קרוא וכתוב

איבדה את הצפון

טלי פחימה ביקרה בבית האבלים על המפגע בישיבת מרכז הרב.
מה יש לומר, ממש מצפן מוסרי. קשה לי לקרוא לאדם כזה "שמאל", כמו שהיא מכונה בידיעה. אלא אם כן שמאל  חזר להיות משהו המנותק לגמרי מהומאניזם, כמו בימי סטאלין העליזים. כמה מהרואים עצמם משתייכים אליו, בכל אופן, צריכים דחוף לקרוא את ספרו המאלף של ניק כהן What's Left. אבל הם עסוקים בביקורי ניחומים.

ונהפוך הוא

מה שכן, על ישראל להחזיר למשפחה את גופת בנה. מי שצריך להשתכנע שיקרא את אנטיגונה. ורעיון העיוועים להרוס את ביתו של המחבל מעורר צמרמורת. מדובר בעונש קולקטיבי ברברי. ושלא יבלבלו את המוח שהוא מועיל (לא שאם היה מועיל היה מוסרי). אפילו צה"ל כבר הגיע למסקנה שלא.
רבנים בימין הקיצוני קוראים עכשיו למעשי נקם. לא חלילה ליחידים לקחת את החוק לידיהם, התפתל ה"רב" שהופיע בחדשות ערוץ 1. כציפייה מהשלטון. רק ליצור את "האווירה" המתאימה. כן, אנחנו גם בתקופה הנכונה לאווירה המתאימה. הרי עוד מעט נקרא במגילת אסתר, בפרק ט', על מסעות הנקם של היהודים, שעשו בשונאיהם כרצונם. "וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף;" אבל מה, "בַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם".

מה יעשה עורך הדין

עורך הדין והעיתונאי ארי שמאי הותקף בברוטליות. כנראה בתגובה לדברים שאמר ערב קודם, בתכנית (פרשנות) הספורט שאני לא רואה. מה שכן ראיתי היה את ארי שמאי עונה לשאלת העיתונאי אם הוא יודע מי תקף אותו. השיב העו"ד, שלו היה יודע לא היה מדבר אתו כי כבר היה הולך לרצוח אותו. כן כן, זה כנראה מה שמציע עורך הדין – "פקיד בית המשפט" – לאדם שהותקף לעשות לתוקפו לאחר מעשה. חוק וסדר בהתגלמותם. מצד שני, איך הם יתפרנסו, הוא ועמיתיו?

ברנע, קבל תיקון

נחום ברנע כתב בטורו ביום שישי האחרון שבריטניה לא חתמה על הפרוטוקול הראשון לאמנת ג'נבה. לא נכון. היא חתמה. אמנם לא מיד, ועם הסתייגות (מהסעיפים האוסרים על פעולות תגמול נגד אזרחים), אבל חתמה.

תודה

לפרופ' זאב שטרנהל, על הראיון המרגש, מעורר ההשראה ומרומם הרוח שנתן למוסף הארץ בשבוע שעבר. לגזור ולשמור (זאת אומרת, להכניס למועדפים). בעיקר את הקטעים בסוף הראיון.

Read Full Post »

תחילה אנו מעלים את האבק ואחר-כך טוענים שאיננו יכולים לראות (ברקלי)

כבר שבועות שהתקשורת מפמפמת את וינוגרד, פמפום שהגיע לשיא בימים האחרונים. נדמה שהדוח כבר נהפך למשני ביחס לרעש התקשורתי שהיא נחושה בדעתה להקים. כאילו מוטלת עליה חובה עליונה ליצור דרמה, by hook or by crook. והמציאות? עם כל הכבוד, היא לא תמיד יוצרת רייטינג.

וכמו בתרגיל שחוק מלימודי הספרות, מצטרפת לסערה הפוליטית שבה מאיימת עלינו התקשורת הסערה החורפית התורנית, שהיום פרצה סו"ס אחרי ציפייה ארוכה. גם כאן לא מספיק שיהיה קר, גשום וסוער. ממש כמו בקיץ, צריך לאיים עלינו בכל המילים המפחידות שבמילון, עד שנגיע למסקנה שיציאה מהבית תהיה בבחינת התאבדות. שלא לדבר על שלג שזוקפת אזניים בכל פעם ששמה מוזכר ולא מבינה למה פתאום כל החזאים מדברים עליה. אבל למי שהתמזל מזלו ויש לו בית וגם אפשרות להסיקו, והוא איננו דר-רחוב הקופא למוות במדינת היהודים במאה ה-21, אין סיבה להיכנס לפאניקה, למורת רוחם של השדרים.

אז מחר שיא הסערה. איזו סערה? שתיהן, כמובן. אבל המחזה שיציגו בבנייני האומה (בחסות מפלסות השלג של עיריית ירושלים) הוא לא באמת העניין בשביל התקשורת. העניין הוא היא עצמה, היכולת שלה למלא דפים בניתוחים שערכם מפוקפק, לפתוח אולפנים במשך כל היום ולגייס את כל הפרשנים במיל'.

כי כמו הסערה בחוץ (עדכון: יצאתי. שלג זקוקה לטיול שלה. וזה הרבה פחות נורא מכפי שזה נראה מתוך הבית, שלא לדבר על מרקע הטלוויזיה), גם וינוגרד משרת יותר מכל דבר אחר את האינטרסים התקשורתיים. הדוח שכבר פורסם איננו דוח ביניים, כפי שטועים לומר פרשנים רבים, אלא דוח חלקי. משמע, הוא איננו דוח שמסקנותיו הן מסקנות ביניים שעשויות להשתנות בדוח הסופי. מדובר בדוח סופי לגמרי לגבי אותה תקופה שנבדקה בו. על אותה תקופה לא צפוי להיאמר דבר חדש בדוח שיפורסם מחר. ומה שנאמר עליה כבר חמור דיו, כמו שיודעים מי שספרו כמה פעמים מוטה שם הפועל כ.ש.ל.  כשיוצרים כזאת דרמה, האנטי-קליימקס די צפוי. בסוף עוד וינוגרד לא יספק את הסחורה חלילה. לא נורא: כמו בפרשת רמון, התקשורת גם אז לא תבחן את עצמה אלא תשפד את הוועדה.

עוד בנושא
שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון)
ועדוקרטיה: דמוקרטיה כשלטון הוועדות

Read Full Post »

כששביתת המרצים הבכירים ושביתת המורים עוד חפפו חשבתי על ההחמצה (אחת מני רבות) של הראשונים, שלא חוברים למורים וממנפים מאבק על דמותו של החינוך בישראל בכלל. לא רק כי המאבק ראוי והגיע הזמן; גם בגלל קשר ישיר יותר: האוניברסיטאות הן שמקבלות את התוצר של מערכת החינוך הממלכתית. ואיך לומר בעדינות, הוא לא משהו. מה שאומר שמשנה לשנה האוניברסיטאות נאלצות להשקיע יותר ויותר זמן בחינוך בסיסי. מה שאומר שמשנה לשנה יש להן פחות ופחות זמן להשקיע בהשכלה אקדמית פרופר. ומן הסתם גם התוצר הסופי שלהן יורד.

קשה לכתוב פוסט כזה בלי להעליב מישהו. אבל אין כאן שום דבר אישי, ולכל קביעה יש כמובן הרבה חריגים, של תלמידים מצוינים ורחבי אופקים. אלא שחלקם הגדול, מה לעשות, מגיעים היום לאוניברסיטה בלי כישורים בסיסיים של למידה. של הבנת הנקרא; של הצגת טיעון; של כתיבה בהירה ולא משובשת. ובמכללות, במכללות המצב הרבה יותר גרוע.  בשנה שעברה לימדתי גם במכללה להכשרת מורים. עדיין לא התאוששתי מן ההלם שבהכרה כי אלו עומדים להיות מורי ומחנכי הדור הבא של מדינת ישראל. הרמה לא היתה של תיכון; היא היתה של עממי, מכל בחינה.

ואי-אפשר לכתוב קינה על מצבו של החינוך האקדמי בלי מלה על תרומתה של האינטרנט. לרשת יתרונות רבים, אבל אחד מחסרונותיה בהקשר זה הוא שעולמם של סטודנטים מתחיל להצטמצם למידותיו של גוגל: חיפוש מקורות מסתכם בגיגול ומה שהם אינם מוצאים בגוגל לא קיים לדידם. חיסרון נוסף הוא הקושי להבחין בין מקור מוסמך לשאינו כזה. השנה התחלתי להדגיש באזני הסטודנטים שלי שאינני  מקבלת את ויקיפדיה כמקור אקדמי (כי ידע אקדמי במהותו הוא כזה שנבדק על-ידי בני סמכא תוך שימוש במתודות  מוסכמות). ודאי שלא בתחומים מקצועיים שלהם (למשל, סטודנטית למשפטית המסתמכת על ויקיפדיה לסיכום על משפט בינלאומי…). ויש כבר מרצים שחזרו לדרוש מהסטודנטים להגיש עבודות בכתב-יד. לא כי הם משתוקקים לשוב לתקופה שבה מאמציהם הוקדשו במקום לבדיקת העבודה עצמה לפיענוח כתב-היד. פשוט כדי להקשות על השיטה החדשה הקונה לה אחיזה, של כתיבת עבודה ע"י copy/paste.

עוד בנושא: הפרולטריון של האוניברסיטאות

חברי הסגל האקדמי בישראל אינם עסוקים רק בתביעות השכר שלהם (החשובות והמוצדקות כשלעצמן) ובדרישה לאפשר להם תנאי מחקר הולמים (כן כן, מירב ארלוזורוב: יש אנשים שמקבלים שכר כדי לחקור! כך מצטבר הידע האנושי). היום הופצה בין חבריו לחתימה עצומה הדורשת מממשלת ישראל להעניק למרצים ותלמידים בשטחים גישה חופשית לקמפוסים בשטחים כדי לאפשר חופש אקדמי.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

חבר הכנסת יוסי ביילין הודיע על פרישתו מהמירוץ לבחירת יו"ר המפלגה הבא. לא הייתי מתעכבת על המאורע הלא מאד חשוב הזה, לולא היה מלמד אותנו כמה דברים על הפוליטיקה ועל (רוב) מי שבוחרים בה כעיסוק.

ביילין קיבל שבחים רבים (ובעיני מוגזמים) על צעדו. למעשה, הוא נדחק לקיר לנוכח הסקרים הפנימיים שהעידו על כך כי הוא – היו"ר הנוכחי – השתרך בסוף המירוץ שבו השתתפו עד היום בצהריים ארבעה מתוך חמשת חברי הכנסת של מרצ. צליעתו המביכה של ביילין היתה שרירה וקיימת עוד טרם כניסתו לג'ומס לזירה, שאיינה לחלוטין את סיכוייו כפי שהבין היטב. אפשר עדיין לומר מלה טובה לביילין על כך שהעריך נכונה את המציאות והעדיף לפרוש מאשר להתבזות. אפשר. בדברים חשובים יותר, למרבה הצער, הערכת המציאות של ביילין היא לא משהו.

עם פרישתו נתפס ביילין בהפרחת כמה הכרזות מביכות במקרה הטוב ומדאיגות מאד במקרה הפחות טוב. נתחיל מהמבוכה הקלה, שגורמת קביעתו של ביילין שהוא לא מתמודד מול חברים. זאת אומרת, שמרגע שג'ומס נכנס למירוץ (כמו תמיד אצל ג'ומס, לא כי הוא רוצה, חלילה; לא כי יש לו שאיפות פוליטיות (איכס) חס ושלום; אלא רק כי הוא "מקבל את דין התנועה", עלק). ובכן, מרגע זה ממש – נגרמה לביילין מצוקה קשה מכך שירוץ מול חבר, אלהים ישמור, וזאת הסיבה שבשלה בחר לפרוש. טוב. ניחא. מצא לו איזה פתח מילוט, לא חשוב שאיש לא קונה את הסחורה. אבל מציל את כבודו ולא מזיק. על אותה סקאלה אפשר למדוד את הסיפור שהוא מנסה למכור לנו, "בשום אופן לא הגעתי למרצ מתוך כוונה לעמוד בראשה". כן כן, והירח עשוי מגבינה.
המבוכה הגדולה נגרמת מהצהרתו "הצלתי את מרצ". זה כל-כך פאתטי עד שהתגובה היחידה המתבקשת היא זאת החביבה על בני עשרה: פחחחחח.

למה זה מדאיג, תשאלו? כי בשלב מסוים פוליטיקאים מתחילים להאמין בסיפורים שהם מוכרים לנו. המודעות לפער בין התדמית שהם דואגים להציג כלפי חוץ לבין הידיעה הפנימית שהמצב האמיתי שונה – מיטשטשת לאִטה, עד שהיא נעלמת לחלוטין. הבעיה היא שהתהליך הזה קורה גם אצל אנשים טובים שנכנסים לפוליטיקה. גם ההגונים שבהם מגדלים בה אגו שמידותיו מידות עוג, ומתחילים אט-אט לאבד פרופורציות במקרה הקל ולהתנתק מן המציאות במקרה היותר קשה. כמעט כל מה שקורה במציאות  מתחיל להיבחן בקוף המחט של הקרדיט שניתן להם ודימויים הציבורי. העובדה שסדר היום הלאומי משתנה בשל ארועים טרגיים דוגמת פיגוע, נניח, חשובה רק משום שהודעתם לעיתונות בעניין אחר לא קיבלה את הכיסוי הראוי או שהופעתם בטלוויזיה באותו יום בוטלה, ירחם השם.

זה מדאיג משום שהקשר בין פוליטיקאים למציאות חשוב במיוחד, בהיותם אלה שאמנם אמורים לנסות לשנות אותה אך גם לשמור על קשר אִתה. יוסי ביילין הוא איש אינטליגנט ופוליטיקאי מקורי. יש מה לזקוף לזכותו. חיבור למציאות אין לו ממש. או אם לשאול את הדימוי המוצלח שהשמיעה היום ברדיו עירית לינור, "הוא לא מחובר לחשמל". לוּ היה לוֹ חיבור כזה, לא היה מראש מתיימר להנהיג מפלגה, ולוּ זוטרה. ביילין הוא מס' 2 טיפוסי; את הכריזמה והחום האנושי הנדרשים כדי לעמוד בראש ולהוביל אנשים אחריו – אין לו, מה לעשות. אבל לביילין שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר. לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא רואה את עצמו כמדינאי היחיד מבין הפוליטיקאים כיום. וכך אנו למדים שמי שטרם שמענו ממנו עד היום מִלה אחת של ביקורת עצמית על הסכם אוסלו ותוצאותיו, שהמשיך ביוזמה החצי אפויה או שמא יש לומר הגבינה השוויצרית מלאת החורים של ג'נבה, שנתפס בהתבטאויות בעייתיות ביותר כשממשלתו היתה במו"מ – כבר נושא פניו ליוזמה הבאה.
כמפא"יניק טיפוסי מחבב ביילין במיוחד את שכתוב ההיסטוריה. כך, למשל, במכתב ששלח לחברי מפלגתו, כתב  על מרצ בראשותו בזמן מלחמת לבנון השנייה: "הובלנו קו המגן על הזכות המלאה של ישראל להגיב למתקפות החיזבאללה, תוך ביקורת קשה על הדרך שנבחרה לממש זכות זו." מעניין, לי זכורה דווקא היציאה של ביילין בקראו לראש הממשלה לתקוף בהזדמנות זאת גם את סוריה. אבל אולי זאת רק הביקורת על "הדרך".

בהסכם אוסלו גם אני תמכתי, בזמנו. אבל שלא כמו ביילין אני מסוגלת לראות היום את חולשותיו. מילא שלא תמיד אפשר לחזות את הכול מראש, למרות שממדינאים זה קצת נדרש; אבל לא מוגזם לתבוע מפוליטיקאי (סליחה, מדינאי) לגלות קצת יושר פנימי לפחות במבט לאחור. מייקל וולצר הגדיר כוח פוליטי כיכולת להציב יעדים וליטול סיכונים גם עבור אחרים. כשהסיכון הוא עבור אחרים נדרשים מנהיגים זהירים, לא שוגים באשליות. המחיר כאן, במזרח התיכון, הוא הרבה יותר מדי גבוה. הוא עלול להיות בלתי-הפיך. אז אם ביילין מספר לנו שהוא הציל את מרצ עם הלשון בלחי, כמו שנאמר בלעז – מילא. אני רק לא בטוחה שהוא לא מאמין בזה. אני בטוחה לחלוטין שהוא חושב שהיוזמות המדיניות שלו הן הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל עד היום. מהזיות שווא כאלה צריך להיזהר ממש.

Read Full Post »

כתבה בטוש של יום חמישי משרטטת את דיוקנם של המנויים שאינם קיימים: סרבני הסלולרי. קצת מעורר קנאה. מה יפיתם. מסרבים להיסחף בטרנד של הזמינות והחומרנות. לזכותה של הכתבה ייאמר שהיא אינה עושה אידיאליזציה. חלק מהסרבנים מכירים בכך שלטלפון הנייד יש גם יתרונות. אי-הנוחיות בלא להיות מקושרים מוזכרת, ולא פחות מכך קשייהם של מי שמנסים להשיג את הלא-זמינים, לעיתים בנסיבות דחופות ומדאיגות. אבל רוח הכתבה ככלל היא שיר הלל לסרבנים, או אולי היא רק נקראת כך בעיני מי שמוכה אשם על מה שמוצג בין שורותיה כהתמכרות קשה, שבעוד שהשלכותיה החברתיות ברורות כבר כעת (נסו לנסוע פעם ברכבת ישראל), הרי סכנותיה הבריאותיות טרם התחוורו עד תום.

הנקודה המרכזית, כאמור, היא הזמינות הטוטלית והבלתי-נסבלת, בכל עת, שהסלולרי כופה עלינו. הטכנולוגיה המודרנית אכן מקצינה את עניין הזמינות, והופכת את כולנו לשפחותיה. אופס, לא נכון. היא עלולה להפוך את כולנו לשפחותיה. אבל זה תלוי בנו. וזה בדיוק מה שחסר בכתבה. מתבקש להגיד למרואינים שם: הלו, שמעתם פעם שיש לסלולרי כפתור שמאפשר לכבות אותו?  שמעתם שפעם שלא לכל צלצול (בטלפון או בדלת) חייבים לענות? ההרגשה שחייבים לענות – תהיה אשר תהיה הפעילות החשובה שהצלצול מוצא אתכם בעיצומה – היא התנהגות קורבנית, הנענית לכל גירוי מבחוץ. המחשבה שמכיוון שיש ברשותי טלפון נייד חובה עליו להיות פתוח 24/7 היא מופרכת. טלפון נייד הוא מכשיר שנועד לשפר את חיינו. לא להפוך אותנו למכשיר שלו.

הסלולרי שלי, למשל, סגור תמיד בלילה, ובימים רבים כבר בשעות הערב, אם אני בבית. הוא סגור בשבתות. הוא סגור כשאני בישיבה או בכל עיסוק אחר שדורש את תשומת לבי. הוא סגור בכל מקום שיהיה זה לא מנומס אם הוא יצלצל פתאם. ולפעמים הוא יכול לצלצל בלי שאענה, אם לא מתאים לי ואני לבד כך שצלצולו לא מפריע לאחרים. נכון, לפעמים משאירים אותו פתוח כי מחכים לשיחה דחופה. לפעמים עונים ובכל זאת לא מתאים לדבר באותו רגע על העניין המבוקש. אבל אני שולטת בו, לא הוא בי.

כמו בעוד היבטים של פרטיות, שיחות אישיות בטלפון יכולות להוות גם פגיעה בפרטיות של השומעת, לא רק של המדברת (שבחרה בכך). להיות חשופים בעל כורחכם לשיחות אישיות (או עסקיות) של אחרים היא חדירה מעצבנת מאד לרשות הפרט שלכם, גם (ובעיקר) כשהן נעשות ברשות הרבים. במיוחד שיש לנו נטייה לדבר בקול רם כשאנו דוברים אל המכשיר. אדם רשאי לנסוע ברכבת מבלי לשמוע במהלך הנסיעה את כל פרטי חייהם של שכניו למושב או לקרון, או לחוש שהוא יושב במשרדם. (או סתם "מה נשמע?"; אז מה נשמע?"; "אני בחדרה. ברכבת"; "אז מה נשמע?"). העובדה שלאדם לא אכפת שאחרים ישמעו את שיחותיו אינה אומרת שלהם לא אכפת. יתכן גם שלא יפריע לו להתפשט בפומבי אבל לאחרים זה יפריע מאד. התחשבות, מלת קסמים שכזאת. זה עובד גם בכיוון ההפוך: מאד לא נעים להתקשר למישהו ולגלות שהערתם אותו. קצת מביך להתקשר למישהי שעונה רק כדי לומר "אני בישיבה, אתקשר אחר-כך". גם יצאתם מפריעים וגם לא ביצעתם את השיחה.

בחירתם של סרבני הסלולרי היא ודאי עניינם. רצונם כבודם. אבל נדמה לי שבחירה מושכלת  יותר תהיה זאת המודעת לכפתור הפלא. זה שמכבה. הצגת היחס אל הסלולרי כאל הכול או לא כלום מעלה את השאלה שמא דווקא הסרבנים עשויים מהחומר של מתמכרים. אלה שאם הוא ברשותם אינם מסוגלים שלא לענות לו בכל דקה משעות היום, ולא חשוב במה הם עסוקים באותו רגע. ממש כמו אותם אנשים שאינם מכניסים טלוויזיה לביתם לא משום שהם חושבים שמדובר בבזבוז זמן מוחלט (גם כאלה יש, כמובן), אלא משום שבהכירם את עצמם הם יודעים שאם היא תוצב בסלונם הם ייאבדו את חירותם שלא לצפות בה. לשון אחר, הם מודעים לחולשת אופיים המתמכר. הפטנט הזה של הכפתור שמכבה, אגב, קיים גם בטלוויזיה. ואפילו במחשב.

עוד בנושא:
היה זמין, זמין תמיד

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »