קרוא וכתוב

רשימת אורחת של שירה סתיו.
שירה היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, גרה בתל אביב וכותבת מדי פעם רשימות ביקורת למוסף 'ספרים' של הארץ.

מה באמת קרה ביום 12.7.06, סמוך לשעה 20:00, בלשכת ראש הממשלה בתל אביב? במאמרו "הנשיקה: סיפור בשלוש ואריאציות" (הארץ 'ספרים', 7.3.2007) מספר פרופ' מנחם פרי סיפור שזה לכאורה נושאו. מתוך קריאת הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון – שהיא גם טקסט סיפורי – מחלץ פרי את הסיפור העדיף בעיניו. הטקסט שלו הוא גם סיפור של תהליך פרשנות, כלומר הוא סיפור ומטא-סיפור.

מאמר תגובה זה הוא סיבוב נוסף של סיפורו של פרי. בניגוד לו, לא קראתי את הכרעת הדין (ואף אין בדעתי לעשות כן). על כן אני כפותה, באין ברירה אך גם במתכוון, אך ורק לטקסט של פרי ולסלקציה שלו. נשללים ממני פרטים שעלו בהכרעת הדין אך נראו לפרי קלי ערך וחסרי משמעות. התמיהה המתבקשת על החד-צדדיות של פרי בציטוט עדויות אינה אפשרית כאן.

קריאה צמודה בטקסט של פרי תוביל למסקנה שיש לקרוא את סיפורו כסיפור של "מספר לא מהימן" הלוקה בהבנת הסיפור שהוא עצמו מספר, כלומר, הטקסט שלו מערער את סיפורו ומספר נגדו מאחורי גבו. המשך…

Read Full Post »

יום האשה הבינלאומי, כן?  מוסף הספרים של הארץ (או בשמו העדכני "החברים של דרור") בחר לציין אותו בטקסט הזוי של אחד, מנחם פרי. כמה אלפי מילים (עם הפניה לגרסה "מלאה" באתר העיתון) שמכונה שם "מסה". ככל בוגריו של החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב, גם אני למדתי אצל פרופ' פרי את הקורס 'יסודות הסיפור', כמו שהוא נקרא בזמנו. קורס שגם היום הוא עדיין קורס חובה, כך למדתי ממנשר של תלמידי החוג נגד ראש החוג (הנצחי) שלהם, מנשר שעוד ידובר בו. כבר אז היה המסר של פרופ' פרי ברור: יש פרשנות אחת נכונה לטקסט. שלו כמובן. וכך נידונו לשמוע את פרופ' פרי ממחזר שוב ושוב את אותו מאמר אחד שלו משנות השישים (מאמר מבריק, יש לציין), עם מילוי הפערים, המספר הלא-מהימן ושאר ירקות, באחד השיעורים המשמימים ביותר בלימודי ה-BA בספרות. בדיוק אותם כלים שהוא מיישם, עלק, על הכרעת הדין בעניין רמון. מתברר שגם ארבעים שנה לאחר פרסום אותו מאמר ממשיך לדשדש אותו פרי באותה תיאוריה (נו, יש עבודה חשובה אחרת: צריך לערוך ובעיקר ליחצ"ן, ליחצ"ן וליחצ"ן כבר אמרנו?). כמעט מצדיק את הרפורמה שרוצה האוצר לכפות על האוניברסיטאות; אך למרבית השמחה הוא נמצא במיעוט מזהיר. גם בקרב הסטודנטים שלו המוניטין של פרופ' פרי אינם עונים בדיוק לפרדיגמה של המורה המסור. שמעו יצא לשמצה בפקולטה כולה כמורה המאחר לבדוק עבודות (ליחצ"ן צריך כבר אמרנו?) ואלו מוחזרות להם לאחר חודשים ואף שנים, literally speaking.

את "מסתו" של פרי ינתחו טובים ממני, אם תגובתם שנשלחה תתפרסם. את החלטתו של מוסף הספרים של הארץ לתת לו בימה כה נרחבת, שכמותה לא זכורה שנים, כשהליכי הערעור על פסק-הדין נמצאים בעיצומם – צריכים לבחון עורכיו של משעני, ואולי גם גורמים אחרים.  כאן אתעכב רק על נקודה קטנה אחת. פרי מציג את הפרשנות הטקסטואלית של פסק-הדין כפרשנות של מספר לא-מהימן. בלהיטותו לשעבד את כל הפרטים לפרשנות אחת (שהרי ככל שפרשנות או תיאוריה מסבירה טוב יותר את מֵרב הפרטים כך היא מוצלחת יותר), הוא מכנה לאורך כל הטקסט שלו את ההרכב שישב בדין בשם "השופטות". מה לעשות ואחת מהשופטות שמו דניאל בארי, והוא איננו דניאל "בת" כמיטב הטרנד היום אלא גבר למהדרין. אבל "שופטות" – זה משתלב עם המזימה הפמיניסטית של צוות הכלבתות להפיל את רמון (שעִמו מזדהה פרי הזדהות מוחלטת, מעניין מדוע). להציג את כל הרכב השופטים כנשים – הנה לנו אפשרות לדה-לגיטימציה. אז שלא נקפוץ עליה? והעובדות מה יהיה עליהן? למי אכפת? הן חשובות רק בנראטיבים משפטיים, לא בנראטיבים הספרותיים של פרי, ששואף להנחיל לשופטות ישראל חינוך ספרותי (כך אמר אתמול בערוץ 10, מדושן עונג עצמי כהרגלו), כדי שהפרשנות שלהם תתוקן לכלל הפרשנות "הנכונה". הנה העובדות, שבמקצוע המשפטים עוד חשובות לפעמים: במשפט רמון ישב הרכב של שלושה, שתי שופטות ושופט אחד. הם מכונים אצל פרי באופן שיטתי "השופטות". אז עכשיו, מי מספר לא-מהימן?

עד כאן רק דוגמית מ"שיטותיו" של פרי. ועכשיו לחשוּב אפילו יותר, שנתן לרשימה הזאת את כותרת-המשנה שלה, והיא השערורייה שנחשפתי אליה בבלוג של ולווט אתמול (חלק ב', מבוא לתורת הספרות, אחרי הדיון באיור שליווה את ה"מסה", שאף הוא בחירה אג'נדיאלית לא תמימה). מהפרסום אנו למדים כי מבחינת תלמידיו הנוכחיים של פרי, היה המאמר שלו אתמול בספרים בבחינת פרסום התוצאה של המבחן ב'מבוא לסיפורת' כמו שנקרא הקורס שלו היום. מתברר שאותו פרי נתן לתלמידיו שני קטעים מעדות המתלוננת במשפט רמון כקטע unseen לניתוח הכרעת-הדין לאורם על-פי הכלים של פרי, סליחה, שהם למדו. אותם קטעים "נבחרו" או שמא נאמר נתלשו בקפידה מעדות המתלוננת. לטענת הסטודנטים, הבחירה שעמדה בפניהם היתה להפסיד 40 נקודות בשאלת חובה במבחן, או לזכּוֹת את רמון (אצל פרי יש פרשנות אחת נכונה, זוכרים?). אצטט מדברי הסיום של התלמידים: "ממרומי עמדת הסמכות של ראש החוג לספרות, כפה פרי על תלמידותיו ותלמידיו לקבל בחירה אכזרית: לכתוב ניתוח מנומק שמסביר מדוע דברי המתלוננת מעידים ש"היא רצתה את זה" (בפועל או, למצער, בעיני רמון), או לוותר על 40 נקודות. בשונה מסיטואציה של דיון בשיעור או על גבי דפי העיתון, כאן לא ניתנה הרשות להפרכה אינטלקטואלית ולא לטריקת דלת זועמת; בניגוד לכפייה הלשונית של רמון, מעשה הנבלה של פרי לא נתון לפרשנות". עד כאן הסטודנטים. ועכשיו, איפה הקולגות של פרי, ואיפה ועדת המשמעת של אוניברסיטת תל-אביב?

ומִלה אחת לסיום: עבור פרי, הכול טקסט. לעומת זאת תחיבת הלשון, במקרה של רמון, היא ארוע שקרה במציאות, גם אם אכן ניתן לתת למה שקדם לו פרשנויות שונות. אפשר להעלות שאלות על פסק-הדין, לחלוק ואף לערער. אבל עבירות מין אינן משהו המתרחש רק בטקסט. הן עניין מציאותי מאד, שהופך את חייהן של אינספור נשים (וגם מיעוט של גברים) לגיהנום. בדיוק כפי ש"בעלי המגפיים המסומרים, גלוחי הראש של אירופה, אינם מדקלמים ש'אין ולא כלום מעבר לטקסט'" (הנרי וסרמן, הארץ 22.1.93), כך גם לא עושים זאת האנסים, התוקפים והמטרידים מינית. המעשים שלהם ממשיים מאד, לא קיימים רק בטקסט. את העובדה הזניחה הזאת מנסה פרי לקבור תחת גיבובי המילים שהוא מערים.

*הערה בעניין ה"שופטות"

פרי מזכיר מיד בהתחלה שמדובר בשתי שופטות ושופט ומוסיף בסוגריים "(להלן: השופטות"). מדוע, אפוא, הוא עדיין בבחינת מספר לא-מהימן בנקודה זאת?

ובכן, השימוש ב"(להלן:…)" הוא דרך אקדמית מקובלת לציון מקוצר של הפניה למקור שחוזרת במהלך המאמר. אך בחירתו של פרי איננה טריוויאלית. מדוע הוא בחר לכנות את ההרכב "השופטות" ולא "השופטים" או פשוט "ההרכב", אם רצה בלשון לא-מגדרית? העניין החשוב הוא שפרי איננו מנמק את בחירתו זאת למרות שכאמור, היא איננה טריוויאלית. לפנינו בחירה חשובה שלא רק שאיננה מנומקת, אלא עוברים עליה בתוך סוגריים מתוך מתן מכוון של הרושם שמדובר בדרך ההפניה האקדמית הרגילה.
כאשר נתקל הקורא בבחירה חשובה אך לא-מנומקת של המספר הוא מצופה – על-פי הכללים של פרי עצמו – למלא את הפערים; לספק הסבר לבחירה שיסביר אותה באופן המוצלח ביותר. הבה לא נשכח שגם הטקסט של פרי נתון לאותם כללי פרשנות שהוא בעצמו  מחיל. הסבר חלופי להסבר ה"אקדמי" (שכאמור איננו הסבר מספק, משום שאיננו מסביר מדוע בחר פרי בלשון שבחר) הוא ההסבר הפמיניסטי: פרי הוא פשוט פמיניסט, המשתמש בלשון נקבה כשמדובר ברוב נשי. אין זה מקרה שרבים מקוראי הטקסט הזה פירשו את הבחירה הזאת כך, למרות שרובם הכירו בדיעבד באי-סבירותו של ההסבר הזה: פרי רצה שהם יחשבו כך, וכך יובלו על-ידו ביתר קלות למסקנות ההפוכות שהוא מבקש לשכנע בהן את הקוראים. תחבולה רטורית, אם תרצו. כך גם יקל עליו לבצע ביתר תחכום את תהליך הדה-לגיטימציה שהוא מבקש לעשות לשופטות. למעשה ההסברים אינם מוציאים זה את זה אלא משלימים, וגם עצם העובדה שהם כביכול מתחרים משמשת כתחבולה פרשנית, כמו שפרי יודע להצביע היטב לגבי טקסטים אחרים. קודם הוא מציג בחירה חשובה כביטוי אקדמי טריוויאלי ("להלן") ואחר-כך הוא משתמש בה כדי להסוות את כוונותיו האמיתיות ומטעה את קוראיו לגביהן.
מספר לא-מהימן הוא מספר שהנורמות של הטקסט מקעקעות את נקודת המבט שהוא מציע, או שהעובדות הנחשפות בו ממקורות אחרים מטילות בספק את העובדות כפי שהוא מספר אותן. מספר לא מהימן לא חייב להיות שקרן או מניפולטור, אם כי לעיתים הוא יהיה כזה ולכן יהיה קשה לתת בו אמון. הוא יכול להיות מפגר, חסר בוחן מציאות או סתם חסר מודעות עצמית באופן קיצוני. לכן תפסו את עצמם אותם קוראים עם ההתקדמות בקריאת הטקסט והבינו שההסבר שפרי פשוט "פמיניסט" איננו הסבר טוב או פרשנות מוצלחת לשימוש הזה שלו; בפשטות, משום שהוא איננו מסביר באופן המיטבי (או המהודק בלשונו של פרי) את מרב הפרטים ואת הטקסט כמכלול.

הערה נוספת: אין ספק שבפסק-הדין של רמון לא מעט חולשות, שאת חלקן מאבחן פרי בדרכו המפותלת. פרי שוכח, עם זאת, שמדובר בטקסט משפטי, ולכן חלות עליו לא רק נורמות של פרשנות ספרותית אלא גם כללים משפטיים מסוימים. חלקים גדולים בטקסט שלו מצביעים על "שכחה" זאת בבירור.
[עדכון 9.3.07, 15:45]

Read Full Post »

עבריין מין מתבצר בבית הנשיא בישראל

הכותרת המבריקה איננה שלי אלא ניתנה על-ידי אחד מעיתוני אירופה לא מזמן, באחד הדיווחים על הפרשייה שהגיעה הערב לאחד משיאיה, עם החלטת היועמ"ש להגיש כתב-אישום נגד הנשיא קצב. כמובן, יתכן שבבוקר יום ד' הכותרת הזאת כבר לא תהיה מדויקת, אם כי רוב הסימנים מצביעים על כך כי קצב לא יבחר להתפטר, שהיא הדרך הראויה היחידה הפתוחה בפניו בנסיבות שנוצרו. הנשיא איננו יכול להשעות את עצמו, כפי שנכתב ופוטפט הערב ללא סוף, אלא להודיע על נבצרות זמנית (סעיף 22(א)(3) לחוק יסוד: נשיא המדינה). משמעותה של נבצרות היא שהוא מוסיף לשמש כנשיא המדינה, אלא שסמכויותיו ממולאוות על-ידי מחליף, במקרה זה מחליפה (נקודה של צדק פואטי, אולי, לנוכח אופי העבירות שבהן מואשם קצב). לכן אין זה ברור כלל שזה לילו האחרון של קצב בבית הנשיא, כפי שהעלה כאפשרות פרקליטו פרופ' ליבאי; גם לא שלא ימשיך לקבל מאתנו, הציבור, את משכורתו כנשיא, אף אם נבצר ממנו וגו'. אלו, כמובן, הסוגיות הפורמליות יותר בכל הפרשייה מעלת הקבס הזאת. הסוגייה המהותית היא שקצב כבר מזמן היה צריך להתחפף מבית הנשיא. התפטרות רק אחרי השימוע תביא את קצב כמעט לקו הסיום של כהונתו. לעמוד לדין הוא יעמוד אחר-כך בכל מקרה.  מילא שלו לא נשארה טיפה של כבוד. מה עם כבודנו?

קצביגרפיה
הטרדה ומלחמה
it's not done: רבב על קצב
הנשיא כפקיד לענייני חנינות

ברוכים הבאים למאה ה-21

כמעט שלא עובר שבוע בלי ידיעה נוספת על רצח אשה. על רקע "כבוד המשפחה" או על רקע "קנאה במשפחה", כמו ששמעתי אתמול ברדיו בניסוח מעודכן שהגיע זמנו להחליף את הרקע ה"רומנטי" עלק. שכיחותה של התופעה שבה גבר רוצח את אשתו או חברתו כי הוא חושד שהיא "בוגדת" בו או כי היא רוצה להיפרד ממנו מדהימה, משום שהיא מצביעה עד כמה מושרשת בתרבות התפיסה כי אשה היא רכושו של הגבר, גם במאה ה-21. כשמתגלה, לפתע, שיש לה רצונות משלה – זה לא דבר שאפשר לחיות אתו. כלומר, היא לא יכולה לחיות.

קו ישר

קו ישר נמתח בין רצח הנשים, הסחר בהן ואינוסן כאילו היו נתחי בשר באטליז, עסקאות הטיעון הנרקמות לאחר-מכן בבית המשפט והעונשים המגוחכים המוטלים על מי שסוחר בנשים כבהמות, האישומים (מהערב כבר לא חשדות בלבד) נגד נשיא המדינה וקמפיין הביבים (בניסוחה המדויק של עו"ד כנרת בראשי) שבו פתח בניסיון להבאיש את שמן של קורבנותיו, קמפיין שהדהד הערב ברמיזותיו של עו"ד ליבאי. שתדע כל מתלוננת פוטנציאלית ששמה יוכפש, וינסו להציגה כנערת ליווי במסווה (כאילו נערות ליווי מותר לאנוס, לבצע בהן מעשים מגונים או בעילה אסורה בהסכמה).
המאה ה-21 כבר אמרנו? גם במאה הזאת גופן, כבודן וחייהן של נשים עודם הפקר ומרמס.

Read Full Post »

שופטות לעתיד

שופטת היא כבר לא תוכל להיות

שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס נשאלה במסיבת העיתונאים בישראל, על-ידי עיתונאית אמריקנית דווקא, אם היא סבורה שהעובדה שאין לה ילדים פוגעת ביכולתה להבין את משפחות הקורבנות. שרת החוץ הישראלית ציפי לבני השתנקה. קונדי השיבה לעניין. השאלה המקורית, אגב, הופנתה לשתי הנשים בהנחה המוטעית ששתיהן רווקות נטולות ילדים, וקונדליזה נזעקה לתקן שללבני יש ילדים ולכן היא כשירה לקבל החלטות…

מישהו סיפר לי פעם שבגמרא נאמר שמי שאין לו ילדים לא יכול להיות שופט כי אין לו רחמים. נו, שופטת קונדי כבר לא תוכל להיות. המלה רחמים, כידוע, באה מרחם. מי שלא השתמשה ברחם שלה – כנראה לא יכולה לחוש רחמים, זאת ההנחה שמאחורי השאלה המטומטמת, הבוטה והמביכה שהופנתה אליה.

מיותר כמעט לומר שרוב הסיכויים הם ששאלה כזאת לא היתה מופנית לגברים. אבל רחמן של נשים כבר פסק מלהיות עניין פרטי. הוא עניין ציבורי וודאי פוליטי. בכל מקרה עניין לכל מי שפוגשים אותך בקופת חולים או בארוע חברתי ומתעניינים בדמוגרפיה הפרטית שלך.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם שואלים אשה: "כמה ילדים יש לך?" והיא תיאלץ להשיב: "אין לי ילדים". (מדוע מעניינכם כמה ילדים יש לה, אגב?).

Read Full Post »

יום המאבק הבינ"ל באלימות כלפי נשים צוין השנה בתל-אביב בצל החיפושים אחרי האנס הנמלט בני סלע. עובדה שרק מחדדת את התופעה שנשים לומדות לחיות אתה כמעט כמובנת מאליה: הפחד. והזהירות שהוא מכתיב. לא ללכת לבד ברחוב חשוך. להביט אחורה בחשש. לחשב צעדייך לא פחות מלהחיש אותם: מה לעשות אם זה שהולך שם מאחור יתברר ככזה שאכן עוקב אחריך? להמשיך ללכת בקצב רגיל כדי לא להסגיר את החרדה שעלולה להחמיר את הדברים, או לפתוח במנוסה? אלוהים, שאגיע כבר לצומת המואר.

לפני שנים די רבות קיבלתי טרמפ הביתה עם מישהו מהעבודה. קצת לפני המחלף שבו צריך לרדת מהכביש המהיר התברר לי שהוא לא התכוון לעשות זאת אלא להוריד אותי – השעה שעת ערב מאוחרת – על הכביש המהיר, שאטפס לי בחושך מוחלט דרך הגדרות ואגיע למקום מגורי. הייתי צריכה לבקש ממנו שיירד בטובו במחלף ויכניס אותי עד לביתי. הפליאה על כך שאותו אדם התכוון אכן להוריד אותי בחשכה על אם הדרך הוכפלה כשהוא סיפר לי, בתגובה לבקשתי, שהוא לא היה רוצה שהבת שלו תחשוש. מבחינתו שתיסע חופשי בטרמפים ותרד לבדה בחשכה. העיקר שלא ייפגע אמונה בבני-אדם.

במובן מסוים הקושי למצוא את שביל הזהב בין הרצון לשמור על ילדך לבין הרצון שלא יגדל חשדן וחסר אמון מוכר לכל הורה. ועם זאת, הקלות שבה היטה אותו אב את כף המאזניים לכיוון השני הכתה אותי בתדהמה. בעיקר משום שהאופן שבו דיבר על העניינים הללו הסגיר חוסר הבנה מוחלט מה פירוש לגדול ולהתהלך כאשה בעולמנו. עד כמה דברים שלו נראים מובנים מאליהם כלל לא באים בחשבון אפילו כאפשרות מחשבתית. ב-10 הדקות שנותרו לנו לנסוע יחד (הסיבוב שהיה עליו לעשות למען ביטחוני לא היה כל-כך ארוך, ככלות הכל) הסברתי לו קצת על הפחד הראשוני הזה שכל אשה יונקת עם חלב אמה. מהו המצב הבסיסי, הקיומי כמעט, של אשה בעולם.

מקרי אונס כמו שביצע בני סלע הם מקרה קל מבחינת הגינוי וההסתייגות הגורפים שהם זוכים לו. אבל באופן מעוות הם גם הופכים להיות אמת המידה לאונס "אמיתי". כזה שבו אדם זר מתנפל עליך בפינה שוממה, או חודר לדירתך, ותחת איומים על חייך מבצע בך את זממו. אלא שמרבית מקרי האונס אינם כאלה. הם מתבצעים על-ידי אדם המוכר לנאנסת, לעיתים במה שקרוי date rape, ורובם אינם ביטוי לסטייה כמו "סאדיזם מיני" (כפי ששמעתי את הפסיכיאטר שטיפל בסלע מתאר את ההפרעה שלו) אלא של אלימות פשוטה נגד נשים. אז המנגינה החברתית משתנה לפתע. אז הנאנסת צריכה להוכיח שאכן היתה נתונה לאיום, שהתנגדה, שחששה לחייה. אולי רמזה שהיא מעוניינת? אולי פלירטטה? ומה פתאם שתתה בחברת גבר זר? ואם אמרה לו לא בשלב מאוחר יחסית היא בכלל צריכה להרגיש שהיא ביצ'ית חסרת רחמים המותירה את הקורבן(!) שלה עם כאב ביצים. אם לא יצאה חבולה ומדממת, פיסות עור מתחת לצפורנייה, כנראה שבעצם הסכימה.

יש המתקוממים על הסיווג ה"מיוחס" שזוכה לו רצח נשים על-ידי בני-זוגן, כמו גם זה של אונס או תקיפה מינית. ככלות הכל, רצח הוא רצח ותקיפה היא תקיפה. למה רק סוג אחד זוכה שיציינו אותו ביום מאבק שנתי? מה שהם מפספסים הוא שמעבר להיותם רצח או תקיפה, וככאלה ודאי אינם גרועים או מתועבים מכל מקרה אחר, הם מהווים ביטוי לדפוס חברתי. אין זה מקרה שנשים הן רוב הנאנסות, והנרצחות בתוך המשפחה. זוהי תופעה המבטאת את הפיכת האשה לחפץ; לרכוש הגבר במקרה שהוא בן-זוגה. אלימות נגד נשים איננה מנותקת ממעמדן הנחות של נשים בחברה, ולכן המאבק נגדה חורג ממאבק רגיל נגד עבריינות.
הלילה נשים בתל-אביב פוחדות במיוחד. אבל הן פוחדות כל השנה. הן רק התרגלו.

Read Full Post »

"אין הבדל בין להיאנס לבין לחטוף הכשת נחש בקרסול – פרט לעובדה שאנשים שואלים אותך אם לבשת חצאית קצרה ובכלל למה הסתובבת בחוץ" (מארג' פירסי)

לשולמית אלוני, מי שהציבה את נושא הנשים על סדר-היום הפוליטי בישראל (אם כי במובנים רבים ספק אם היתה בעצמה פמיניסטית), היה מה לומר בעניין פרשיית רמון: שהחיילת שרמון מואשם כי החדיר את לשונו לפיה יכולה היתה לומר לא. "זה לא כל כך קשה להגיד לא". זאת מִלה קצרה, נדמה לי שהוסיפה.

אין לי עניין להתייחס לפרשת רמון עצמה. אינני יודעת מה היה שם, ויש לי הערכה מסוימת מה תהיה תוצאת המשפט שלו. יש לי עניין רב, לעומת זאת, להתייחס לטענה "היא יכולה היתה לומר לא". לכאורה, מה נכון יותר? ולמה רק "לא"? למה לא להחטיף לו סטירה וגמרנו? אני מקווה מאד שזאת תהיה התגובה האינסטינקטיבית שלי אם אמצא בסיטואציה דומה. אם כי, כשמדובר בשר בישראל, כשמדובר בשר משפטים (כשמדובר, אגב, בשר משפטים לפני ישיבה שבה עומדים הוא וחבריו להחליט לשלוח חיילים למלחמה שממנה חלקם לא יחזרו) – לא בטוח שדי באמירת לא או אפילו בסטירה. כפי שהזכיר לנו היועץ המשפטי לממשלה בראיון שחלקו שודר הערב בערוץ 10, לא מדובר בצעירים בני אותו גיל בדיסקוטק או בהקשר דומה; אלא בשר בכיר, שר משפטים הממונה על אכיפת החוק, ובחיילת צעירה. כלומר, ביחסי כוח לא שוויוניים.

להגיד שצריך "פשוט" לומר לא או לתת סטירה – קל להגיד מהצד, כשאנחנו כבר לא בנות 18. כשיש לנו כבר את ניסיון החיים, האסרטיביות וההחלטיות שלבחורות צעירות עדיין אין. לפעמים צריך להיזכר איך היינו אנו בגיל 18, להיכנס לנעליים של נשים הכפופות לבכירים ביחסי מרות או סתם נמצאות במערכת היררכית, או פשוט זקוקות לעבודה שלהן, כדי להבין עד כמה זה קשה. אני יכולה רק לזכור שכשאני הייתי נערה צעירה וגבר ניצֵל את זה שהיה אתי לבד ושלח לי ידיים לחזה – הסתובבתי והלכתי. וקשה לתאר איך הרגשתי. לדבר על זה לא דיברתי. רק כמה שנים אחר-כך, כששמעתי שהוא הטריד נערה צעירה אחרת, היה לי הכוח ללכת ולומר שחייבים לטפל בזה, שגם לי זה קרה.

בין לחשוב שלא היה מקום להעמיד את חיים רמון לדין לבין לצאת בהכרזה המקוממת של אלוני – יש מרחק של ת"ק פרסה. הצהרות כאלו מחזירות אותנו שנים אחורה. גם היום לא קל להתלונן על עבירות מין, במיוחד לא כלפי בכירים, כפי שמוכיח המחול התקשורתי של הימים והשבועות האחרונים. גם היום זה בון-טון לספר כמה מסכנים הנילונים, לא המתלוננות.  מה שצריכה מתלוננת לעבור עדיין דומה במידה רבה לתקיפה שנייה. הנה מה שכתבתי לפני שש שנים על רקע פרשת מרדכי, וכאילו נכתב היום:

עם השנים הוטמעה ההכרה בכך שהקורבנות חוששות להתלונן על תקיפה מינית, בין השאר בגלל התקיפה השנייה שהן עוברות בעת החקירה והמשפט. נשים רבות תיארו תחושה זאת כאונס שני. אבל כאשר מעורבים בפרשה אנשי ציבור ידועים, האונס הזה עובר גם לזירה הציבורית. מקורבים רומזים לעברה ה'מפוקפק' של הקורבן לכאורה; עיתונאים בכירים מאשימים אותה בכוונות לא טהורות, שאחרת מדוע הצטיידה בבדיקת פוליגרף ופנתה לפוליטיקאים? פרשיות העבר (לכאורה), שעלו עם הפומבי שניתן לתלונה שהוגשה נגד השר מרדכי, עוררו בין השאר את התגובה: 'מה הן נזכרו עכשיו'?, כאילו יש בשנים שעברו כדי לטהר את הסורחים. בפרשה קודמת, פרשת ניר גלילי, הופנתה ביקורת נוקבת כלפי המתלוננת על כך שנעזרה במשרד ליחסי ציבור על-מנת להביא את גרסתה. לא שמענו ביקורת דומה על השר שנעזר (על-חשבון מי?) במשרד כזה.
רבות נכתב על הבושה שאופפת נשים מוטרדות או מותקפות (הרי מאשימים אותן שהן הביאו זאת על עצמן בהתנהגותן); על תחושת חוסר-האונים של נערה צעירה, שטרם גיבשה לעצמה את האני מאמין האישי והנשי שלה, מול דרגות בכירות במערכת הייררכית; על הפחד שיתנקמו בה, שיוציאו דיבתה רעה ושיקעקעו את אמינותה.

כפי שמתברר שוב בפרשיות האחרונות, אין אלה חששות שווא. שמן של המתלוננות מוכפש; קלטות לוהטות שלא היו ולא נבראו מוצעות למכירה; מנסים להציג אותן כקלות-דעת או כסחטניות. אפילו מדור הספרות של הארץ נותן בימה לִבְנוֹ של הנשיא, בספין בכסות ספרותית.  לכן טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהזכיר לנו שהתוצאה של זה תהיה שנשים שעברו גיהנום יחששו עוד יותר להגיש תלונה. טוב עשה שהזהיר אותנו שהכרזות כאלו והתנהלות תקשורתית כזאת, של ספינים מטעם יותר משל עיתונאות אמיתית, יחזירו אותנו שנים רבות לאחור, אחרי שכבר אולי קצת התקדמנו. תגובתם של "מקורבי רמון" כי מדובר באשה בוגרת ולא קטינה הזקוקה לפטרונות של מערכת המשפט – מקוממת אף היא. אשה המתלוננת על עבירת מין זקוקה לתמיכה. יהא גילה אשר יהא. קל וחומר כאשר מדובר באשה צעירה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר – כאשר מדובר באשה צעירה מול גבר במשרה בכירה. טוב עשה מזוז שהזכיר לנו שיש למערכת המשפט מחויבות גם כלפי הקורבנות והמתלוננות. את הדין חורץ בית המשפט. אבל הדרך לשם ארוכה, וכדאי לזכור שהיא כואבת מאד לא רק לנילונים. היא כואבת מאד למי שאחרי שעברה מה שעברה, צריכה גם לספוג כתקיפה שנייה את הזובור של גדוד היחצ"נים והכתבים מטעם. מה חבל שגם שולמית אלוני הצטרפה למקהלה.

Read Full Post »