קרוא וכתוב

חברה העבירה לי הבוקר אי-מייל המבקש לחתום על עצומה נגד ביטול נקודת זכות לאמהות לילדים מעל גיל 8. העצומה קוראת ל"כל הנשים העובדות, אמהות חד הוריות להתאסף ולהשמיע את קולנו נגד ביטול נקודת הזיכוי שתשלם לממשלה הרחבה שביבי הקים את המשכורות, הרכבים וההטבות השמנות שהעניק לעצמו ולחברי הממשלה". (התחביר העילג במקור). אבל אחר-כך מסכים האי-מייל לכלול בקהל היעד של החותמים הפוטנציאליים, מלבד אמהות ואמהות לעתיד גם "גברים נשואים לאימהות / בחורים שיינשאו בשנים הקרובות" ואפילו "סבתות וסבים לעתיד".

חלוקה מחדש של הכנסות (שמערכת המיסוי היא האמצעי הראשי להשגתה) היא נושא מובהק של צדק חברתי. לא נושא של "נשים", לא של "אמהות עובדות" או של "חד-הוריות". נכון שתמיד יש קבוצת אוכלוסייה שנפגעת יותר ממדיניות מסוימת, ואך טבעי שהיא תרים את קולה יותר. אבל המאבק – אם מסכימים לו, ויש ויכוח גדול בשאלה של נקודות זכות מול סף המס וכן הלאה – חייב להיות משותף לכל מי שצדק חברתי יקר לו. ויש גם מספר גברים כאלה, למיטב ידיעתי. אני אפילו מכירה כמה מהם באופן אישי. ואילו העצומה עצמה (כאן, למי שבכ"ז רוצים לחתום) מנוסחת אך ורק בשם "הנשים העובדות".

אבל מה שהקפיץ אותי באי-מייל הזה יותר מכול היה המשפט המסיים שלו: "גם אם אתן רווקות ולא אימהות עדיין  זה לא לנצח ואם ילדיכן בוגרים אז זה עבור הכלות שלכן..". אם אתן רווקות ולא אמהות עדיין זה לא לנצח? למה לא, בעצם?  רגע, ומי שאין לה ילדים לא יכולה להיות שותפה למאבק הזה מתוך תפיסת עולם כללית, אם זאת תפיסתה?
מסתבר שניהול מאבק חברתי (צודק או לא) עדיין לא הופך אף אדם למתקדם. הוא יכול להשאיר אותה עמוק בתוך המוסכמות המקובלות בכל שאר הדברים.

אבל אין לה ילדים

Read Full Post »

אילו דאחקות הריצו בחדשות ערוץ 10 בעקבות השערורייה האחרונה בצפון אירלנד: רומן שניהלה חברת פרלמנט (ואשתו של מושל צפון אירלנד) עם בן 19. גברת רובינסון, אלא מה. וכך נכנסה אייריס רובינסון לנעליה של אן בנקרופט בהבוגר המיתולוגי, וקירק מקמבלי – לאלו של דסטין הופמן. ערוץ 10 (והוא לא לבד) חומד, כנראה, את תפקידם של סיימון וגרפינקל בלהיט הענק שליווה את הסרט ההוא, גברת רובינסון. שהתנגן לאורך הכתבה כליווי קומי, אלא מה.

לא חשוב שהרומן כלל לא רק גיוס כספים מפוקפק אלא גם ניסיון התאבדות(!), לבטח שבר לבבות ואולי אף הרס משפחה. מה זה לעומת סיפור שמתאים כמו כפפה ליד לסטריאוטיפים קולנועיים.

אה, סטריאוטיפים. בואו נשאל רגע, באמת, מה היתה התגובה לו המצב היה הפוך. הוא בן 58, היא בת 19. לא שזה לא היה עושה כותרות מסוימות. ככלות הכול, נמאס משחיתות פוליטית; הבו לנו שערוריות מין. והממלכה המאוחדת מצטיינת בכך במיוחד. אבל הוא בן 58 היא בת 19 – נו, ביג דיל. אנחנו הרי חוזים בקשרים כאלה כל יום, כמעט. מסטוצים ועד לנישואים. מקסימום ילחששו מה היא מוצאת בו (הוא לפחות נהנה לחפש, יענו לעצמם ברוח הבדיחה השחוקה והסטריאוטיפית לא פחות).  

עניינים חריגים תמיד מושכים תשומת לב. חברתית ותקשורתית. פערי גיל גדולים מאוד הם עניין כזה, גורסת המוסכמה. אבל לא הרי פער כהרי פער. גבר מבוגר מבת-זוגו זאת הקונוונציה. כשהוא הרבה יותר מבוגר זה חריג, אבל עדיין הרבה יותר מקובל מאשה המבוגרת מבן-זוגה. אז זה פשוט גברת רובינסון.

Read Full Post »

השורה התחתונה היא שאת המחיר משלמת, כמעט תמיד, האשה

מסתבר שכבר שבוע רוגשות הרוחות במערכת עיתון יומי אחד. הסיפור הישן והידוע: שניים נפגשים, עפים ניצוצות, הוא עוזב (את הבית), היא עוברת (אל הבית). עתיק כימי האנושות. כיוון שמדובר בבכיר בכיר באותה מערכת, מה שהופך אותו לידוען-מה – יש לזה מקום במדור הרכילות. בסדר. אין מה להתחסד וכולנו (טוב, כמעט) מתעניינים ברכילות, לפחות כשהיא על אנשים שאנחנו מכירים.
האם יש לזה מקום ב"ביקורת התקשורת"? לא ברור. במסגרת הצהבת מתברר שכן. אז  אפשר לשאול האם נכון היה להעלות את הנושא בישיבת המערכת, כי מדובר בקשר בין בכיר-הבכירים כמעט לעובדת זוטרה, או שזה עניין פרטי לחלוטין וכך צריך להישאר. ואפשר אולי לגרד עוד שאלה "עקרונית".
בדיון שמתפתח בתגובות נאמרות, בין השאר, לא מעט שטויות. כמו השוואה לפרשת קצב, האשמת ההחוק נגד הטרדה מינית בכול ומה חדש. אבל רק תגובה אחת מביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה, וזאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת אותה.  ומעכשיו, אנחנו עוברים ל-setting אחר. לפרשה אחרת עם מעורבים אחרים, ולמשוחחים אחרים שדנים באותה פרשה.

ובכן, נפגשנו מ' ח' ואנוכי לפני כחצי שנה. אני שואלת את מ' אם היא ראתה את הכתבה הגדולה שהתפרסמה יום קודם על מנכ"ל חברה גדולה במשק, שבה היא עבדה בתפקיד בכיר לפני שעברה למקום עבודתה הנוכחי. זהו ראיון די נדיר, שכן מדובר במנכ"ל שממעט מאד (מאד) להתראיין. מ' אכן ראתה, ואומרת משהו על מה שלא הוזכר בראיון. אני: דווקא היה שם איזה ציון לקוני שהוא עזב את הבית. ואז מ' אומרת: כן, אבל יש מאחורי זה סיפור שלם. מתברר שהצד השני של הרומן היא מנהלת משאבי האנוש של החברה, היושבת אף היא בהנהלה. מ' מתפלצת מחוסר האתיקה. אני: למה? בני אדם, את יודעת, קורה להם שהם מתאהבים. גם בעבודה. מ': במשאבי אנוש עוסקים כל הזמן בחינוך והסברה בכל הנוגע לקשרים בתוך העבודה, יחסים עם כפיפים, הטרדה מינית. ופתאום באה מי שעומדת בראש המערכת הזאת ו…
אוקיי. שיחה מעניינת. אנחנו מסכימים שבמצב החדש הם לא יוכלו להמשיך לעבוד יחד כשהיא כפופה לו ויושבת באותה הנהלה. ח' (נדמה לי) אומר שהיא תצטרך לעזוב. מ': היא כבר הודיעה שהיא עוזבת. (ההסתייגות של מ' היא מעצם המצב שנוצר מלכתחילה). אני: למה זה כל-כך ברור שהיא תצטרך לעזוב? למה שהוא לא יעזוב? ח': טוב, יוצאים מנקודת הנחה שהמנכ"ל יותר חיוני לארגון. אני: לא, זה פשוט ברור שהאשה היא שצריכה להתפטר. תמיד נשים משלמות את המחיר.

וזאת, אם תשאלו אותי, נשארת השורה התחתונה.
ובחזרה לפרשה העכשווית. כי המגיב האנונימי, אחרי שהוא טוען בלהט שזה מאד רלוונטי לעיתון ש"טוהר המידות נר לרגליו" ושהתוצאה המעוותת של המגמה שהוא מוביל היא שאי אפשר לקיים רומנים בעבודה, כותב: "לכאורה – על הורסת המשפחות להתפטר אם הם רוצים להמשיך לנשנש בצוותא". ברור, עליה להתפטר. לא עליו. בסופו של דבר, לכל בחירה שלנו יש מחיר. וגם הצד הקבוע שמשלם אותו.

נ"ב. שיהיה ברור: אני עוסקת כאן רק במחיר הקשור בעבודה ובאופן שבו הוא תמיד "מחולק", למרות שמדובר בקשר דו-צדדי שהתקיים בין שני עובדים באותה מערכת. לא במחירים הנוספים והכבדים המעורבים בסיפור כזה, כמו למשל עזיבת בית על כל הכרוך בכך. אבל מעבר לכך שזאת בחירה פקוחת עיניים של מי שנכנס אליה, בואו נזכור שבזירה הביתית יש צדדים לא מעורבים כלל, שלא בחרו ורק משלמים.

Read Full Post »

עם השנים שחררתי את עצמי כמעט מכל רשימות הדיוור שפעם הייתי מנויה עליהן, מפאת עומס יתר על תיבת הדואר, עודף קשקשת וכל מיני תופעות ביזאריות. כל אלה העיקו קשות על חלוקת משאבי הזמן שלי, שגם ככה היא לא משהו. לפני כשנה או יותר צורפתי – דרך הרשימה הפנימית של הפקולטה – לרשימת הדיוור האקדמית של מדעי החברה בישראל. בינתיים נשארתי מנויה. מדי פעם אני מוצאת שם פיסות מידע בעל ערך ומדלגת על רוב השאר.

ששת קוראי העוקבים אחר הבלוג הזה כבר שמו לב – כתבתי על כך לא אחת – שאחד הדברים ששורפים לי את הפיוז זה כנסים שמתקיימים ללא אף משתתפת אשה. חלק לא קטן מן ההודעות ברשימה הנ"ל נוגעות לכנסים אקדמיים שונים, שרבים מהם מתקיימים על טהרת הגברים. גם כשמדובר בנושאים "נשיים" מובהקים דוגמת חינוך ובריאות; גם כשנושא הכנס, באופן אירוני, הוא "רב-תרבותיות" או "שוויון". לכן אף שם עלה הנושא. וגם שם הוא מעורר אטגוניזם, הגחכה, הקטנה, הסטת הדיון, התעלמות – you name it. אבל גם תמיכה לא מעטה ודיון מנומק, שלפעמים מעוררים איזה תקוונת שאולי לאט לאט הדברים ישתנו.

מכיוון שבכל פעם שהנושא עולה נשמעות אותן טענות שחוקות בתשובה – שמענו כבר את כל ה"סיבות", הן תמיד אותן "סיבות" – חשבתי לסייע בכך שארכזן. כך שבפעם הבאה לא יצטרכו העונים לחזור עליהן אלא יוכלו להסתפק בציון מס' התשובה ("מס' 2", "מס' 4" וכו').

אז הרי לפניכם אוסף התירוצים הלא-שלם למארגנים כנסים ללא נשים. גזרו ושמרו. אה, אי אפשר זה אינטרנט. לא חשוב, בפעם הבאה רק אזכרו את מס' התירוץ. מוגש כשירות לשומרי חומות הגבריות באקדמיה.

1)  אתן לא יודעות את כל העובדות.
2)  אתן לא יודעות כמה התאמצנו.
3)  פניתי אבל קיבלתי תשובה שלילית.
4)  שלא תחשבי שלא חשבתי על זה. אני מאוד רגיש לזה.
5)  אין אף אשה בתחום הזה.
6)  אין אף אשה טובה בתחום הזה.
7)  המין הוא לא הקריטריון. מה יש לכן, אתן?
8)  אבל השותפה שלי בארגון הכנס היא אשה!
9)  אילו נשים היית מציעה? (*)
10) מה אתן מתעסקות בשטויות האלה? אין לכן מה לעשות? יש דברים יותר חשובים.

(*) = הכדור אצלך. תעשי לי את העבודה ותתאמצי במקומי (בדיעבד, כן?).

אז ככה: אני מתעסקת ב"שטויות" האלה כי אני חושבת שאי-אפשר לקיים כנס ציבורי או אקדמי בלי נשים. נקודה. כי כמה שלא התאמצתם (אם התאמצתם), תמיד אפשר להתאמץ קצת יותר. כי יש נשים בתחום, ובטח לא פחות טובות מכם, שמשתתפים, מדברים ומנחים (אבל אם אפשר בהזדמנות זאת להקטין אחרות אז למה לא..). אבל כשלא מזמינים נשים באופן עקבי, אלא תמיד את "החשודים הרגילים", אז השמות שלהן אפילו לא עולים אצלכם. כי נשים צריכות תמיד להבריק כדי שהן יוזמנו יחד עם גברים שלהם מותר להיות בינוניים. כי דחיקתן לשוליים של נשים היא הפסד לחברה כולה: של מצוינות, של הון אנושי יקר-ערך ושל נקודות מבט שונות. כי אני מקווה שאנשים יתחילו להתבייש בכך שהם מארגנים כנסים תוך הדרת נשים. וזאת תהיה תחילת השינוי.

מוקדש לחברותי למאבק, יופי ונטע. אין עליכן.

Read Full Post »