קרוא וכתוב

מקח (טעות)

"איחוד העמותות הערביות החיפאי 'איתיג`אה': אולמרט, פרץ וחלוץ הם האחראים לכל טיפת דם שנשפכה". [הארץ]. כל טיפת דם שנשפכה? כולה? אפילו טיפ טיפה לא ניתזה על שרוולו של נסראללה? לא טיפונת הכתימה את ידיו? אחוזון? חצי אחוזצ'יק של אחריות?

לא למדו דבר ולא שכחו דבר

"להיכנס", "לנקות את השטח", לכתוש", "אם הממשלה תפסיק לכבול את ידיו של צה"ל". הדוברים: אלופים ותת-אלופים במיל' למיניהם, ששימשו בתפקידים בכירים במלחמת לבנון הקודמת. הם יושבים ערב ערב באולפני הטלוויזיה הממוזגים ומשמיעים את עצותיהם העבשות; כאילו לא נשמענו להם אז, לפני 24 שנים. כאילו לא שקענו אז בבוץ הטובעני. כאילו חיסלנו אז את ההתנגדות ולא יצאנו משם כל עוד נפשנו בנו. לא ברור אם הדגנרלים סומכים על זכרונו הקצר של הציבור, כמו כל פוליטיקאי בינוני, או שלהם עצמם יש בעיות זיכרון רציניות, אם לא מעבר לכך.

התלבטות

להישאר בבית או לרוץ למקלט? חדר עם חלון מערבי או פרוזדור שקצהו לא גובל בקיר חיצוני אבל פתוח כולו לחדר צפוני? לצאת מהאוטו או לתת גז? להיצמד לקיר או להישכב על הרצפה? הכי טוב לא לשמוע את האזעקה.

Read Full Post »

אחת מקבלת תואר ד"ר מאוניברסיטה ישראלית (בקרוב מוחרמת?)

את דעתי על החרם האקדמי מצד איגודים אקדמיים בריטים הבעתי בזמנו עוד טרם ההחלטה להטילו, החלטה שבוטלה לאחר מכן.
אבל תגובתה של שרת החינוך להחלטה האחרונה (של ארגון אחר) להטיל חרם על האקדמיה הישראלית היא, איך לומר, קצת משונה.
כך מדווח הארץ על תגובתה של תמיר: "'מי שמטיל כעת את החרם, פוגע בעצמאותה של האקדמיה והופך אותה כלי שרת בידי כוחות פוליטיים'". אוקיי. אבל יש המשך: "בשבוע שעבר דיברה תמיר עם השר הבריטי לענייני השכלה גבוהה, וביקשה ממנו להתערב בעניין ולמנוע את ההחלטה – אך ללא הצלחה".
רגע, אם עצמאות האקדמיה היא ערך שיש לשמר, ולהיזהר מפני פוליטיזציה שלו, כיצד מרשה לעצמה תמיר להפעיל לחצים על האקדמיה הבריטית דרך השר הממונה על השכלה גבוהה? ואיך בדיוק ההתערבות המבוקשת שלו אמורה לעלות בקנה אחד עם עצמאות האקדמיה, שהיא חרֵדה לה כל-כך?

חרמות וטיהורים (7.4.2005):

Read Full Post »

משטרה תחת אזהרה / שופטים במיטה / סיזיפוס בירושלים

משטרה תחת אזהרה

מאז ועדת אגרנט, הנוהג הוא כי ועדת חקירה מזהירה את מי שעלול להיפגע מממצאיה. נוהג שעוגן בתיקון לחוק ועדות חקירה. כך נהגה גם ועדת זיילר, למרות שהיתה ועדת בדיקה בלבד, שכן קיבלה סמכויות מקבילות. לאחר שהוזהרו, רשאים המוזהרים לשוב ולהופיע בפני הוועדה חמושים בעורכי-דין, לעיין בחומר החקירה ואף להביא ולחקור עדים, כדי לנסות ולהוכיח את צדקתם. אזהרה אין משמעה חריצת דין. ועם זאת, אני סבורה כי ההיגיינה הציבורית איננה מאפשרת למפכ"ל מוזהר להמשיך ולכהן בתפקידו כאילו דבר לא קרה. עליו להשעות את עצמו או לפחות לצאת לחופשה עד לבירור הסופי בוועדה.
אבל זה לא צריך שיטשטש את הבעייתיות האינהרנטית הטמונה בהליכים של ועדת חקירה. אמנם רשמית מסקנותיה הן בגדר "המלצות", אך על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן מחייבות את הממשלה. המלצות אלו יכולות לסיים קריירה של אדם מבלי שהוא יוכל לערער עליהן כמו בהליך שיפוטי, משום שאין ערכאת ערעור לוועדת חקירה. את הבעייתיות הזאת צריך לתקן.

שופטים במיטה

מישאל חשין, בתשובה לטענה ששופטי בית המשפט העליון הם חבורה סגורה ולא מאפשרים מינויים שאינם רוצים בהם: "מה זה סגורה? אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד באותה מיטה. אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו" המראיין מקשה: "אבל המיטה הזו היא לא שלך. המיטה הזו היא בית המשפט העליון של המדינה כולה. על זה בדיוק מאשימים אתכם, שאתם חבורה סגורה שבה חבר מביא חבר". חשין: "אלה דברים מקוממים. אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו. השקר המקובל של 'חבר מביא חבר', מה הקשקוש הזה? אנחנו לא חבורה סגורה אבל חיים חיים מאוד אינטנסיוויים ביחד. אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני."
"אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו"? נדמה לי דווקא שחשין עצמו אמר זאת, ממש רגע קודם ("אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו"). זה לא המקום היחיד בראיון הפרידה הזה שבו הוא מפגין חוסר קונסיסטנטיות, אם להתבטא בעדינות. כל אחד רשאי לבחור את המטאפורות שלו, כמובן, אבל ההתייחסות לבית המשפט העליון כאל מיטה שבעליה זכאי לבחור את הפרטנרים שהוא מכניס אליה עושה לחשין שירות דב. בנסיונו המתפתל להוכיח שלא מדובר בחבורה סגורה ("אלה דברים מקוממים") הוא כמובן מוכיח בדיוק ההיפך. בית המשפט העליון של ישראל לא צריך להיות מיטה, בין שופטיו לא צריכה לשרור אהבה, וחבריו הנוכחיים לא רשאים לשלוט על המינויים אליו כאילו היה זה עסק פרטי שלהם. מדובר במוסד חשוב במדינה דמוקרטית, לא במועדון חברים.

סיזיפוס בירושלים

ירושלים, כידוע לכל דריה ובאיה, היא מהמלוכלכות בערי ישראל. ידיעות אחרונות פירסם על כך כתבה בשבת האחרונה, תחת הכותרת הלירית 'תשעה קבין של לכלוך'. ציון שטרית, מנהל אגף התברואה בעיריית ירושלים, מתאר: "זו עבודה סיזיפית, אתה מסיים לנקות היום, ומחר בבוקר צריך להתחיל שוב מאפס". ואללה. עושה רושם שהוא לא מכיר הכרות אישית את עבודות הבית…

Read Full Post »

"שלושה מיליון סודאנים" / בקשה אישית משופטי בג"צ / ייל, ולא להתפעל / חשבון / משאת נפש בוסטונית

"שלושה מיליון סודאנים"

פרופ' ארנון סופר רואיין השבוע ברדיו, אם אינני טועה בהקשר של פסיקת בג"צ בנושא חוק האזרחות. הוא הזכיר, בין היתר, את הפליטים מסודאן שישראל – רחמנית בת רחמנית – מחזיקה בכלא. "טובי הלב רוצים לשחרר אותם", אמר. "הם לא מבינים שיש שלושה מיליון סודאנים בדרך לישראל", הוסיף. (אני אפילו לא בטוחה אם הוא אמר "שלושה" או "שישה", הייתי קצת המומה).
הפליטים הסודאנים הגיעו לישראל בדרך לא דרך לאחר שנמלטו ממוראות דארפור, היכן שמאות אלפי אנשים נרצחו, נאנסו, נבזזו והיו לפליטים. זה כנראה הלקח שמבקש סופר שמדינת היהודים תלמד ממלחמת העולם השנייה: לסגור את השערים.

בקשה אישית משופטי בג"צ

אנא, פסקי-דין קצת יותר קצרים. אני לא יודעת כמה מהסטודנטים קוראים (זה היה ניסוח זהיר), אבל רחמנות על המרצים והחוקרים, לפחות.
על פסק הדין עצמו בעניין חוק האזרחות (263 עמ') אני לא כותבת כאן, כרגע, פשוט כי אין לי מה להוסיף מעֵבר למה שנאמר ופוּרשן. אבל התבקשתי לכתוב מאמר על הפסיקה, אז אולי בהמשך.

ייל, ולא להתפעל

עוד מִלה אחת צריך לומר על מכתבו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לחברו עלום השם באוניברסיטת ייל. מכתב "אישי" שהגיע בדרכים "נסתרות" לכותרת הראשית של הארץ אתמול, ועל כך לא נומר מלה נוספת, ולא מפני שאין. מה שעולה מכתיבת המכתב הוא שלנשיא בית המשפט העליון של ישראל חשוב יותר מה חושבים עליו בייל מאשר מה חושבים עליו בישראל. זה מתאים לנו, לא? כלומר, מי יודע אם בית-המשפט היה פוסק נגד עינויים לולא קבוצת ההתייחסות הליברלית בייל. כבר שנים רבות שאנשי זכויות האדם יודעים שכדאי להשקיע מאמצים ולחצים בחו"ל, בדיוק מהסיבה הזאת. אבל כרגיל, זאת חרב פיפיות ואי-אפשר לנסות ולאחוז בה רק כשהלהב מופנה מאתנו והלאה. למשל, מה היינו אומרים לו סקאליה, השופט השמרן מבית המשפט העליון בארה"ב, היה כותב מכתב כזה לאפיפיור, ובו היה מסביר את פסק-דינו על-מנת לרַצות את הקהילה הקתולית? המממ.
פסקי-הדין של בתי-משפט פנימיים מחייבים את הקהילה שבסמכות שיפוטה של המדינה שבה הם פועלים. לכן, עיניו של בית משפט צריכות להיות מכוּונות לקהילה שעבורה הוא פוסק; לא לשום קבוצת התייחסות מחוץ למדינה, נאה ככל שתהיה.

חשבון

חייהם של כמה מהחולים בסרטן המעי הגס, השובתים רעב, יכולים להינצל בזכות הכנסת התרופה שהם זקוקים לה לסל הבריאות, לו היו מקצצים במספר שרי הממשלה בחצי, נניח?

משאת נפש בוסטונית

השבוע ישבתי בבית קפה. אמיתי. כזה שהמלצרית באה לקחת הזמנה, ולא צריך להדגיש חזור והדגש שאני רוצה את המקיאטו בכוס "לא חד פעמית"; בלי להזמין בדלפק ואחר-כך לחכות ולהביא את הקפה לשולחן (אם יש מקום פנוי, בשלושה וחצי שולחנות שבהם אפשר לשבת); מקבלים את המאפה על צלחת ולא בתוך שקית כמו ל-take away, למרות שלא הולכים לשום מקום. ישבתי בחוץ, מתחת למטפס, שלג לרגלי קיבלה את עוגיית הכלבים שלה. היה אחלה.  אמריקה – יש לך עוד הרבה מה ללמוד.

Read Full Post »

משרד החקלאות בפעולה / נפלאות המלטונין / ובינתיים ב(ה)ארץ [1] / ובינתיים ב(ה)ארץ [2]

משרד החקלאות בפעולה

103 דולר עלה הטופס של אישור הבריאות של שלג על-מנת להכניסה לארץ. 79 דולר לווטרינרית (49 דולר לבדיקה ו-30 דולר ל"מילוי הטופס". אמריקה, אמרנו?), ו-24 דולר לאישור הטופס על-ידי השירותים הווטרינריים של ארה"ב. לא כולל דמי משלוח הלוך וחזור אליהם בדואר מהיר, שנדרש כי הווטרינר של משרד החקלאות בארץ הטעה אותי ואמר שחייבים להוציא את האישור בשבוע שלפני הטיסה, כמו בארץ, בעוד שבארה"ב הטופס המונפק תקף ל-30 יום. הטופס על ארבעת העתקיו הונח בביטחה ליד הדרכון. הוא נשאר שם. אף נציג של משרד החקלאות לא נכח בשדה התעופה ואיש לא העיף אפילו מבט, כשעברתי עם הכלבה במכס אחרי שאספתי את המזוודות. כך מכניסים בעלי-חיים לארץ היום, בעידן המחלות המדבקות. לשלג שלום.

נפלאות המלטונין

בדרך לשם הוא איפשר לי לישון כמה שעות בטיסה, ובעיקר קיצר את היעפת מהשבוע הרגיל לשלושה ימים, בלי כדורי שינה. בדרך הנה אמנם בקושי עצמתי עין, אבל נכנסתי למחזור השינה בלילה, שוב בלי כדורי שינה. טיפ: כדי שהוא יעבוד היטב, צריך להתחיל לקחת אותו שלושה לילות לפני הטיסה, ולהמשיך כשלושה-ארבעה לילות אחריה, או עד שאתם מרגישים שחזרתם לעצמכם מבחינת שנת הלילה. נדמה לי שבארץ אי-אפשר להשיג אותו בלי מרשם רופא, אבל בחו"ל הוא נמכר מעבר לדלפק. רכישה מומלצת בפעם הבאה שאתם שם, אם אתם מתכננים טיסה טרנס-אטלנטית.

ובינתיים ב(ה)ארץ [1]

בכל פעם שאני חוזרת מתקופה בארה"ב, אני מגלה פיצ'ר נוסף בהארץ המגלה דמיון משונה לניו-יורק טיימס. בפעם הקודמת זה היה המדורצ'יק על השבוע החולף ב'הארץ השבוע' של יום שישי, שחיקה את זה המופיע ב- Week in Review של הניו-יורק טיימס ביום ראשון. הפעם זה "החדשות – עיקר כותרות היום בהארץ", המופיע בעמ' 2 של חלק החדשות, בדיוק כמו בניו-יורק טיימס. הממ… יכול להיות שהצעד הבא יהיה לאמץ את מדיניות התיקונים של הניו-יורק טיימס, על מדור התיקונים והערות העורך שלו? או אולי public editor, המפרסם בעיתון ביקורת על מדיניותו? טוב, נו, לא להגזים.

ובינתיים ב(ה)ארץ [2]

הוחלף עורך המוסף. רוגל אלפר היה מבקר טלוויזיה מוכשר ושנון, שהצהיב את המוסף והוריד אותו לשפל חסר תקדים. זה לא הפריע לכל מיני כותבים ומגיבים, בזמנו, לטעון שהוא פוטר "באופן שרירותי" ושהוא פוטר בגלל כתבת התחקיר על אולמרט, שפורסמה כמה ימים לפני שנודע על הפיטורין. (תחליטו: באופן שרירותי או מסיבות פוליטיות?). כאילו שתחקיר כזה לא נעשה בידיעת ובאישור עורך העיתון. בבוסטון דווקא אמרו ("מקורות יודעי דבר") שעילת הפיטורין (נכון יותר, ההעברה מתפקידו) היתה שליחת כתב לסדנת לימוד איך מתחילים עם נשים ומכניסים אותן למיטה; משימה שסוקרה בהרחבה במוסף וסימלה את הנמיכות הדוחה שאליה הגיע העיתון שפעם קרא לעצמו עיתון לאנשים חושבים. גם אם זאת לא היתה עילת הפיטורין, היא היתה צריכה להיות. ויש עוד. אבל למה שזה יפריע למישהו לקבוע נחרצות אחרת, ולגלות לוחמנות מול טחנות רוח פוליטיות שלא היו ולא נבראו? זה קצת מזכיר לי עיתונאי שבכל פעם שרוצים להחליף אותו זאת "פגיעה בחופש הביטוי". לעורך החדש צריך לאחל בהצלחה. יש לו הרבה עבודת שיקום.

כן, חזרתי לקלחת (ואני כבר מתגעגעת). מעכשיו פוסטים כחול-לבן. ברוכים הנמצאים. שבת שלום.

Read Full Post »