קרוא וכתוב

חלמתי הלילה שאני מנקה בית ילדים גדול שדייריו לא נמצאים.
הבית, מתברר בהמשך, הוא הכוללת שהיתה של הכיתה שלי בקיבוץ. [כוללת, קראו לה, כי היא כללה הכול: לימודים, אכילה, מקלחת, שינה. כל החיים בלי לצאת מהבית]. אבל בשלב מסוים מתברר שיש עוד אגף, נוסף לשניים שהיו קיימים במציאות, אחד בן ארבעה חדרים והשני בן שלושה. כשאני נכנסת לאגף ההוא אני מגלה שיש בסופו דלת המובילה לקומה שנייה, שאף אחד לא ראה חוץ ממני.
אני מנקה ומנקה, כל חדר נראה אחרת. יש חדר עם שטיח מקיר לקיר ומעט מאד ציוד ורהיטים, כך שבעצם לא צריך לנקות אותו ואני סוגרת אותו כמו שהוא. יש חדרים שאני לא מצליחה לנקות כמו שצריך, לא מצליחה להגיע לפינות. יש חדרים שבהם הדיירים כן נמצאים, כי הם לא נסעו. עבודת הניקיון בעיקר נורא נורא מעייפת אותי. אני יודעת שלא אספיק הכול, אבל מאד רוצה לפחות לסיים אגף אחד, כדי שלמחר יישאר לי פחות: האגף השני, הקטן יותר, והחללים המשותפים.

כשהתעוררתי, חשבתי כמה עבודת ניקיון הותירה לי ילדותי בקיבוץ. כזאת שאני נאבקת איתה עד היום. וכמה היא מעייפת. כמה לכלוך הותירה הילדות הזאת, כתמים כתמים, על שורדיה.

בדצמבר 2000 התפרסמה במוסף הארץ כתבה 'האישום: ניסוי אכזרי באלפי ילדים'. נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, הרים שם את נס המרד. בפתיח לכתבתה של ורד לוי-ברזילי נאמר: "זה עלול להתפתח לתביעה ייצוגית שתטלטל דורות של קיבוצניקים, אבל גם אם לא, זהו כתב אישום ציבורי קשה: נחשון גולץ, יליד קיבוץ רוחמה, מתכוון לתבוע את התנועה הקיבוצית על ביצוע ניסוי פסיכולוגי המוני בילדים שתוצאותיו הרות אסון – הם נהפכו לנכים רגשית, עשוקי משפחה ובית, נטולי זהות מגובשת, לעתים קורבנות להתעללות מינית בחדר הילדים המופקר. כל מי שגדל בארץ הזאת יודע שגולץ לא מדבר רק בשם עצמו".
מהסערה שקמה בשלולית, זכורים לי בעיקר ההכחשה והכעס של דור הוותיקים, ברובו. בינתיים התפרסם סקר המראה שרוב בני הקיבוץ, כ-60% נדמה לי, זוכרים לטוב את ילדותם בלינה המשותפת. ואני חשבתי על ארבעים האחוזים שיצאו שרוטים, כך או אחרת.  מובן כי לא בתביעה משפטית יש כאן צורך, אלא בהכרה ציבורית. ובדיבור. בינתיים יצאו סרטים כמו 'אדמה משוגעת' ו'ילדי השמש', ונעשה קצת יותר לגיטימי לאוורר את הנושא הלא-מדובר דיו הזה.

ביום שני 15.3 יתקיים ערב בנושא, במכון ון-ליר בירושלים, בהשתתפותם של עו"ד נחשון גולץ וחנוך דאום, במסגרת הסדרה 'ייצוגים חדשים של הקיבוץ הישן'. אולי זאת תחילתה של עוד הזדמנות.

עוד בנושא
אדמה משוגעת: אגרוף בבטן

Read Full Post »

אחר-הצהריים נסעתי לחממה בעין-שמר. לא הייתי שם מאז שא' מת. שנה שלמה. קודם לכן, היו שתי פאזות שבהן נסעתי לשם פעמיים-שלוש בשבוע, לאסוף את א' מהעבודה שעליה לא ויתר לטיפולים בתל-השומר.
בשבילי זה היה שידור חוזר. 18 שנים קודם נסעתי בדיוק לאותו מכון בתל-השומר, אז יום-יום, לליווי של אותם טיפולים. בשני המקרים זה הסתיים בבית-הקברות.
יש עוד כמה דברים שחוזרים. המוות דומה, וגם אחר בכל פעם. הוא תמיד נורא. בעיקר כשהוא קוטף אדם בשיא חייו, כוחותיו ושאיפותיו. המילים שאמרו עליו היו רכות כל-כך, נוקבות כל-כך ונוגעות כל-כך.

אביטל אמר שניפגש שם כולנו גם בשנה הבאה.  בדרך הביתה, הבטיחו ברדיו שעד הבוקר הכאב הזה יחלוף.

Read Full Post »

קוו ואדיס. קצת אישי לשם שינוי

רשימות, כידוע, עומדת לשנות את מתכונתה. מבחינת הקוראים זה יהיה למעשה שקוף, ללא הבדל משמעותי. מי שנהגו לקרוא דרך עמוד העדכונים הראשי ימשיכו לעשות זאת, רק שכל אתר שייכנסו אליו יישב בכתובת אחרת. בדיוק כפי שכבר למעלה משנה כתובת המתחם הפרטי שלי מפנה את המקישים עליה לכאן. תארו לעצמכם שיכולנו לבקר את החברים שלנו, המפוזרים ברחבי הארץ והעולם, בכזאת קלות. איזה כיף שיש אינטרנט. מי שקראו דרך המועדפים או הרסס רק יצטרכו לשנות את שורת הכתובת. לכותבים השינוי קצת יותר משמעותי ולחלקם אף מדאיג (וזה מובן), כפי שיכולה להעיד כמות הפוסטים רוויי האמוציות שהתפרסמו בנושא בימים האחרונים באתרים של כותבים שונים. אני מודה שאחרי חלק מהיאבקויות הבוץ שהתחוללו בהם עקבתי בעיניים משתאות ממש.

עד עכשיו נמנעתי מלהתבטא בנושא בדיוק בשל כך. וגם, האמת, שאין מה להגיד עד שיש מה להגיד. כלומר, מה החלטתי לגבי עתידי האישי. סבלנות, נגיע לזה. רשימות היא מפעל תרבותי ששידרג את התוכן העברי ברשת. לכך אחראים שלושת המוסקטרים, כפי שאני מכנה אותם ביני לביני: אילן, ירדן ואורי, שהרשת הישראלית וכותבי רשימות חבים להם רבות. אבל כמובן שרק היוזמה וההשקעה האדירה שלהם לא היתה מניבה מה שהניבה לולא התחברו אליה התכנים שפורסמו בפלטפורמה הזאת, שלהם אחראים הכותבים (הסמולנים התלאביבים, כפי שהם מכונים בחיבה רבה בפי חלק מקוראיהם). אני מהגרעין המייסד של רשימות, קבוצה קטנה של אנשים שנכנסו להרפתקה הזאת לפני שקרמה עור וגידים של עיצוב ותכנות והופיעה ברשת. לפני יותר משש שנים, כמעט שבע אולי, פנה אלי אוריבה, מכרי מימי יואל העליזים (כפי שכונה IOL וכפי שמכונה מאז או קודם אורי ברוכין) בהצעה, וכשנעניתי בחיוב ביקש ממני לשלוח רשימת משאלות שיאפיינו כיצד ייראה בלוג חלומותי. הייתי די צנועה ומה שקיבלתי היה מעל ומעבר. ממאי 2003 אני כותבת כאן וריכזתי באתר שלי גם דברים שפירסמתי קודם בנייר. הסטטיסטיקה שלי כרגע (המונֵה הוכנס ב-2004) מורה על 879 רשימות שפורסמו ומעל 1,300,000 צפיות (בלי תגובות, כידוע, וגם לזה נגיע). חתיכת דרך. אז מה עכשיו?

אחרי התלבטות קצרה אם ללכת לעצמאות מוחלטת או לחסות תחת כנפיו של וורדפרס.קום, החלטתי – כרגיל, בסיועו של אורי – על האופציה הראשונה. טכנופובית אני לא, ותמיד חיבבתי היכרות עם טכנולוגיות חדשות ומסעירות (אני חבה להן כמה וכמה לילות לבנים); העלות ניתנת לספיגה (בעיקר על שרת חו"לי); הלמידה מהירה (פתחתי בלוג ניסיוני בוורדפרס.קום ונוכחתי לדעת שההפעלה של וורדפרס קלה וידידותית); ואני מקווה שאם אזדקק לעזרה אקבל אותה. גם בזה עושים שלושת המוסקטרים, כרגיל, את המיטב. אז עדיף לנצל את מלוא האפשרויות ואת הגמישות העיצובית שמקנה אתר אישי, וליהנות מעצמאות וחוסר-תלות בבל'בתים למיניהם. נכון, לעבור דירה זה לא ממש כיף, אבל כאן לפחות לא נסבול מכאבי גב. לפני למעלה משנתיים עברתי בית IRL ואני עדיין נהנית מכל רגע בבית החדש. והקהילה, אתם שואלים? אה, "הקהילה"… ראשית, בעיני, כפי שאמרתי לא פעם בהזדמנויות שונות, רשימות לא היתה קהילה בשום מובן. מקסימום בית דירות ענק שחלק קטן מהשכנים אני פוגשת באופן אקראי בחדר המדרגות ורוב שכניו אנונומיים עבורי. רשימות, תסתכלו בלוגו שמופיע בדף הראשי, מוגדרת כ"מערכת אתרים אישיים" וכזאת היתה תמיד. היא הקנתה יתרונות מסוימים לקוראים ולכותבים בריכוז שהיא איפשרה. שנית, כפי שיודע מי שמכיר אותי, אני סובלת מעודף קהילה (תסמונת של ניצולי קיבוץ, בחלקה, אבל גם תכונת אישיות). חֵברה של יותר מכמה אנשים נראית לי משהו המוני שברוב המקרים, בלי להעליב אף אחד, אעדיף להימנע ממנה. (כמה זה "כמה" זאת שאלה שוות-ערך, בערך, לשאלה מהו "סביר" בעיני בית המשפט. אז נשאיר אותה, כמוהו, ב"צריך עיון"). זהו, אז מעכשיו כבר לא דיירת אלא בל'תבית (רק של עצמי, כמובן).

לפני השורה התחתונה, אני מוכרחה כמה מילים על אורי (שבהקשר הקהילה דלעיל הבחין יפה, בשו"ת שפירסם הלילה לכותבים, בין "חברתיות" ל"חברותיות"). אני מקווה שיוּתר לי לומר שאורי הוא אולי האדם שאני מרגישה אליו הכי הרבה קרבה ברוחי מבלי שאי-פעם נפגשנו. לעומת זאת יש לנו, בלי להגזים, שעות של דיבור. באי-מיילים ובעיקר בעיקר בצ'אט של הסקייפ. נו, פה ושם גם בטלפון. לא תמיד עשיתי לו חיים קלים, אבל חוץ מכל תכונותיו התרומיות אורי ניחן בסבלנות אין-קץ, שהיא מעלה שאני מעריכה במיוחד (אולי כי לא התברכתי בשפע ממנה). אורי, אין עליך.

המעבר האישי שלי לבלוג עצמאי לא ישנה לששת קוראי דבר. כבר לפני יותר משנה רכשתי כתובת מתחם משלי: www.naama-carmi.com. היא מופיעה בחתימת האי-מייל שלי ובכל מקום שבו אני רושמת את כתובת ביתי הווירטואלי. בלי להרגיש (שקוף כבר אמרנו?) היא מפנה לבלוג ברשימות ותפנה לכתובת החדשה כשזו תיכנס לתוקף. אה כן, כנראה שהבלוג החדש יהיה פתוח לתגובות, לפחות חלקית, הודות לשליטה שמאפשר וורדפרס. אז ננסה, בלי התחייבות. עד המעבר אני ממשיכה כאן. להתראות.

Read Full Post »

הדה-מרקר פירסם אתמול רשימה שההפניה השאפתנית אליה מעמודו הראשי של אתר הארץ היתה "בחזרה לאוניברסיטה: כל מה שסטודנט צריך לדעת". לדברי הכתבה, שהתפרסמה לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית, זהו "המדריך השלם לסטודנט החדש והוותיק כאחד". הדה-מרקר התייחס לדברים החשובים באמת: אילו לימודים הכי משתלמים (כלכלית, אלא מה); איך מרוויחים בתום לימודי המשפטים שכר של 124 אלף לשנה; באיזה תפקיד תלוש השכר יהיה הכי שמן וכיו"ב.
משנפתרו כל סוגיות היסוד המרכזיות, ומכיוון שעבורי שנת ההוראה מתחילה רק היום, אני משלימה את המדריך החשוב במדריך משלי; שיתרכז בזוטות, כמובן. לא אהיה יומרנית להכריז שהוא המדריך החלופי, ודאי לא שהוא "השלם". נקרא לו מדריך משלים.

• לימודים גבוהים באוניברסיטה לא נועדו רק כדי לרכוש מקצוע בדרך לעשיית בוחטה. הם באים להרחיב אופקים, לפתוח ראש, לפתח חשיבה (בכלל, וביקורתית בפרט), לרכוש כישורי למידה, להיחשף לדעות חדשות ולבחון מוסכמות.
  תהיו לא פרקטיים, זה משתלם (במובן אחר…). בלשון עצתה של מרתה נוסבאום: יתכן שזאת התקופה היחידה בחייכם שיש לכם הזדמנות לעשות בה משהו לגבי חייכם בכלל, לא רק לחשוב על משרה.
• לימודים אקדמיים הם עבודה קשה ותובענית. התכוננו לכך. אם קשה לכם להתמודד –  בקשו עזרה. בכל מוסד אקדמי יש לכך כתובת.
• הטילו ספק. ביקורת (ופתיחות לקבלתה) היא דרך מרכזית שבה הידע המדעי והאקדמי מתקדם. (זאת בניגוד לבדיחה המספרת כי הידע באוניברסיטה נצבר מכך שכל אחד מהסטודנטים שעובר בה משאיר משהו משלו…). פופר, כידוע, קבע כי הקריטריון להיותה של תיאוריה מדעית היא האפשרות להפריך אותה. כל עוד לא הופרכה היא תקפה; משהופרכה – תוחלף בידי תיאוריה אחרת. אך תיאוריה שאין אפשרות עקרונית להפריך אותה היא תיאוריה סגורה, לא-מדעית. גם במדעים ה"רכים" הידע נצבר ומתקדם שכבה אחר שכבה, תוך ביקורת על טיעונים וביסוס טיעונים חלופיים או משלימים.
• עמדו מאחורי דבריכם והביאו דברים בשם אומרם: הבחינו תמיד באופן ברור בין עמדתכם (המנומקת והמבוססת), לבין עמדות של אחרים (שאליהן אתם מפנים כנדרש). עמדו מאחורי עמדתכם כדי שתהיה פתוחה לביקורת (ע"ע); אנונימיות היא לרשת. ההפניה, המאפשרת לבדוק את הדברים שאתם מביאים, היא התחליף במדעי הרוח והחברה לאפשרות הבקרה על-ידי חזרה על ניסוי באותם תנאים. להבאת דברים של אחרים כאילו היו שלכם יש שם ברור: פלגיאריזם.
• יש חיים (אקדמיים) מעבר לגוגל. הידע האנושי קצת יותר רחב מזה שממסגר מנוע החיפוש הזה. אופקי הידע שלכם לא יכולים להתמצות בגיגול.
• למרות שזה ירגיז כמה אנשים ברשת: ויקיפדיה איננה מקור אקדמי. משום שהמידע המתפרסם שם אינו עובר בדיקה מוסמכת של עובדות כמקובל באקדמיה. התוצאה היא אמינות לא מספקת. אפשר בהחלט להתחיל בויקיפדיה כדי לקבל מושג כללי. לא להסתמך עליה כמקור מקצועי מוסמך.
• לתלמידי המשפטים שלי, עצה חלופית לזאת של ה-124,000 ש"ח לשנה: אין דבר כזה לגשת לחוקים ולפסקי-דין דרך מקורות משניים. גם כשתכתבו טענות לבית-משפט לא תצטטו חוק או פסק-דין מתוך מאמר (אני מקווה).  דיוק והיצמדות לעובדות הם עדיין ערך, לפחות בדיסציפלינה הזאת.
• הטרדות מיניות אינן חלק מתכנית הלימודים ולא מהקידום. בכל מוסד אקדמי יש מי שממונה על הנושא. אל תהססו לפנות והיעזרו בכל מי שניתן להיעזר בה, באוניברסיטה ומחוצה לה.

בתחילת כל שנת לימודים חדשה יש התרגשות קלה; גם לסטודנטים ותיקים ואפילו למרצים מנוסים. איזו שנה תהיה? למה ניחשף ומה נלמד איש מרעהו? בהצלחה!

Read Full Post »

אני לא במתח בין כסה לעשור. לא רועדת בציפייה לקבלת גזר הדין –

וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ       

וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם        

וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב      

וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב       

וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ     

וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה    

וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ        

וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט      

וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו         

וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי          

וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל      

וּמִי יָרוּם.
כדברי הפיוט היפה המיוחס לר' אמנון ממגנצא, שאומרים בבתי הכנסת בראש השנה וביום כיפור. פיוט שלחנו הכובש של יאיר רוזנבלום וביצועו המרטיט של חנוך אלבלק האחד והיחיד מבית השיטה – הביאו גם לתודעתם של חילונים גמורים. (כן, יש כאלה שגם ביום כיפור לא הולכים לבית כנסת, השם ישמור).

אני לא מתייסרת לא מפני שאני אדם לא מאמין, ולכן גם לא מאמינה בשלושת הספרים הנפתחים בראש השנה, כשזה של הבינוניים (לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים, שספריהם נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ולמיתה, בהתאמה) – נשאר פתוח. "והם תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה". (בבלי, ראש השנה טז ע"ב).
לא. הפיוט הזה מבטא יפה גם לבטים חילוניים. אם אחיה או אמות השנה – מי אני שאדע? אין אדם יודע את יום מותו. אבל את זה רוב רובם של האנשים מדחיקים, כידוע. האם אגיע למנוחה? או אמשיך בתנועה המתמדת? האם אמצא שלווה? או יימשכו הייסורים?

אני לא במתח כי אני יודעת שלא אשָּׁלֵו; אלא אמשיך להתייסר. זהו גזר דין פנימי, לא של ריבון חיצוני כלשהו. האופי הוא הגורל. אבל באופן פרדוקסלי (מה היינו עושים בלעדיו?), דווקא ידיעה זאת משרה שלווה משונה. אם לא שמה קץ לייסורים אז לפחות ממתנת אותם. כי חלק גדול מהייסורים נובעים מחוסר הנכונות להשלים עִמם, מהחיפוש חסר המנוח אחר שלווה. כמו שאמרה לי פעם פסיכולוגית חכמה – כששאלתי אותה אם מטרת הטיפול היא להשתנות או לקבל את עצמי כמו שאני – האם לקבל את עצמך כמו שאת לא יהיה להשתנות?  מכיוון שאני יודעת שדיני להמשיך ולהתייסר, אינני מתייסרת בשאלה אם אמצא שלווה. ומה שמפסיקים לחפש אחריו בקדחתנות, מופיע לעיתים במקומות הפחות צפויים.

ודווקא להמשך הפיוט הנפלא הזה אני מתחברת אפילו יותר, מתוך עמדה חופשית (חילונית) לחלוטין:

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ

          מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

    כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף

ואין לי צורך בשום אל, שלנוכח הודו וגדלותו אני מכירה באפסותי, כדי לדעת שאכן: אין אנו אלא צֵל עוֹבֵר, עָנָן כָּלָה וְאָבָק פּוֹרֵחַ.

הנה עוד גרסה חילונית מופלאה ומצמררת המבוססת על "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף"'. גרסה המונה את כל הדרכים לעזוב את העולם הזה, עבור מי שהדין להמשיך להתייסר, ולא להִשָּׁלֵו – לא נראה לו אופציה.

Read Full Post »

"מה שמפריד בין הברכה ההמונית – מה שלומך? – מהיותה גסות שלא ניתן לסלוח עליה הוא העובדה שהיא בדרך-כלל ריקה וחסרת כנות לחלוטין". (פרננדו פסואה, ספר האי-נחת)

שנטובה

מכירים את האמרה החביבה על מי שמכונים היום בין השאר "מאמנים": "בוקר טוב זה לא איחול, זאת החלטה?". למען האמת, הדרך הנסבלת היחידה להתבונן ב"בוקר טוב" היא כברכת שלום לאדם שפוגשים בדרך, שעדיפה על התעלמות ממנו. פסואה קובע, אמנם, ש"כל עניין זר בנו הוא חוסר עדינות ללא אח ורע", אבל גם התעלמות מופגנת היא חוסר עדינות. נו, אז נסתכל באותו אופן על "שנטובה" ששמענו והשמענו עשרות פעמים בשבועות האחרונים. כי כוונה של ממש מאחוריה אין בדרך-כלל. (ואף מִלה על הSMS-ים והאימיילים ההמוניים…). שתהיה שנה טובה? נו, שתהיה. הרי אין בסיס של ממש להניח שהיא תהיה כזאת על סמך ניסיון העבר, שבו כל שנה התחילה באיחול הזה והסתיימה אותו דבר.

סליחהטובה

את השנטובה השחלתי בהזדמנות מתאימה זאת. אבל מה שבאמת רציתי לכתוב עליה היא הסליחה. אנשים המתנצלים, מבקשים סליחה על שפגעו באחרים, ראויים להערכה גדולה. זה לא קל, להתנצל. זאת התפיסה הרווחת שבגדול מקובלת עלי. רק שנוכחתי לדעת שלבקש סליחה קל יותר מלסלוח. אמנם הניו-אייג'יסטים והפסיכולוגיסטים למיניהם מלמדים אותנו כמה חשוב לנפש לסלוח, כמה זה מנקה ומטהר מהכעס ושאר רגשות שליליים השוקעים ומזהמים אותה בנוכחותם. אבל בעצם מי שמיטהר ומתנקה בקלות גדולה הרבה יותר הוא זה המבקש סליחה. גם מרגיש יותר טוב עם עצמו וגם קיבל הוקרה מהסביבה, על שהיה בו אומץ וכוח נפשי להודות ולהתנצל. ומי שצריך לסלוח, לתת את המחילה? זה לא תמיד כל-כך קל. ישנם עלבונות שאינם נעלמים. יש מעשים שאין לסלוח עליהם. גם אם המחיר הוא לב שחור. אבל מעבר לכך, מי שביקש את סליחתנו מתעופף לו: לבו קל כנוצה, נפשו טהורה וזכה; ואילו אנו נותרים פעמים רבות לא רק עם העקבות החומציים של הפגיעה שאין להשיב, אלא גם עם הנטל הנוסף שעמסה עלינו בקשת הסליחה. כמו הכרת תודה שיש למקבל כלפי מי שמעניק לו. פעמים רבות נתינה רק מכבידה ומקשה על המקבל, בגלל עמדת החולשה כביכול שהיא מכניסה אותו אליה והכרת התודה התמידית שהיא עומסת עליו.

בקשת סליחה וקבלתה היא במרכז הימים האלה. חודש הסליחות והרחמים הסתיים זה עתה, עשרת ימי תשובה מתחילים מיד ויום כיפור עומד בפתח. עומד האדם מול אלוהיו נרעש ונפחד – "הנני העני ממעש" – מבקש רחמים על עצמו ועל שולחיו מהכל יכול, וסליחה מחבריו בני התמותה. תקופה של חשבון נפש. הרעיון עמוק. הביצוע? איך לומר, כושל ברובו. כמו מצוות רבות, גם זאת נהפכת אצל רבים למצוות אנשים מלומדה. פולחן שמרוב שחוזרים עליו נהפך למכני, נשחק ומאבד מכוונתו ומטעמו. נבקש סליחה ונזדכה.  שנטובה, סליחהטובה.

Read Full Post »

חדש! גם אני מצייצת… לטוויטר שלי.

Read Full Post »