה.  ומעכשיו, אנחנו עוברים ל-setting אחר. לפרשה אחרת עם מעורבים אחרים, ולמשוחחים אחרים שדנים באותה פרשה.

ובכן, נפגשנו מ' ח' ואנוכי לפני כחצי שנה. אני שואלת את מ' אם היא ראתה את הכתבה הגדולה שהתפרסמה יום קודם על מנכ"ל חברה גדולה במשק, שבה היא עבדה בתפקיד בכיר לפני שעברה למקום עבודתה הנוכחי. זהו ראיון די נדיר, שכן מדובר במנכ"ל שממעט מאד (מאד) להתראיין. מ' אכן ראתה, ואומרת משהו על מה שלא הוזכר בראיון. אני: דווקא היה שם איזה ציון לקוני שהוא עזב את הבית. ואז מ' אומרת: כן, אבל יש מאחורי זה סיפור שלם. מתברר שהצד השני של הרומן היא מנהלת משאבי האנוש של החברה, היושבת אף היא בהנהלה. מ' מתפלצת מחוסר האתיקה. אני: למה? בני אדם, את יודעת, קורה להם שהם מתאהבים. גם בעבודה. מ': במשאבי אנוש עוסקים כל הזמן בחינוך והסברה בכל הנוגע לקשרים בתוך העבודה, יחסים עם כפיפים, הטרדה מינית. ופתאום באה מי שעומדת בראש המערכת הזאת ו…
אוקיי. שיחה מעניינת. אנחנו מסכימים שבמצב החדש הם לא יוכלו להמשיך לעבוד יחד כשהיא כפופה לו ויושבת באותה הנהלה. ח' (נדמה לי) אומר שהיא תצטרך לעזוב. מ': היא כבר הודיעה שהיא עוזבת. (ההסתייגות של מ' היא מעצם המצב שנוצר מלכתחילה). אני: למה זה כל-כך ברור שהיא תצטרך לעזוב? למה שהוא לא יעזוב? ח': טוב, יוצאים מנקודת הנחה שהמנכ"ל יותר חיוני לארגון. אני: לא, זה פשוט ברור שהאשה היא שצריכה להתפטר. תמיד נשים משלמות את המחיר.

וזאת, אם תשאלו אותי, נשארת השורה התחתונה.
ובחזרה לפרשה העכשווית. כי המגיב האנונימי, אחרי שהוא טוען בלהט שזה מאד רלוונטי לעיתון ש"טוהר המידות נר לרגליו" ושהתוצאה המעוותת של המגמה שהוא מוביל היא שאי אפשר לקיים רומנים בעבודה, כותב: "לכאורה – על הורסת המשפחות להתפטר אם הם רוצים להמשיך לנשנש בצוותא". ברור, עליה להתפטר. לא עליו. בסופו של דבר, לכל בחירה שלנו יש מחיר. וגם הצד הקבוע שמשלם אותו.

נ"ב. שיהיה ברור: אני עוסקת כאן רק במחיר הקשור בעבודה ובאופן שבו הוא תמיד "מחולק", למרות שמדובר בקשר דו-צדדי שהתקיים בין שני עובדים באותה מערכת. לא במחירים הנוספים והכבדים המעורבים בסיפור כזה, כמו למשל עזיבת בית על כל הכרוך בכך. אבל מעבר לכך שזאת בחירה פקוחת עיניים של מי שנכנס אליה, בואו נזכור שבזירה הביתית יש צדדים לא מעורבים כלל, שלא בחרו ורק משלמים.

Read Full Post »

על טהרת הגברים

לאחר פרסום רשימתי ילקוט התירוצים, שבאה בעקבות התכתבות ברשימת הדיוור של מדעי החברה בישראל, פנה אלי ידידי (מרשת) נדב פרץ. הוא ביקש ממני לכתוב על הנושא של כנסים ללא נשים ועל הטיעון "אנחנו לא מסתכלים על המין", לבלוג של קהיליית המגדר של האגודה הסוציולוגית הישראלית.  לנדב אני לא אומרת לא; זאת מין מסורת פרטית כזאת שהתגבשה אצלי (לבקשותיו עד עכשיו. לא להיסחף, כן?). הנה הקישור לרשימה שלי שהתפרסמה שם היום, "על טהרת הגברים":

Read Full Post »

ילקוט התירוצים

עם השנים שחררתי את עצמי כמעט מכל רשימות הדיוור שפעם הייתי מנויה עליהן, מפאת עומס יתר על תיבת הדואר, עודף קשקשת וכל מיני תופעות ביזאריות. כל אלה העיקו קשות על חלוקת משאבי הזמן שלי, שגם ככה היא לא משהו. לפני כשנה או יותר צורפתי – דרך הרשימה הפנימית של הפקולטה – לרשימת הדיוור האקדמית של מדעי החברה בישראל. בינתיים נשארתי מנויה. מדי פעם אני מוצאת שם פיסות מידע בעל ערך ומדלגת על רוב השאר.

ששת קוראי העוקבים אחר הבלוג הזה כבר שמו לב – כתבתי על כך לא אחת – שאחד הדברים ששורפים לי את הפיוז זה כנסים שמתקיימים ללא אף משתתפת אשה. חלק לא קטן מן ההודעות ברשימה הנ"ל נוגעות לכנסים אקדמיים שונים, שרבים מהם מתקיימים על טהרת הגברים. גם כשמדובר בנושאים "נשיים" מובהקים דוגמת חינוך ובריאות; גם כשנושא הכנס, באופן אירוני, הוא "רב-תרבותיות" או "שוויון". לכן אף שם עלה הנושא. וגם שם הוא מעורר אטגוניזם, הגחכה, הקטנה, הסטת הדיון, התעלמות – you name it. אבל גם תמיכה לא מעטה ודיון מנומק, שלפעמים מעוררים איזה תקוונת שאולי לאט לאט הדברים ישתנו.

מכיוון שבכל פעם שהנושא עולה נשמעות אותן טענות שחוקות בתשובה – שמענו כבר את כל ה"סיבות", הן תמיד אותן "סיבות" – חשבתי לסייע בכך שארכזן. כך שבפעם הבאה לא יצטרכו העונים לחזור עליהן אלא יוכלו להסתפק בציון מס' התשובה ("מס' 2", "מס' 4" וכו').

אז הרי לפניכם אוסף התירוצים הלא-שלם למארגנים כנסים ללא נשים. גזרו ושמרו. אה, אי אפשר זה אינטרנט. לא חשוב, בפעם הבאה רק אזכרו את מס' התירוץ. מוגש כשירות לשומרי חומות הגבריות באקדמיה.

1)  אתן לא יודעות את כל העובדות.
2)  אתן לא יודעות כמה התאמצנו.
3)  פניתי אבל קיבלתי תשובה שלילית.
4)  שלא תחשבי שלא חשבתי על זה. אני מאוד רגיש לזה.
5)  אין אף אשה בתחום הזה.
6)  אין אף אשה טובה בתחום הזה.
7)  המין הוא לא הקריטריון. מה יש לכן, אתן?
8)  אבל השותפה שלי בארגון הכנס היא אשה!
9)  אילו נשים היית מציעה? (*)
10) מה אתן מתעסקות בשטויות האלה? אין לכן מה לעשות? יש דברים יותר חשובים.

(*) = הכדור אצלך. תעשי לי את העבודה ותתאמצי במקומי (בדיעבד, כן?).

אז ככה: אני מתעסקת ב"שטויות" האלה כי אני חושבת שאי-אפשר לקיים כנס ציבורי או אקדמי בלי נשים. נקודה. כי כמה שלא התאמצתם (אם התאמצתם), תמיד אפשר להתאמץ קצת יותר. כי יש נשים בתחום, ובטח לא פחות טובות מכם, שמשתתפים, מדברים ומנחים (אבל אם אפשר בהזדמנות זאת להקטין אחרות אז למה לא..). אבל כשלא מזמינים נשים באופן עקבי, אלא תמיד את "החשודים הרגילים", אז השמות שלהן אפילו לא עולים אצלכם. כי נשים צריכות תמיד להבריק כדי שהן יוזמנו יחד עם גברים שלהם מותר להיות בינוניים. כי דחיקתן לשוליים של נשים היא הפסד לחברה כולה: של מצוינות, של הון אנושי יקר-ערך ושל נקודות מבט שונות. כי אני מקווה שאנשים יתחילו להתבייש בכך שהם מארגנים כנסים תוך הדרת נשים. וזאת תהיה תחילת השינוי.

מוקדש לחברותי למאבק, יופי ונטע. אין עליכן.

Read Full Post »

עם שובי ממסעי (הרשמים ממש בקרוב, הם כבר כתובים), נתקלתי בכתבה על אשה שבחרה לפתוח קבוצה בפייסבוק בתגובה להטרדה מינית (ומעשים מגונים, אגב) שסבלה מבעל מועדון בתל-אביב. יוזמה שכנראה היכתה גלים והביאה גם לפרסום התנצלותו באותה פלטפורמה.

כשלעצמי אני מסויגת מסוג כזה של תגובה, שיש בה ניחוח של משפט שדה. דברים דומים נעשו בעבר באמצעות הפצה באי-מייל, כשבעצם אין למקבלים שלו שום אפשרות לדעת אם הדברים נכונים. נכון שבמקרה הזה האשה עומדת מאחורי דבריה בשמה, ולא מפיצה את הדברים באופן אנונימי (שמקל על האפשרות לזרוע האשמות שווא כחלק מנקמה או סתם רצון להמאיס על מישהו את החיים). אך גם אם נפתח כאן אפיק חדש לפעולה, בעיקר לנוכח אוזלת היד של המשטרה ומסע הייסורים שצריכות לעבור מתלוננות, יש בכך משהו בעייתי מאוד, שגורם לאי-נוחות.

אבל אני רוצה לכתוב על זווית אחרת. משהגיע הנושא לעיתונות עצמה, בחר הנילון להגיב באופן שונה לגמרי מההתנצלות שפירסם בפייסבוק. ותגובתו מלמדת אותנו משהו חשוב הרבה מעבר לעניין עצמו. אז הנה ציטוט, עם ההדגשות שלי:

"'אני רואה שזה הולך להתפרסם גם בעיתון ולכן אנצל את הפלטפורמה ואומר שאני רוצה להביע שאט נפש מהבריונות של הפסאודו פמיניסטיות, שיצרו קמפיין אישי המדיף ניחוחות דתיים משיחיים ומבטא התחסדות נוצרית ימנית. מבחינתי מדובר במקרתיזם פשיסטי שמנסה לבטל אותי ולמזער אותי לכדי מטרד חברתי וסביבתי, תוך כדי התעלמות מהיותי איש שמאל רדיקלי שעמד על דעתו מול גורמים כוחניים כמו הצבא, המשטרה ומנגנון העירייה המגה קפיטליסטי, בניגוד לברים פופולריים אחרים המשתפים פעולה עם העירייה והמשטרה ולא מביעים התנגדות לשום אקט מלחמתי ישראלי. לא אתפלא אם לפמיניסטיות המזויפות או לחלקן אף יש קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי, כגון הפגזות חפים מפשע, הריסות בתים והשפלות יומיומיות אחרות, אך מה זה לעומת ליטוף ישבן. כל זה לא מבטל את תחושת הצער וההתנצלות החד משמעית כלפי כל מי שנגרמו לו כאב ועוגמת נפש מהתנהגותי הלא ראויה בהזדמנויות ספורות'.
עוד הוסיף (…) ' באופן  אישי אין לי בעיה להיות אישיות שנויה במחלוקת, אבל זה כמובן לא הטיקט הראוי לי משום בחינה בהיותי איש לא אלים המאמין בשוויון מלא בין המינים, הגזעים והנטיות המיניות'".

אז באמת, מה זה "ליטוף ישבן" לעומת עמדות שמאליות רדיקליות, שצריכות מן הסתם לעמוד למטרידן כנגד ההאשמות ולהכניס אותן לפרופורציה. זאת כנראה המקבילה השמאלית לכיפה שצצה על ראשם של המואשמים בכל מיני עבירות, שאמורה לשמש להם איזו שהיא מטריית הגנה. הפמיניסטיות האלה? להן בטח יש בכלל "קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי". דרך בטוחה להסיט את הדיון ולהאשים באמצעות רמיזה. והוא? אומר מי שהודה והתנצל על כך שהטריד לא אחת נשים רבות על פי הודאתו – הוא איש "לא אלים המאמין בשוויון מלא בין המינים". ובהטרדות מיניות ומעשים מגונים כביטוי לכך.

כל הקטע הלא-ייאמן הזה הוא הדגמה מצוינת, שבעצם לא זקוקה לפרשנויות, כיצד מתייחסים גם "שמאלנים רדיקלים" לנושא של שוויון נשים. ובעיקר, לכך שהם חושבים שהעמדות הרדיקליות שלהם אמורות לשמש איזה צידוק וטיעון הגנה להתנהגות בזויה בכל מיני תחומים אחרים. לא חדש, אבל תמיד מגעיל.

Read Full Post »

הכותבת הפמיניסטית מרילין פרנץ', שבין ספריה הנודעים 'חדר הנשים' (1977)  ו'המלחמה נגד נשים' (1992), הלכה לעולמה בגיל 79.
אני פותחת את העותק בספרייתי של 'המלחמה נגד נשים' ומעיינת בכמה פסקאות שהדגשתי בזמנו.
"הגישות האמיתיות של חברה קבורות לעיתים קרובות הרחק מהעין, וניתן לחלץ אותן רק באמצעות ניתוח מקרוב של התנהגות, שפה ודימויים".

ומעניין לעניין: מדיווח על תביעה די מדהימה שהגישה נעמי לויצקי נגד רשות השידור, עולה כי היא קיבלה תכנית על אתיקה(!) עיתונאית בזכות יחסיה האינטימיים עם יו"ר רשות השידור, משה גביש. תמורת התכנית היתה אמורה לקבל 31,000 ש"ח בחודש. מעניין איך היא גמרה אותו. כעת היא תובעת בבית הדין לעבודה 780,000 ש"ח בגין הורדת התכנית טרם זמנה.
אפשר לומר כאן כמה דברים על "הגישה האמיתית של חברה", כלשונה של פרנץ', המופנמת היטב גם אצל נשים "חזקות" כלויצקי, וכפי שהיא מתבטאת ביחסים שנרקמו בינה לבין גביש ובאתנן שהיא מצפה לקבל תמורתם.  אבל עדיף לשאול: איך מישהי שמודה בפה מלא כי קיבלה תכנית בטלוויזיה בזכות יחסיה האינטימיים עם הבוס, יכולה להעביר ביקורת על אתיקה עיתונאית?

בתחתונים של העליונים: על ספרה של לויצקי על ביהמ"ש העליון כתבתי כאן (אייטם שלישי).

Read Full Post »

למוסף הפוליטי של ידיעות של שבת אני מגיעה תמיד באיחור. בדרך-כלל במהלך השבוע שלאחר סוף השבוע שבו הוא יוצא; לפעמים ממש שבוע שלם אחר-כך. היום עיינתי במוסף של ה-10.4 בזכות החג. גם בכתבה 'והרי תוצאות הבחירות' של אורי משגב, שהוכתרה "מיוחד: 20 אנשי אקדמיה ממגוון תחומים דירגו ביוזמת 'המוסף לשבת' את ראשי הממשלות של ישראל".
הכתבה פורשת את הציונים שקיבלו 13 ראשי הממשלות שכיהנו עד כה בישראל. לפני הדירוג מסבירה הכתבה את המודל שהתבססה עליו, איך נבנה הדירוג הסופי ואילו הכרעות נעשו בביצוע המשאל (למשל, איך להתייחס לכמה כהונות נפרדות של אותו ראש ממשלה).

אבל אני נמשכתי קודם כל לרשימת המדרגים. שהרי הם קבעו את תוצאות המשאל. איך נקבעו הם? על זה מקדימה ואומרת הכתבה כך:

"ליבת המשאל והסיבה העיקרית לתוקפו הן המשתתפים. פנינו אל כמה עשרות מועמדים, כאשר אמות המידה נוקשות: אך ורק דמויות אקדמיות בכירות ומנוסות, בעלות רקורד מוכח בחקר ובתיעוד החברה הישראלית לדורותיה. דרשנו יכולת הסתכלות פנורמית, רחבת יריעה, והקפדנו על תחומי מחקר מגוונים: מדעני מדינה, מומחים לממשל, היסטוריונים, כלכלנים וסוציולוגים.  20 ענו לקריאה. עמדה לפניהם משימה כבירה, ותודתנו נתונה להם. מספרם, בכירותם והרקע המקצועי השונה שלהם חיסנו את המשאל מפני הטיות לא ענייניות".

יפה. ועכשיו לעניין עצמו: 20 מדרגים. בכירים, כזכור. ביניהם אשה אחת ואף לא ערבי אחד.
טוב, ברור. אתם זוכרים: הם צריכים להיות "דמויות אקדמיות בכירות ומנוסות, בעלות רקורד מוכח בחקר ובתיעוד החברה הישראלית לדורותיה". ברור שאין נשים וערבים כאלה. או שהם בין אלה שהשיבו בשלילה לפנייה, כרגיל. מה אתם רוצים מאתנו, שנעקם את הקריטריונים? שנוריד את הסטנדרטים? שנפגע בתוקף המשאל?

בלי להיכנס למה באמת עשה (או לא עשה) כתב המוסף לשבת כדי להגיע לרשימה שתהיה – בלי להוריד שום סטנדרט – גם מייצגת פנים שונים של האוכלוסייה, שראשי הממשלה המדורגים היו גם שלהם. בלי להיכנס לכך שיש קשר בין "יכולת הסתכלות פנורמית, רחבת יריעה" לבין נקודות מבט שונות, שדווקא השתייכות יותר מגוונת ופחות מיינסטרימית יכולה להביא.  הרשימה הזאת של "20 אנשי אקדמיה ממגוון תחומים" מצביעה יותר מכול על איך נראית מדינת ישראל בשנתה ה-61. הרבה יותר מתוצאות המשאל על ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם. רוצים לראות נכוחה את החברה הישראלית? הסתכלו לא בדירוג על הנמקותיו אלא במי במדרגים.

Read Full Post »

סוגרים מעגל

סוגרים מעגל במובן הרע של המלה. ה-8 במרץ, שבמקורו החל כמאבק נשים על תנאי עבודתן, חוזר לשם כנראה. לפחות נקווה שהוא יחזור להיבט של המאבק: בחוגים רבים מדי הוא נהפך ליום פינוק ל"מין היפה" או לעוד יום צרכנות המעודד אותנו לקנות עוד דברים שאיננו זקוקות להם.  יש סיכוי שהוא יחזור למקורותיו משום שנשים משלמות ביוקר על המשבר הכלכלי. והראשונות לשלם במשרתן. הן הרי מפרנסות שניות… המשבר הזה עתיד להשפיע על מעמדן של נשים כפי שהוא עתיד להשפיע על היבטים נוספים שאינם קשורים אליו ישירות.
אבל "סקס" מוכֵר הרבה יותר, כמו שיעידו הארועים המזינים את שתי ההערות הבאות.

על גו-גו וצביעות

יש לי משהו להגיד על צ'ייניגייט? בואו נראה. אני לא חושבת שאם מדובר בארוע חד-פעמי צריך להדיח את מפקד חיל הים מהצבא. אני כן חושבת שבילוי במועדון חשפנות שמשפיל נשים ומחפצן אותן (על ה"בחירה" כבר כתבתי. שיקום מי שרוצה שבתו תתפרנס מכך) – איננו נאות לקצין בכיר בצבא שאמור לשמש דוגמא אישית. בשנות ה-70 הם בילו במסעדות פאר וחלקם התחככו עם העולם התחתון. היום הטרנד הוא המועדונים באלנבי, כנראה.   אבל בעיקר יש לי לומר שני דברים אחרים:
# הייתי רוצה שהצבא יראה בחומרה לא רק בילוי של קצין בכיר במועדון גו-גו, ואולי הסתבכות בשקרים אודותיו, או אודות תאונה שנגרמה מכך שקצין נתן לבנו לנהוג בטרקטורון ללא רישיון, כמו בפרשת צ'יקו תמיר (וגם על זה כתבתי). הייתי רוצה שהצבא יתייחס בחומרה לא פחותה למה שקצינים אלה או אחרים אחראים לו בהתנהגות הצבא בשטחים, למשל. חשדות רציניים להפרת דיני המלחמה אינם נופלים מבילוי במועדון גו-גו.
# יש מידה לא מעטה של צביעות בכך שהעיתון שמוביל ברעש וצלצולים את פסטיבל צ'ייני הוא אותו עיתון שקבוצתו עושה קוּפּה ממודעות הזנות (סליחה, נערות הליווי) במקומוניו.

סוף קצב לתלייה?

לא ברור אם הבחירה להודיע כי קצב יועמד בסופו של דבר לדין דווקא ב-8 במרץ היא מקרית. (אחרי ששמענו שמפגעי מלון 'פארק' לא ידעו שבאותו יום חל ליל הסדר ויצא להם "פוקס" במקרה, אפשר להאמין הכול). אבל סיבה לחגיגה היא לא. לי נראה שאישום האונס הוא סולם גבוה מדי, וידרוש רמת הוכחה ראייתית שיהיה קשה מאד לבסס. בכל מקרה, הפרשה הזאת מבישה מכל זווית שלא מסתכלים עליה. כולל הזיג-זג של היועמ"ש והפרקליטות לאורך כל הדרך. ולא שזה פוטר במשהו את קצב ופרקליטיו.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »