אחת השאלות שתמיד מטרידות אותי כשידוענים מואשמים או נחשדים בפרשיות מפוקפקות הקשורות גם לחוסר מונוגמיות (בלשון יבשה), היא מה חשה באמת האשה שאִתם. כמובן, השאלה עולה לגבי כל אדם, לא רק סלבריטאי. אבל אנשים מן הישוב לא נחשפים להבזקי המצלמות כשהם מגיעים לבית המשפט, וכתבים לא אורבים להם בכל מסיבת עיתונאים שהם מקיימים בתוקף תפקידם, כי הם לא מקיימים.
האם היא באמת מאמינה לו, בטוחה בחפותו וצדקתו, זועמת על עלילת השווא שמעלילים על אלוף נעוריה? או שמא החיוכים ההדדיים והחזקות הידיים אינן אלא כסות טלוויזיונית לדברי הכיבושין או הצלחות המתעופפות בבית, משבר מתדרדר בחיי הנישואים, ואולי אף איומים ועורכי-דין המכינים את החוזה לפרידה שתבוא אחרי שתסתיים ההצגה?
בעיקר אני תוהה איך היא חשה כשהיא מגיעה אִתו לבית המשפט; ידו אוחזת בחוזקה בידה, שלא לומר לופתת אותה, שמא תישמט לו ידה, הערובה המצולמת לצדקתו: אפילו אשתי אִתי! הנה, גם זוגתי מאמינה לי! לעִתים נראית האשה נגררת ממש בזרועו של בן-זוגה, שכמו רוצה להבטיח שלא תיעלם לפתע ועִמה הראיה המוצקה לנורמטיביות שלו. כלום יעלה על הדעת שאדם שאשה כזאת "מחכה לו בביתו" יעשה את הדברים המיוחסים לו?
החברה הישראלית, לזכותה, איננה שמרנית כחברות אחרות שבהן אדם לא יכול להתמנות לשר אם הוא גרוש או פרוד. התקשורת הישראלית, גם לזכותה, לא מחטטת בחיי המיטות של הנבחרים. ולמרות זאת נדמה כי האשה העומדת לצד אישה הנחשד בעבירות מין היא עדיין תו תקן נדרש.
בארצנו הקטנה לא היתה פורצת שערורייה בעקבות כנס שכזה. כנסים על טהרת גברים – לפעמים עם אשה אחת כ-token other, לכסות את ערוות מצפונם של מארגניהם – הם חיזיון נפוץ בארץ הקודש. נדרשתי לכך לא פעם ולא פעמיים. הסיבה שאני מתעכבת על כך שוב – מעבר לכך שאסור לעזוב את הנושא עד שיחול שינוי – היא התגובה הטיפוסית אך המאלפת במיוחד הפעם, של מנכ"ל אותו מכון, אחד אבינועם בר-יוסף. "המוזמנים לאירוע נבחרו על פי כשרונם ולא לפי מינם". אכן, מי היה רוצה לארגן כנסים על-פי מפתח כרומוזומי? אנחנו בעד הצטיינות וכישרון, כידוע. אלו צריכים להיות הקריטריונים הרלבנטיים (במיוחד כשמדובר בכנסים אקדמיים, לאו דווקא בכנס דוגמת זה). האמת ניתנת להיאמר, שלא תמיד מיעוטן של הנשים בכנסים כאלו נובע מכך שמארגניהם לא ניסו והשתדלו. לעיתים אלו שפונים אליהן משיבות בשלילה (ממש כמו גברים שפונים אליהם). במיוחד לא קל למצוא נשים לכנסים בתחומים שבאופן מסורתי אין הרבה נשים העוסקות בהם, כמו ביטחון. הטריק הידוע הננקט בידי מארגנים שמראית העין בכל זאת חשובה להם הוא למנות אשה כיו"ר. שתיתן את רשות הדיבור ותוודא שהדוברים לא חורגים מהזמן המוקצב להם, ובהזדמנות זאת תקשט את הבמה ואת ההזמנה או המודעה ותשקיט את המצפון. הדילמה האם להופיע כאשה-יו"ר יחידה מוכרת לי היטב. כמעט תמיד אני מכריעה בזכותה, כי החלופה – של קיום כנס ללא אף אשה – נראית לי גרועה עוד יותר. אני מקווה תמיד שהערתי למארגנים בדבר היעדרן של נשים תשפיע לפחות לפעם הבאה.
הטענה הזאת – שניתן לתמצת ב'תנו "לחזר"' – איננה חדשה. אבל דבר אחד הוא לקרוא אותה בכמה טוקבקים מפי כותבים עלומי שם, שהתבטאויותיהם העלובות מגלות בעיקר את חששם מפני נגיסה בעוד מעוז כוח גברי (ה"כוח" לעשות בגופן ובכבודן של נשים כרצונם, במקרה זה); דבר אחר לגמרי הוא לקרוא את זה בדבר המערכת של עיתון ליברלי לכאורה. מאמרי המערכת של הארץ מפורסמים באופן מסורתי ללא חתימה, כמייצגים את דעת המערכת ולא איש זה או אחר בה. לא כל כך אכפת לי אם המאמר נוטף הצדקנות הזה נכתב בידי גבר או מה שלא פחות סביר, בידי אשה. העיקר הוא שזה מה שיש לעיתון לאנשים חושבים לומר למחרת הרשעתו של ידוען בשני מקרים של מעשים מגונים, המגיעים לכדי תקיפה מינית, ובשני מקרים של הטרדה מינית. (ועל זה מה שיש למערכת הארץ לומר הוא "סקרנות ושיפוטיות רגשנית בעיקר כלפי אנשים ידועי שם").
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.