בואו נעשה ניתוח טקסטואלי קטן לתגובתה המדהימה של פרופ' אווה אילוז מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, כפי שהובאה בהארץ אתמול, במסגרת הידיעה על הפרשה המסעירה את החוג והמוסד שלה:
"'פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם', אמרה הפרופ' אווה אילוז, פרופ' מן המניין בחוג. 'אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע. יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה. אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית, אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע', אמרה אילוז".
הפוסט נכתב בלילה הקודם. ראו הערה מעודכנת לגבי הידיעה מהיום בסופו.*
"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע"
תקווה מאד מובנת, בהתחשב שהחשוד הוא עמית לעבודה וסביר שפרופ' אילוז מיודדת אתו. אם חבר קרוב שלי יואשם בגניבה, אייחל מאד לכך שהוא יימצא חף מפשע ושההאשמה נגדו תתברר כהאשמת שווא. אבל יש כאן catch. לגבי שום עבירה אחרת שאדם נחשד בה לא מועלית דרך קבע ההאשמה הנגדית, שהמתלוננים נגדו בדו את התלונה מלבם. אילוז משחקת על ההאשמה הזאת ומזינה אותה. היא לא מסתפקת בתקווה שעמיתה יימצא חף מפשע אלא מוסיפה ומייחלת מפורשות לכך שההאשמות יתבררו ככזב. אם כך יהיה, הרי סטודנטיות במחלקתה – לא אחת ולא שתיים, אלא כ-10 במספר, על-פי הדיווחים – הן שקרניות שבדו (יחד) עלילה נוראית. מדוע בחרה אילוז בנוסח הזה, ולא, נניח, בנוסח המביע תקווה כי האמת, או הצדק, ייצאו לאור? היא הרי לא מקווה שאם, חלילה, עשה הקולגה שלה מה שמיוחס לו הוא עדיין יימצא חף מפשע?! (נניח, אם הראיות לא יהיו בעלות המשקל הנחוץ להגשת כתב אישום או להוכחה במשפט פלילי). כדי להבין למה, באמת, דווקא זה הנוסח שבחרה, צריך לקרוא את המשך הטקסט.
"יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה."
"יחד עם זאת" – זהו מרכיב מפתח בטקסט. הוא אומר: יש מצד אחד, אבל יש גם מצד שני. והמצד השני נראה במבט ראשון כהסבר סוציולוגי מלומד. היררכיה, פנטזיות תרבותיות, יחסי כוח. בואו לא נשכח שמדובר בפרופסורית בחוג לסוציולוגיה. וההסבר הזה מסיר אחריות מהפועלים האנושיים שנוטלים חלק בניצול מיני מפני שהם "מוזמנים להיכנע" לפנטזיות התרבותיות שהמוסד שלהם ניזון מהן ומזין אותן בו-זמנית. בה-בעת ההסבר הזה פועל גם ברמת העל. ברמה זאת, רמת המטא, בוחרת פרופ' אילוז להרהר בהסברים סוציולוגיים מלומדים במקום לראות כיצד התיאוריות שהיא מפריחה משמשות כדי להימנע מנקיטת עמדה כלפי המציאות ובתוכה. שהרי כל אותם מודלים תיאורטיים על יחסי כוח מגדריים ואחרים, והבנייתם בתוך המציאות – שוודאי נטחנים עד דק בשיעורי המבוא וההמשך של החוג שבו מדובר – קורמים כאן עור וגידים אל מול עיניה. אבל כעת, משצריך לא רק להעביר קורס אלא לשאול את עצמי איפה אני בתוך המערבולת הממשית לחלוטין, עם כל הקושי והסיבוך, עם כל ההסתייגויות הנחוצות, כעת משצריך לנקוט עמדה – היא בוחרת להישאר במגדל השן התיאורטי שלה.
"אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית"
עוד "יחד עם זאת". היא אולי לא רוצה, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה (אולי כמו שהגברים והנשים מהמודל שלה לא רוצים, אבל נכנעים). למען הדיוק, זה לא "משמש תירוץ" זה מתן תירוץ, באופן אקטיווי, על-ידה. שכן כמו שראינו לעיל, הניתוח הסוציולוגי שלה מתפקד כדי לשחרר מאחריות מוסרית את מי שמעורבים בפרשיות כאלה ודומות. הרי יש "מוסד" ויש "תרבות", ויש יחסי "כוח". ואיפה בני-האדם בתוך כל זה? מוזמנים להיכנע. לכוחות חזקים מהם. כאילו אין להם שום בחירה בתוך הסיטואציה הזאת. ולא רק שאין להם בחירה, שני הצדדים ליחסי הכוח הלא-סימטריים מוצגים כאן באופן סימטרי. שניהם קורבנות של החברה. שניהם? לא ולא, כפי שמתברר מיד, בפינאלה.
"אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע"
בהחלט. ומי שפצוע כאן, לדידה של פרופ' אילוז, הוא עמיתה לחוג. הוא בכל אופן הפצוע היחיד שמוזכר. כשמתרחשת אותה "כניעה לפנטזיות תרבותיות" הפצוע הוא דווקא בעל המרות, בעל הכוח באותם יחסי כוח לא סימטריים שהיא עצמה משרטטת. כמו אילוז, גם אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה. אין ספק שאם הכול עלילה הרי מדובר בפצוע של ממש, שחייו האישיים והמקצועיים נהרסים בהרף עין, שלא לדבר על בני משפחתו. אבל אילוז בוחרת, בתוך אי-הידיעה, להתייחס רק לצד אחד של המשוואה. זאת בעוד שבצדה השני יכולות להיות פצועות קשה הרבה יותר. קשה יותר משום שאם כן יש ממש בתלונות, הרי מדובר במי שנפלו קורבן לניצול וסחיטה לעומת מי שחולל אותם. לא רק שאילוז לא מתייחסת להבחנה הזאת – היא מעלימה בכלל את כל הצד השני של משוואת יחסי הכוח הזאת. כאן כבר אין "גברים" ו"נשים". כאן יש רק פצוע אחד. לא פלא שהצד השני נעלם. כדי להבין למה צריך לחזור לרישא: "אני מקווה שההאשמות נגדו הן כזב". אילוז יותר ממקווה. היא כמעט קובעת. לכן גם יש רק פצוע אחד. ולעומת זאת אין שום גינוי מצדה לניצול לרעה של יחסי כוח אם אכן ארע (אם לא במקרה זה כי אז במקרים האחרים שמתאר המודל הסוציולוגי שלה). שימו לב לנוסח הסטרילי של פתיחת דבריה, שעד כה לא דנתי בה:
"פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם". כאילו מדובר כאן רק באיזה "חוק" מופשט ופורמלי, חף מכל היבט ערכי, ואם לא היה המעשה אסור בחוק לא היתה כל בעיה. כאילו אין כאן נורמות מוסריות, כאילו אין כאן שאלה אנושית בוערת, והפעם לא ברמת התיאוריה אלא ברמת הפרקסיס.
במילים אחרות, ובלי להיכנס למודלים סוציולוגיים מסובכים, מה שעושה כאן אילוז, הוא האשמת הקורבן. או ליתר דיוק וזהירות, האשמת המתלוננות.
העומדים מן הצד
לא קל להיות במצב שבו אדם קרוב אליך מואשם בדברים קשים. אבל כפי שמעיד ראש החוג עצמו, השמועות הסתובבו בחוג כבר שנים. לכן יש לשאול היכן היו המרצים הבכירים של החוג בכל השנים האלה ומה עשו כדי לבדוק את השמועות? מה עשה ראש החוג, שמעיד על עצמו שהוא לא מאמין בהאשמות? (כי "אין דבר באופי שלו שיכול היה לרמוז על המעשים." על כך נאמר: אין אפוטרופוס לעריות). מה עשה דיקן הפקולטה הקודם, קולגה נוספת מהחוג לסוציולוגיה, אם אכן הגיעו אליו תלונות כפי שנטען, עוד לפני 7 שנים? לא רק אשמתם של המעוולים, גם אשמתם של העומדים מן הצד, היודעים ושותקים – היא אשמה מוסרית כבדה. איש מאתנו לא נקי ממנה. הרי איננו עושים כל שביכולתנו בכל הקשר שבו אנו יודעים על עוולות. אבל שלא כמו במודל הסוציולוגי של פרופ' אילוז, בחיים יש דרגות ואין סימטריה. ללא קשר לתוצאות החקירה המשטרתית, על האוניברסיטה לעשות בדק בית נוקב, ולא להסתפק בהודעות הדוברת הדוחות את הטענות נגד המוסד. כדאי גם לפרופסורים נכבדים בחוג לסוציולוגיה (במקרה זה) להבין שיש מצבים בחיים שבהם התיאוריות המלומדות שלהם נקראות למבחן מעשי. ועוד יותר מכך נקראת למבחן מעשי האנושיות הפשוטה שלהם, ולו כשכל מה שנדרש מהם היא תגובה לעתון.*
* רשימה זאת נכתבה אתמול בלילה, עד לשעות הקטנות. הבוקר אני קוראת במהדורת האינטרנט של הארץ תגובה אחרת של פרופ' אילוז, שלדבריה יש עוד המון קורבנות של מעשים דומים: "הן צריכות לצאת לא לפחד ולצאת החוצה ולדבר. האוניברסיטה העברית צריכה להוקיע בתוקף את התופעות האלה, שהן תוצאה של תרבות גברית מובהקת". אז או שפרופ' אילוז קיבלה עוד כמה תגובות על תגובתה אתמול, או שהיא בכלל מהאו"ם. ראש החוג החדש, לא זה מהקישור בבוקסה למעלה, סובר שבחוג שלו "שורר משטר של פחד". איפה הוא היה עד היום? לראש החוג היוצא הנ"ל, שכאמור איננו מאמין להאשמות נגד עמיתו, יש גם הסבר מעניין על איך מתאפשרת פגיעה בנשים בחוג העוסק ביחסי כוח ויחסי מגדר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים." זאת אומרת שיחסי כוח ויחסי מגדר, אליבא דפרופ' לסוציולוגיה, כמוהם כחוקי הטבע. אפשר רק ללמוד עליהם ולהכיר אותם, לא להתנגד להם. אפשרות של שינוי לא באה בחשבון. התודעה האנושית – חסרת משמעות. כמה מרענן. ומזכיר לי את אותו פרופ' שהיה טוען בלהט בשיעוריו (ומְממש בחייו) שכמו שפרופ' לגיאומטריה לא צריך להיות משולש, כך פרופ' לתורת המוסר לא צריך להיות מוסרי. גם הוא היה מהאוניברסיטה העברית, אגב.
Read Full Post »
הפקולטה למשפטים (הפורום למשפט ופילוסופיה) בשיתוף עם החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ארגנו כנס בינלאומי מכובד שנושאו שוויון.
עורך הארץ, דוד לנדאו, 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.