קרוא וכתוב

מאמרו של גדעון לוי מהיום הזכיר לי את התמיהה שאחזה בי כשהתפרסם הסיפור האחרון (עוד נראה מה יֵצֵא ממנו), לפיו מואשם תושב טירה שמסר מידע לחיזבאללה על תנועות הרמטכ"ל.
מתברר שגם הרמטכ"ל מאובטח, כאחרון השרים. (אמנם ע"י יחידה צבאית ולא השב"כ, כפי שתיקנו אותי). מילא שר, שהוא אזרח. אבל הרמטכ"ל? רגע, הוא לא חייל? הוא לא אמור להיות מאומן להגן על עצמו? ולהיות חמוש במידת הצורך? ממתי מאבטחים חיילים? עוד מעט כל סמל בגולני ילוּוה בבחור מצוין עם אזניות.
ואני חשבתי שחיילים אמורים להגן עלינו, לא אנחנו עליהם.

ואין כאן יותר מדי סימני שאלה, לפוסט כל-כך קצר? (ודמגוגי קצת, אני יודעת).

Read Full Post »

אחרי שאלון קלמנט סיפק לנו ניתוח מעניין על ההבדל בין ת"א לניו-יורק בכל הקשור לשימוש במחשב נייד בבתי הקפה והשפעתו על התפוסה בהם, היה כיף לקרוא את הכתבה בדה-מרקר על הגישה של בעלי בתי קפה בארץ אלינו, העובדים אצלם. ממש אמריקה. כלומר לא. מזל.

אני מודה, אמנם, שלי היה ניסיון אחר בארומה עמק רפאים בירושלים; שם מנהלת המשמרת העירה לבן לווייתי שפתח מחשב נייד, שבשעת הלחץ שבה שהינו שם הם לא מרשים זאת. מה שהרגיז לא היה עצם ההערה, אלא העובדה שהיא הגיעה דקה אחרי שקיבלנו את הקפה, שעוד היה בכוסות. אם היינו מעיינים בעיתון בזמן השתייה זה היה בסדר מבחינתם. הרי לפעמים רק רוצים לבדוק משהו במחשב. לא לדאוג, אמרתי, לא נתפוס יותר מקום בבית הקפה שלה. חוויה מתקנת נכונה לי אתמול בסניף 'מול זכרון' של ארומה, שם חזיתי במו עיני בשני מינִי-מחשבים (netbooks) על הדלפק, המיועדים לשימוש הלקוחות במקום. אחרית הימים.

מה שהצחיק אותי בדיווחים מניו-יורק היו לא הטענות הכלכליות, לגבי תפיסת המקום הממושכת על קפה אחד, אלא אלה שאמרו שזה מפריע לאווירה בבית הקפה, שכל אחד לנפשו מול מחשבו. באמת, אם אנשים קוראים עיתון או עוברים על דוחות מודפסים זה פחות מנוכר? ומה, כולם מגיעים לבית קפה להתיידד עם זרים?  אבל הדבר הדחוף ביותר שהייתי משנה בבתי הקפה בניו-יורק הוא הכוסות. עוד לא הבנתם שלקפה בכוס נייר אין טעם של קפה? מילא כשלוקחים לדרך, אבל המחזה הזה של אנשים שיושבים שעות בית קפה ולוגמים מהכוס של ה-take away אף פעם לא היה מובן לי.

בין שלל הדברים הטובים שמביא אִתו האחד בספטמבר, זה שאפשר לשוב לבתי הקפה וליהנות בהם, עם מחשב או בלעדיו, מזמן איכותי בלי המולה צרחנית מסביב. (הי, אתם שם בטראטין, תיקנתם כבר את המזגן?…). שנת לימודים טובה לכולם.

Read Full Post »

השנה ימלאו 60 שנים למותו של דודי, ראובן אלסטר ז"ל. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, החל היום, היה תמיד היום שבו ציינו את נפילתו. אם אשאֵל ליום השנה שלו אצטרך ללכת לבדוק. יום הזיכרון היה תמיד זכרונו, עבורנו. גם עבור אחיו, אבא שלי ז"ל, שנסע כמעט מדי שנה ביום הזה לבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק, שם הוא קבור. בשורת חללי מלחמת הקוממיות, שמדי שנה הולכים ומתמעטים הפוקדים את קברם, ורק החטיבה מקפידה לשים פרח וסרט. לעיתים התלווינו אליו, אף כי הקפדנו בדרך-כלל לצאת לפני שמתחיל הטקס הרשמי, או להגיע אחריו, ולחסוך לעצמנו את הנאום של השר התורן שנשלח לשם. המשך…

Read Full Post »

ב-10 במרץ נפטר בריאן בארי. פילוסוף פוליטי בריטי שקיבל את הדוקטורט מאוקספורד, לימד ב-LSE ובאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, והיה חבר באקדמיה הבריטית ובאגודה האמריקנית לאמנויות ומדעים. בין השנים 1979-1982 ערך את כתב-העת החשוב Ethics.
בארי התמחה בין השאר בתורות של צדק, נושא שהקדיש לו שני ספרים מתוך טרילוגיה שלא השלים (Theories of Justice ו-Justice as Impartiality). אחת הסיבות לכך שהטרילוגיה הזאת לא הושלמה הוא ספר שפנה לכתוֹב באמצע הפרוייקט הזה: Culture and Equality. ספר שמהווה בעיני את ההגנה החשובה ביותר על שוויון ליברלי בפני רב-תרבותיות (כותרת המשנה שלו היא אכן An Egalitarian Critique of Multiculturalism).  ספרו האחרון, Why Social Justice Matters, יצא ב-2005.

הנה קטע מ-Culture and Equality, בתרגום חופשי:

"הטענה החזקה המושמעת ע"י הוגים של רב-תרבותיות היא כי הצדק דורש הסדרים מיוחדים שיותאמו לאמונות דתיות ולפרקטיקות תרבותיות. הטיעון הוא כי כישלון להציע יחס מיוחד בנסיבות מסוימות הוא כשלעצמו סוג של יחס לא-שווה. משום שלאותו חוק, כך נאמר, תהיה השפעה שונה על אנשים שונים כתוצאה מאמונתם הדתית או הפרקטיקה התרבותית שלהם. לכן, הטענה הליברלית כי יחס שווה נוצר ע"י מערכת של חוקים אחידים איננה תקפה. מה ניתן לאמר על טיעון זה? אין ספק כי לכל חוק כללי תהיה השפעה שונה על אנשים שונים. אך האם יש משהו אינהרנטי לא-הוגן בכך? מהות החוק היא הגנה על אינטרסים מסוימים במחיר של אחרים כאשר הם מתנגשים. כך, אינטרסים של נשים שאינן רוצות להיאנס מקבלים עדיפות על-פני אינטרס של אנסים פוטנציאליים בדמות חוק האוסר על אונס. אינטרסים של ילדים לא להיות מעורבים מינית מקבלים עדיפות על-פני אינטרסים של פדופילים פוטנציאליים בדמות חוק האוסר על פעולה מתוך נטיותיהם. לחוקים אלה יש בבירור השפעה גדולה יותר על מי שנמשך לאונס ולפדופיליה מאשר על אלו שלא ירצו להיות מעורבים בכך גם לולא היה חוק האוסר על כך. אך יהיה זה אבסורד לטעון כי החוקים האוסרים על כך אינם הוגנים. הם יוצרים הקצאה הוגנת של זכויות בין האנס או הפדופיל לעתיד לבין הקורבן העתידי שלהם.
זוהי נקודה כללית לחלוטין. אם נבחן כל חוק, נמצא כי הוא מטיל נטל כבד יותר על אנשים מסוימים מאשר על אחרים. מגבלות על מהירות מעכבות רק את מי שרוצה לנהוג מהר. לחוקים האוסרים על נהיגה בשכרות אין שום השפעה על המתנזרים מאלכוהול. רק מעשנים מוגבלים ע"י האיסור לעשן במקומות ציבוריים. רק מי שרוצה להחזיק באקדח מושפע מאיסור על כך. וכך הלאה עד אינסוף. כך פשוט הם פני הדברים. הרעיון כי השפעה לא-שוויונית היא סימן לאי-הוגנות איננה תובנה הנגזרת מקונספציית צדק מתוחכמת יותר מ(קונספציה) קודמת שניתן למצוא בפילוסופיה פוליטית. היא פשוט טעות. בכך אין להכחיש, כמובן, כי השפעה לא-שוויונית של חוק יכולה במקרים מסוימים להוות אינדיקציה לאי-הוגנות. אלא, שיהיה צורך לבסס את האישום הזה בכל מקרה ומקרה, בכך שיראו במה בדיוק החוק אינו הוגן. לעולם אין זה מספיק להראות רק שיש לו השפעה שונה על אנשים שונים."

ונורמן גארס נזכר באנקדוטה מדיון בלונדון שבו השתתף בארי.
יהי זכרו ברוך.

Read Full Post »

כדי לגלות איזה מזון גורם לאלרגיה, ממליצים לעיתים להימנע מהמזונות המועמדים ולהחזיר אותם אחד אחד לתפריט. החשיפה החוזרת וההדרגתית אחרי דיאטת ההימנעות, מגלה מהו המזון הסורר.  באופן דומה, ניתן לעמוד על מה מפריע לנו באמת בישראל כשחוזרים אליה אחרי שהות ממושכת יחסית בחו"ל.
לו הייתי צריכה להצביע על גורם אחד כזה, שממאיס עלי את החיים כאן עד כדי מחשבות כפירה מזדמנות על העתקת מקום מגורי, קרוב לוודאי שהיה זה היעדרו של מרחב ציבורי בישראל. הכוונה היא לכך שאין כאן כלל תפיסה של תחום כזה; מודעות לכללי התנהגות שונים ברשות הרבים. אנשים נוטים פשוט להתייחס למרחב הציבורי כאילו היה הרחבה של השטח הפרטי שלהם, שבו מותר להם לעשות כל שעולה על דעתם.
יצאנו מביתנו? זה מתנפל עלינו.

• ברמזור, צופרים מאחור עוד לפני שהרמזור האדום התחלף או ברגע שהוא התחלף לכתום.
• צופרים גם כשאנו לא נכנסים לצומת מלא כדי לא לחסום אותו כשהרמזור יתחלף תכף מירוק לאדום. כולם כאן נורא ממהרים, כידוע.
• בתחבורה הציבורית, רכבת או אוטובוס, אנשים מדברים בקולי קולות בטלפון הנייד. נרצה או לא נרצה, אנו נחשפים במשך כל הנסיעה לחייהם הפרטיים. ולמה שלא נשמע גם מה שהצד השני אומר? בשביל זה יש רמקול. הם מוותרים על פרטיותם? ומה על זאת שלנו? על זכותנו לא להיחשף לחייהם של אנשים אחרים? על זכותנו שלא ידחפו לנו את החיים האלה בפרצוף, נרצה או לא נרצה, כשאנו נמצאים במקום ציבורי?
• אותה התופעה רווחת גם בבתי-קפה, בקרב מי הסבורים שלא מדובר אלא בשלוחה של המשרד שלהם והם מנהלים את עסקיהם מהטלפון הנייד שלהם, בצעקות רמות.
• ועוד לא אמרנו כלום על ערימות הזבל.

לאחר שהות בת כמה חודשים בבוסטון, סמוך לחזרתנו ארצה, הוזמנו לארוחת ערב אצל ידידים ישראלים ששהו שם אף הם בשבתון, יחד עם כמה ישראלים נוספים. זה היה טיפול בהלם. כל-כך התרגלנו לסגנון שיחה אחר, שהאוזן פשוט התקשתה לספוג את הצעקות, הרמות הקול, הכניסה לדברי הזולת בלי לאפשר לו להשלים את דבריו. ערב ישראלי.

בישראל מתייחסים לשטח הציבורי כאל שטח הפקר.
ביטוי קולע להיעדר תפיסה של מרחב ציבורי, שיש בו שימוש משותף של פרטים רבים, נתנה גברת אחת, שהעזתי להעיר לה על כך שהיא משוחחת בקולי קולות בחדר ההמתנה של הרופא. "אבל זה מקום ציבורי!", התרעמה.

Read Full Post »

ולכן לא למי שעלול לתמוך באפשרות שהוא יקים את הממשלה

נדב פרץ העביר אלי את השרביט במשחק הרשת למה לא ביבי, שפתח בו איתי אשר. למרות שהוא יודע שמשחקי רשת זה לא הקטע שלי, כתב.

נכון, משחקי רשת זה לא הקטע שלי (מכיוון שאני קצת תחת השפעתו של 'ואלס עם באשיר' שראיתי אתמול, אפשר לומר: לא בסיסטם שלי…). אבל זהו, שזה לא משחק. למרות שזה ברשת. ברור שאלו החיים שלנו, נכון? החיים האמיתיים. RL. שחלק מהם מתקיימים מול המסך, בגלישה, בקריאה וכתיבה, באינטראקציה ברשת. אבל החלק הרשתי שלהם לא מנותק מהמציאות, בעיני; הוא רק פן אחד שלהם. בדיוק כמו שלקרוא זה לא משהו מחוץ לחיים האמיתיים, כמו שאמרה לי נורא מזמן מישהי, אלא חלק מהחיים. חלק אהוב במיוחד. בכל אופן, איפה הייתי? כן. זה לא משחק. זה ממש ברצינות.

אני לא מתכוונת לכתוב דיסרטציה או לספק הסברים מלומדים למה לא ביבי. מה גם שאחת הסיבות המרכזיות מבחינתי שאסור שהאיש הזה ישוב להיות ראש הממשלה היא אישיותית: הוא נוכל בעיני. כמובן שאפשר להזכיר כמה סיבות כלליות יותר. בגלל המנהרה; בגלל הפזיזות וההילחצות; בגלל ה"הם לא יהודים"  ו"הם מ-פ-ח-דים";  בגלל הדמגוגיה, ההסתה וההשתלחויות הבלתי פוסקות; בגלל ליבוי השנאה בין הקבוצות השונות ופרימת אחרוני התפרים שהחזיקו יחד את החברה הישראלית.

מכיוון שבבחירות האלה יש מצביעים שוודאי לא זוכרים את כהונתו הראשונה והקטסטרופלית, כדאי היה להפנות למאמרו הנפלא של דורון רוזנבלום, שהתפרסם למחרת הבחירות שבהן הפסיד ביבי. למרבה הצער לא מצאתי ברשת את המאמר, שבו, בין השאר, דימה את השקט שהשתרר עם ירידתו מהבמה הפוליטית לשקט של הפסקת טרטור מחריש של מקדח הפועל מתחת לבית במשך שנים*. רק ציטוט קצר מצאתי:

"מה היה הדבר הזה שנמשך שלוש שנים? מי היה הטיפוס הזר והמוזר הזה, שצץ והרס את חיינו הישראליים, הגיר לתוכם את רעליו, הרס ככל שיכול היה, ונעלם פתאום כלעומת שבא? […] נתניהו, שהשווה את עצמו לצ'רצ'יל, סיים את דרכו כאפיזודה משונה וכהחמצה משוועת, כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה שלנו: 'באתי, הרסתי, הלכתי'".

כשרוזנבלום פירסם את מאמרו, האפשרות שביבי יחזור אי-פעם אל הבימה הפוליטית נראתה הזויה, כמו שאומרים היום. " זהו, הוא גמור. הוא לעולם לא יחזור", אמרה לי אז מישהי. אז מה, חלום הבלהות הזה עומד להתגשם?

כלכלה היא כמובן עניין מרכזי בסיפור של ביבי, המנסה למצב את עצמו כמר כלכלה של ישראל. מכיוון שזה לא תחום התמחותי, אספר סיפור אישי.
לפני שנים אחדות, הייתי בביקור בניו-יורק. הוזמנו לארוחת ערב אצל בן-דוד של ד', שכיהן בתפקיד בכיר במוסד אקדמי בעל שם בעיר. דירתם של מ' וב' ממוקמת באחד הרחובות היוקרתיים של מנהטן וגם היא, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לא ממש משכן עוני. בואו נסתפק בכך שעל קירות פינת האוכל תלויות תמונות מקור של אנדי וורהול. ישבנו ונגסנו במתינות (אני ממש חששתי לעשות בושות, האמת). ואז מ' הזכיר את שמו של ביבי, כבדרך-אגב. "יש לך קשר עם ביבי?" שאל ד', חצי בנימוס חצי בהתעניינות. "בוודאי, הוא היה כאן פעמים רבות לארוחת ערב. ישב באותו כיסא שלך", השיב מ'. ד' כמעט נחנק. לאחר שלגם מעט מים, קיבלנו עוד קצת פרטים. מתברר שביבי היה מרצה אורח מבוקש בביה"ס שמ' עומד בראשו. השניים התיידדו וביבי, כאמור, התארח מספר פעמים (גם עם שרה) באותה פינת אוכל שבה ישבנו גם אנו. מ' מעריך אותו מאד. עכשיו הוא שר האוצר אז הם מתראים פחות. "אמור לי", שאלתי את מ', "האם היית מסכים לתֵאור שמה שביבי מבקש לעשות במודע זה לפרק את מדינת הרווחה?". "בהחלט", השיב מ'.  אני את התשובה שלי קיבלתי. מקווה שגם אתם.

* העירו לי שיתכן שהיה זה דימוי של עמוס עוז ולא של רוזנבלום. הציטוט שהבאתי, בכל אופן, מרוזנבלום.

את השרביט אני מעבירה לדניאל בלוך, לאורית קמיר ולאורית עריף [בתקווה לקבל תשובה מאוירת..:-)].

Read Full Post »

אובמה – לחץ עלינו!

מאז נבחר ברק אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב ועד להכתרתו השבוע, עמדה במוקד הסיקור בישראל השאלה הדרמטית האם המועמד/הנשיא יהיה "טוב לישראל".

נעזוב לרגע בצד את הפרובינציאליות המתבטאת בכך שכל עניין בעולם נבחן בפריזמה הישראלית. כאילו היינו באמת הצנטרום של הפיילה, וכאילו לא היו לעולם עניינים בוערים לא פחות לעסוק בהם. אפשר לגלות הבנה: ראשית, זוהי נטייה טבעית ורווחת. שנית, הסכסוך הישראלי-ערבי הוא בהחלט מרכזי באיום שיש בו על שלום העולם או חלק גדול שלו, ולא פחות מכך על כלכלתו.

הבעיה היא בהנחות של רוב הפרשנים לגבי מה נחשב ל"טוב" לישראל. כאילו מי שיפעיל לחץ על ישראל: לסגת מהתנחלויות, לשבת לשולחן המשא-ומתן – יהיה "רע" לה. ובכן, בדיוק להיפך. קשה לתאר דבר טוב יותר שיכול לקרות לישראל מאשר לחץ אמריקני לסגת מההתנחלויות ולקיים משא-ומתן אמיתי עם אויביה (אפשר גם בגזר, לא רק במקל). שכן אין סכנה גדולה יותר לשלומה של ישראל וביטחונה מאשר המשך המצב הקיים. מה טוב לישראל – התשובה נגזרת מהראייה איזו ישראל רוצים. ואני אומרת: אובמה – לחץ עלינו!

לא להיתפס או לא לעשות?

צה"ל מסתיר את שמות הקצינים שלחמו ברצועה, מספרים לנו, מחשש לתביעות במדינות זרות. הבושה מתעוררת בגלל מה שצה"ל חושש ממנו: לא מביצוע מעשים פסולים, שעלולים להתברר כפשעי מלחמה, אלא מהבאה לדין בגינם.

אינני נמנית עם מי שמשאת נפשם היא לראות את קציני צה"ל מורשעים בבתי-דין בינלאומיים או זרים. לא אצהל ביום ההוא, אם יגיע. לבי יחמץ. אך לא משום שערכאה "זרה" שפטה ישראלים, אלא משום שעשו דברים איומים. לו היתה ישראל חוקרת בעצמה, מעמידה לדין אם צריך ומרשיעה אם יש ראיות – הייתי גאה. גאה במדינה שיודעת לקחת אחריות על מעשיה ועל שלוחיה. שיפוט בינלאומי במהותו הוא בעל סמכות משלימה (קומפלמנטרית), וגם כאן נועד להיכנס היכן שהמדינה כושלת מלחקור.
צריך גם לזכור כי שמותיהם של קצינים בכירים ואחראים למבצע, גם אם הם אזרחים  – ידועים בעולם. וכי אם הם נתנו פקודות לביצוע מעשים היכולים להיחשד כפשעי מלחמה, הרי הם יכולים להישפט על כך לצד מי שביצעו אותם. (אם יווצרו התנאים הנדרשים להחלת סמכות השיפוט). זאת להבדיל מהמקרה שבו חיילים בשטח פעלו על דעת עצמם בניגוד לפקודות ולרוחן, ואז ודאי צריך לחקור וגם לצה"ל יש אינטרס בכך.

לעומת שיפוט בינלאומי, סמכות השיפוט האוניוורסלית (שיש לבתי דין פנימיים להעמיד לדין אזרחים של מדינות זרות על פשעים בינלאומיים) מעלה שאלות סבוכות יותר. שכן כאשר היא מופעלת ללא כל זיקה טריטוריאלית (כמו במקרה של התביעה נגד שרון בבלגיה), היא יוצרת כאוס במערכת הבינלאומית. יש לה השלכות גם על התנהלותן הפנימית של מדינות. כך, למשל, בישראל אי אפשר להשתמש בממצאים של ועדת חקירה ובעדויות שגבתה כראיות בהליך משפטי (סעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה). זה נועד לאפשר לרדת לחקר האמת מבלי שהעדים יחששו כי יפלילו את עצמם. מובן שאם עולה מן הממצאים חשד לעבירה פלילית יש להעביר זאת ליועץ המשפטי לממשלה ועליו לשקול אם לפתוח בהליכים; אך אלה לא יוכלו להסתמך על עבודת הוועדה וממצאיה. החסינות הזאת לא קיימת במקרה של סמכות שיפוט אוניוורסלית, וזה יביא לכך שמדינות לא יחקרו כדי לא לספק למדינות אחרות ראיות להעמדה לדין אחרי שהן עצמן חקרו. שאלה מעניינת היא מה אחריותם של משפטנים המכשירים מעשים שאחר-כך יופללו על-פי השיפוט הפלילי הבינלאומי.

גם כאן הנקודה העיקרית היא מה נחשב "טוב" לישראל. כאילו טוב לה לישראל להתנהג כבריון שכונתי מופרע שרק צריך לדאוג לא להיתפס. אם ישראל סמוכה ובטוחה שנהגה כהלכה – ממה היא חוששת? ואם יש דיווחים על כך שנעשו מעשים שלא ייעשו, ויש, הרי חובה לחקור ללא דיחוי. רצוי בשיתוף של גורם בינלאומי בר-סמכא, שיפיג את החששות כאילו זוהי חקירה מטעם או טיוח. קיום חקירה של ממש היא לטובתה של ישראל. כי כמו בסעיף הקודם, השאלה מהי דמותה הרצויה של המדינה קודמת לקביעה מהי טובתה.

Read Full Post »