Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

הבאזז של יחימוביץ (1)

כל-כך הרבה מילים נשפכו סביב הצטרפותה של שלי יחימוביץ לעבודה, עד שחככתי בדעתי אם להוסיף משהו. טוב, משהו צריך להיאמר על הבאזז הזה עצמו. יחימוביץ היא אשה עם דעות כמו שצריך, שעומדת על שלה בלי להתכופף, ומפגינה לוחמנות, אסרטיביות, אומץ ורהיטות – כולן תכונות שאני מעריכה. אבל עם כל הכבוד (ויש כבוד), מדובר כו-לה בעיתונאית, חריפה ככל שתהיה. אז זהו, שחלק גדול מהבאזז סביבה, אם לא כולו, נובע מהיותה עיתונאית; ועיתונאים, כידוע, אוהבים לכתוב על קולגות. קצת ריסון עצמי לא היה מזיק.

הבאזז של יחימוביץ (2)

ועכשיו משהו בקשר לתוכן. התבטאותה הראשונה של יחימוביץ אחרי טקס ההצטרפות המתוקשר נגעה ליחס לחרדים. יש לומר משהו על מה שיש בהתבטאות ועל מה שאין בה. לגבי מה שיש בה נדרשת הבחנה: נכון שההתבטאויות ביחס לחרדים נגועות פעמים רבות בנימות אנטישמיות, המזכירות את הז'רגון האנטישמי המסורתי כלפי יהודים, והן ראויות לכל גינוי והתנגדות. לא נכון שהחרדים הם "מיעוט נרדף". ולגבי מה שאין בה: מִלה אחת של ביקורת על מעמדן של נשים בחברה החרדית, מפי הפמיניסטית הידועה. אפשר לטעון בעד ונגד קואליציות אד-הוק עם הפוליטיקאים החרדים בנוגע לנושאים שהיא והם רואים עין בעין, כמו פורנוגרפיה. מכיוון שיחימוביץ, הפעם כבר כפוליטיקאית, בחרה לאותת לחרדים שהיא אִתם ובהזדמנות זאת לסחוט עוד כותרת או שתיים, כדאי לשאול אותה מה דעתה על-כך שהפרטנרים לעתיד שלה אינם מאפשרים לנשים להיות חברות במפלגות שלהם ולהתמודד לכנסת כמו יחימוביץ.

ואפרופו חרדים ויחימוביץ, מדן מלר קיבלתי באי-מייל את התזכורת בדמות הקטע משמאל.

אביר זכויות האדם

בייגה שוחט דוחה את התפטרותו מהכנסת כדי שיוכל להצביע בוועדה למינוי שופטים נגד מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. אי-כיבוד ההסכם מצד הליכוד, שיגרום לכך שהעבודה תאבד את מקומה בוועדה לאחר התפטרותו של שוחט, בוודאי איננו ראוי. ומכיוון שבהסכם מדובר, ניתן אולי לשקול צעדים משפטיים כנגד אי-כיבודו. אבל מִלה אחת צריך לומר גם על המחזה הלא-ייאמן הזה, שבו חבר כנסת דוחה את התפטרותו רק כדי לחסום מועמדת לבית המשפט העליון. כבר כתבתי שניתן להיות בעד או נגד גביזון, או לחלוק על עמדותיה; אך לומר על המשפטנית המובילה של האקדמיה הישראלית שהיא איננה "מועמדת ראויה" – נו נו. היא כנראה לא מגיעה לשיעור קומתם האינטלקטואלית של אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל ואשר גרוניס… עד כדי כך ששוחט עומד לשלם "מחיר אישי",לדבריו, בדחיית התפטרותו. כנראה ייכנסו כמה ג'ובות פחות לחשבון הבנק העומד לתפוח מהחברויות בדירקטוריונים שמצפות למי שהיה שר האוצר. מן הסתם ראוי יותר, בעיני שוחט, לקבוע את הרכבו של בית המשפט העליון לשנים רבות וביום שלמחרת לפרוש מן החיים הפוליטיים.
המתנגד הזה, שחוסם כעת בגופו את מינויה של גביזון, כך נדמה לו לפחות, לא הצטיין כחבר כנסת רגיש במיוחד לזכויות אדם, בלשון המעטה. יש עדיין הזוכרים כיצד תקף את מי שהתנגדו בזמן האינתיפאדה הראשונה לחוק שהעניק לכוחות הביטחון חסינות מפני הרג, פציעה ונזק שגרמו לפלסטינים. גביזון עברה שינויים רבים בשנים האחרונות, אך את מה שתרמה לקהילת ולשיח זכויות האדם בישראל – אי-אפשר לקחת ממנה. עם כל ביקורתי על חלק מהשינוי בעמדותיה, לו הייתי צריכה לבחור בין יושרתה של גביזון לבין זו של שוחט – לא הייתי מהססת לרגע.

גם להארץ לא מגיע בדיוק ציון לשבח על הכתבה המגמתית והחד-צדדית בנושא שפורסמה במוסף, עם דוברים שרובם הגדול לא מתראיינים בשמם. ראו עוד כאן.

זכותון: אנשים עם מוגבלויות

היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות יצוין כמו כל שנה ב-3 בדצמבר. האו"ם הקים ועדה אד-הוק שתנסח אמנה בינלאומית חדשה לקידום והגנה על זכויותיהם וכבודם של אנשים עם מוגבלויות. מידע נוסף מופיע באתר המיוחד המוקדש להשתתפות ושוויון מלאים, UN Enable, שבו ניתן לעיין גם בטיוטת האמנה המוצעת. ההגנה שמקבלים אנשים עם מוגבלויות באמנות הקיימות לזכויות אדם נדונה כאן.

Read Full Post »

שלוש הערות על הבחירות

החונטה מתגייסת

למקרא הכותרת הראשית של הארץ היום עבר בי רעד קל. קצינים בכירים יפעלו למען מופז. אה, במילואים, במילואים. זה בסך-הכל החבר'ה שלו מהצבא, ניגבתי את הזעה שנקוותה במצחי. (יש כאלו שאומרים שהם לא עוזבים את הארץ בגלל המושג המחליא הזה, חבר'ה). ובכל זאת, תחושת החונטה שריחפה באוויר הותירה משקע מריר. החבר'ה האלו מחליקים מהצבא לפוליטיקה כמו על חמאה, גם אם צריך לשם כך לזייף את תאריך השחרור. הסיסמה של פעם, "כל העם צבא", כבר מזמן לא נכונה, וטוב שכך. אבל "כל הפוליטיקה צבא" – עדיין נכונה מדי. מבחינתי, מופז צריך להמשיך לחשוש לנחות בלונדון, מחשש להעמדה לדין בגין פשעי מלחמה. אפשר לומר לא מעט בגנותו של עמיר פרץ, ואולי עוד ייאמר. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא לא היה גנרל.

תראו מי שמדבר

טומי לפיד תקף את מפלגתו החדשה של שרון, מכל הנימוקים, בגלל שמה שהיה שם מפלגתו של הדוצ'ה, מוסוליני. "או שהם לא יודעים איטלקית או שהם לא יודעים היסטוריה", הפטיר בבוז (על-פי הדיווח). מגיבים ערניים מיהרו להבהיר מי כאן לא שולט בהיסטוריה, ועדכנו ש'אוונטי' היה שם המפלגה הסוציאליסטית שמוסוליני היה חבר בה בראשית דרכו, לא מפלגתו הפאשיסטית. מִלה טובה למגיבים, לשם שינוי (הא, הא). מי שמזכיר לי מנהיג של מפלגה נאו-פאשיסטית אירופית הוא דווקא לה-פיד, ולא רק בגלל השם. רק אסוציאציה אישית, כמובן.

בגלל המיאוס

ביום הבחירות לא אהיה בארץ. ברוך בורא שבתונים (של אחרים). לא רק שזאת הפעם הראשונה שהייתי מתלבטת קשות אם להצביע למפלגה שתמיד הצבעתי עבורה, בגלגוליה השונים; לאור החלופות, הייתי מתלבטת אם להצביע בכלל. זאת אומרת, הייתי מתקשה להחליט מיהו הרע במיעוטו במקרה הזה. בסוף בטח הייתי מחליטה. לא רק כי אי אפשר שלא (אי אפשר מבחינת לא נכון), אלא כי מיאוס מפוליטיקה הוא דבר מסוכן פוליטית. אבל נעשיתי פיינשמקרית, מה יש לומר.

Read Full Post »

עבר שבוע (ל"ה)

יס מיניסטר / ושיני בנים תקהינה? / מתמטיקה חד-צדדית / ספינת השוטים

יס מיניסטר

טליה ששון – לשעבר הממונה על תפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה ומי שהיתה ממונה על ייצוג המדינה בתביעות נזיקין שהגישו נגדה פלסטינים במשך עשור – פירסמה מאמר המבקר את התיקון לחוק הנזיקין, זה המונע מפלסטינים לתבוע את המדינה בגין כל נזק שנגרם להם מפעולות צה"ל בשטחים. דברים כדרבנות. אבל איך זה שרק אחרי שהם פורשים אנחנו מגלים שרבים כל-כך מעובדי הציבור ופקידי המדינה האלו היו בעצם מבצלם?

ושיני בנים תקהינה?

אתם רוצים שילדיכם יקבלו ארוחה חמה – רשמו אותם לבית ספר ממלכתי, אמר השבוע המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, מישאל חשין, כשדחה את עתירתה של עיריית בית"ר עילית. נכון, ההחלטה מתבססת על פרשנות של החוק, אבל על פרשנות מאד צרה ובעייתית שלו. אפשר להצביע על כמה בעיות שעולות ממנה. כמו מידת הצדקתה של ההיררכיה שיוצרת הפרשנות הזאת בין תלמידי בתי-ספר ממלכתיים לתלמידי בתי-ספר מהחינוך המוכר אך הלא רשמי (רש"י: חרדי בעיקר); כמו משמעותו של המושג "מוכר" (ע"י משרד החינוך) בהקשר הזה. בהקשרה הרחב יותר, נוגעת הפסיקה בסוגייה הנתונה במחלוקת ארוכת ימים בין השקפות חברתיות-כלכליות יריבות, לגבי מושא הסובסידיה – האם זה הנצרך או המצרך. אך בעיקרו של דבר, השאלה המכרעת נשארת זו: מה הקשר בין בחירתם של ההורים לבין הזכויות המגיעות לילדיהם?

נכון, ירמיהו מנבא את הגאולה של אחרית הימים. אבל גם אם אסור לזרז את ביאת המשיח, מותר, וחובה, להיות מוסריים עוד לפני שהוא מגיע. חשין דווקא ידע לצטט מהפסוק הרלבנטי בהחלטה אחרת שלו, שבו יצא באומץ נגד הריסת בתים, ונותר בעמדת מיעוט (בג"צ 2006/97 ג'נימת ואח' נ' אלוף פיקוד המרכז עוזי דיין). הנה המקור: "בַּיָּמִים הָהֵם–לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; ושִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה. כִּי אִם-אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ, יָמוּת:  כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו". (ירמיהו לא, כח-כט).

מתמטיקה חד-צדדית

הענקת פרס נובל לכלכלה לישראל אומן ולתומס שלינג מעוררת מחאה מצד גורמים מסוימים בשמאל, המחתימים על עצומה אשר קוראת לאקדמיה השוודית לחזור בה מהחלטתה. הנימוק: מדובר בשני מחרחרי מלחמה. אומן, כך לשון העצומה, "השתמש בתיאוריה שלו כדי להצדיק את הכיבוש ואת דיכוי הפלסטינים". אומן, כידוע, לא קיבל פרס נובל לשלום. הוא מתמטיקאי שקיבל פרס נובל לכלכלה. הפרס ניתן לו בשל מחקריו ולא בשל דעותיו הפוליטיות, שלהן הוא זכאי ככל אזרח. כן, מקומם שמנצלים את הזרקורים של הנובל להבעת דעות אלו. אבל נגד דעות מביעים דעות. נגד מי שמשתמש בתיאוריה מסוימת על-מנת להצדיק עמדות פוליטיות  – מציעים תיאוריות חלופיות. אם העמדות הן שקובעות, ולא ההישגים המדעיים או הרלבנטיים האחרים, הרי לפי המתמטיקה הזאת צריך גם לדרוש לשלול את הנובל למי מן הצד השני שקיבל אותו. נכון? לא נכון. כשמדובר במישהו מ"הצד הנכון", מברכים על זה. אין צורך להרחיק לכת: זה עתה קיבל המחזאי הבריטי הרולד פינטר את פרס נובל לספרות. הוא עצמו העיד על עצמו כי לא ברור לו אם קיבל את הפרס בשל הישגיו הספרותיים או בשל פעילותו הפוליטית רבת השנים. על זה נכתב באחד מאתרי השמאל: "פרס נובל בספרות להרולד פינטר זוהי חדשה מצויינת! המחזאי הזה לא רק השפיע יותר מכל מחזאי אחר מאז סמיואל בקט על התיאטרון בימינו, הוא גם אחד האנשים הרדיקליים ביותר בבריטניה". שנאמר, זה לא העיקרון אלא באיזה צד עומדים.

ספינת השוטים

בכיתוב המלווה את התמונה המופיעה בעמודו הראשון של הארץ היום, 'שמחת בית השואבה', נאמר: "מקור המנהג בימי בית המקדש, כאשר בימי חול המועד סוכות היו נוסכים בבית המקדש מים במקום יין". מעניין, אפוא, שהארץ מקדיש את מוסף החג שלו, 'ספינת השותים', ליין ולאלכוהול דווקא. חג שמח.

Read Full Post »

יש לי יום יום חג (עבר שבוע ל"ד)

מי שבירך / ומי שנושא קלון / חוקתי? / ראיה לכאן ולכאן / ואשה בכל אלה לא מצאתם?

מי שבירך

בייגה שוחט בחור טוב. אבל גם בו היכה הנגע, שפשה בקרב פוליטיקאים רבים, של לעשות לעצמו "מי שבירך" עם פרישתו, בדמותה של מסיבת עיתונאים כדי לשבח את עצמו ופועלו. זה תמיד מגניב את החשד שהם מהללים את עצמם פשוט כי אין מישהו אחר שיעשה זאת.

ומי שנושא קלון

מי שאמור להיכנס לכנסת במקומו של שוחט הוא סאלח טריף, שהורשע בזמנו במתן שוחד וערעורו תלוי ועומד. מן הראוי כי מי שהורשע בעבירה פלילית, יושעה מחברותו בכנסת עד למתן פסק דין סופי. מן הראוי, וגם החוק מעניק סמכות זו לוועדת הכנסת לבקשתו של כל חבר כנסת. (סעיף 42ב.(א) לחוק יסוד: הכנסת).

חוקתי?

הצעת חוק ממשלתית מבקשת להחמיר בתנאי המעצר של זרים. בין השאר, לאפשר מעצר של 96 שעות לפני הבאה בפני שופט, לעומת 24 שעות בלבד שמחייב חוק המעצרים. חוק שאיפשר מעצר ארוך יותר ללא הבאה בפני שופט היה בין החוקים הראשונים, והבודדים, שנפסלו עד כה על-ידי בית המשפט העליון כלא-חוקתי (בג"צ 6055/95, צמח נ' שר הביטחון). היה זה החוק הצבאי בנוגע למעצר של חיילים, שבית המשפט קבע כי הוא איננו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ודוק: חוק היסוד איננו מדבר על אזרחים. הוא נוקט מפורשות בלשון אדם כשהוא קובע את זכויות היסוד שלו לכבוד, חירות, חיים, שלמות הגוף, קניין, פרטיות ויציאה מהארץ. המקום היחיד שבו הוא מתייחס ל"אזרח ישראלי" להבדיל מ'אדם' הוא בסעיף 6ב', המקנה לכל אזרח ישראלי הנמצא בחו"ל זכות כניסה לישראל.

ראיה לכאן ולכאן

פרופ' מאג'ד אל-חאג' מונה לסגן נשיא למחקר של אוניברסיטת חיפה. אותה אוניברסיטה שאיגוד המרצים הבריטי החליט להחרים בזמנו, בטרם חזר בו. למי שהיה זקוק, זאת ראיה נוספת לאיוולתו של חרם כזה, ודווקא על האוניברסיטה היחידה שאחוז הערבים הלומדים בה הוא כיחסם החלקי באוכלוסייה, אם לא יותר. אין צורך באיגוד המרצים הבריטי על-מנת לדעת שערבים מופלים בישראל, גם באקדמיה. עצם זה שמינויו של אל-חאג', חוקר בעל שם בתחום הסוציולוגיה, עושה כותרות – הוא ראיה לכך. אבל המינוי הוא גם צעד אחד קדימה. ברכות.

ואשה בכל אלה לא מצאתם?

"מה קראו עושי הכותרות הגדולות של השנה החולפת"? התעניינה לדעת מערכת 'תרבות וספרות' של הארץ. לכן פנתה "אל כמה מהאנשים שעיצבו את חיי היומיום במדינת ישראל". לא פחות מהתשובות, שהתפרסמו בגיליון ראש השנה, מעניינת הבחירה למי לפנות בשאלה. על-פי מערכת 'תרבות וספרות', עושי הכותרות, כמו גם מעצבי חיי היומיום (שתי קבוצות שאינן בשום פנים זהות), הם גברים בלבד. אף אשה לא עשתה כותרת בשנה שחלפה? אף אשה לא עיצבה את חיי היומיום במדינת ישראל? דומה שבחירתה של המערכת מעידה עליה עצמה אלפי מונים יותר מאשר על המציאות. (נוסח מכתב שנשלח למדור זה בהארץ).

Read Full Post »

עבר שבוע (ל"ג)

מייקל ג'קסון בגוש קטיף / כמה מוכר / שלום לסר יאן? (או: הלכתי להשתין וז'אן נהרג) / איך שגלגל מסתובב

להעמיד לדין

הכתבות הצוננות של ה-BBC הרחיקו מאתנו את ה"חוויה" של הצפייה בכל פרט חם של ארועי ההתנתקות. אבל את האב ששילשל באיום את תינוקו מבעד לחלון ראינו גם ראינו. מי שמטלטל תינוק חסר-אונים כ"נשק" צריך לעמוד לדין.

כמה מוּכּר

הבעיה העיקרית היא שהצבא חוקר את עצמו; והתחקירים הצבאיים עלובים – התלונן פרקליט בריטי העוסק בזכויות אדם, בתכנית של ה-BBC שעסקה בתלונות על התעללות של חיילים בריטיים בעירק. כמה מוכר.

שלום לסר יאן?

מסמכים שדלפו מהחקירה של הריגתו של ז'אן צ'ארלס דה-מנזס ברכבת התחתית, למחרת הפיגועים שלא צלחו בלונדון, מעוררים צמרמורת. בניגוד לדיווח הראשוני של המשטרה, דה-מנזס לא נמלט אחרי שנקרא לעצור, לא קפץ מעל תחנת התשלום, לא רץ אלא לקח בנחת עיתון ועלה לרכבת, לא היה לבוש באורח חשוד במעיל עבה ביום חמים, אלא בז'קט ג'ינס קל. ונורה ע"י אנשי היחידה המיוחדת לאחר שאחד השוטרים הכחולים כבר תפס אותו ואחז בו.
עוד עולה מהשתלשלות הארועים: אי-תיאום בין שתי היחידות, ואי-זיהוי של "החשוד" כי חייל התצפית לא הפעיל את מצלמת הווידאו שלו משום ש"התפנה" באותו רגע. אולי הייתי צריכה לקרוא לאייטם הזה 'הלכתי להשתין וז'אן נהרג'. סר יאן בלייר, ראש משטרת לונדון, ביקש למנוע חקירה בלתי-תלויה בנושא, לטענתו משום שסבר אז כי מדובר בטרוריסט. נסיונו לא צלח אבל למחלקה החוקרת ניתנה גישה לזירת הארוע באיחור של שלושה ימים. נראה כי יצטרך להתפטר וקריאות כאלו כבר נשמעו.

הגרדיאן, לעומת זאת, יצא במאמר מערכת שבו הזהיר מפני הסקת מסקנות מהדלפה שאיננה מראה לנו את כל התמונה, ובהכרח משקפת את האינטרסים של המדליפים. אכן, גם המח"ש המקומית נקלעה למבוכה והשעתה את אחד מעובדיה, החשוד בהדלפה.

כל גוף שאני מכירה מתנגד לחקירה חיצונית. בישראל היה זה מאבק של שנים להקים את מח"ש, הצלחה חלקית בהתחשב בקשרים שבין חוקרי המחלקה למשטרה. חלקם שוטרים בדימוס אך רבים מהם שוטרים המושאלים למחלקה ולכן תלויים, בעצם, בגוף שהם אמורים לחקור. אין לנו בעלות על הפטנט הזה: גם המאבק להקמת הגוף החיצוני וגם הבעייתיות שבתפקודו אינם ייחודיים לישראל; הם שבים ומתרחשים בכל מקום בעולם. יש הטוענים כי תחקירים פנימיים הם יעילים יותר. אם אנשים חוששים מפני נקיטת צעדים פליליים נגדם, הם יטו פחות לשתף פעולה ואז הסיכוי לגילוי האמת קטֵן. אבל מהניסיון שהצטבר בעולם, אם רוצים חקירה רצינית וחסרת פניות, אסור לתת לשום גוף לחקור את עצמו.  וגם התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש, כותב סימון הטנסטון בגרדיאן. יותר מדי מקרים שבהם המשטרה סובבה אותה על האצבע צריכים ללמד את התקשורת להתייחס בחשדנות המתבקשת למקורות המשטרתיים ומה שהם מספרים לה אחרי ארועים כאלו.

איך שגלגל מסתובב

לשכת העיתונות הממשלתית, שביקשה פעם להחרים את ה-BBC בשל גישתה "האנטי-ישראלית", תופתע בוודאי לשמוע שבשימים אלו מואשמת התחנה בגישה "פרו-ישראלית" דווקא. המאשימים הפעם הם מנהיגים מוסלמיים בבריטניה, שזועמים על תכנית 'פנורמה' שאמורה להיות משודרת ביום א' הקרוב. על-פי הדיווחים צפויה התכנית להיות ביקורתית למדי כלפי קשריהם של המנהיגים הללו, הנחשבים לנציגים מתונים, לאידיאולוגיה מוסלמית קיצונית. מה שעורר את חמת זעמם של הללו וגרם להם לקבוע כי הרשת מקדמת "סדר יום פרו-ישראלי" היא בעיקר העובדה שהם נשאלו שאלות קשות על-ידי כתב ה-BBC: על החרמתו של ראש המועצה המוסלמית בבריטניה את יום הזיכרון לשואה השנה; על השתתפותו בטקס זיכרון לשייח יאסין; ועל עמדתו הלא חד משמעית לגבי המפגעים-המתאבדים הפלסטינים.
מעקב (26.8)

Read Full Post »

עבר שבוע (ל"ב)

זכויות ילדים: תלוי מאיזה לאום

במכתב למערכת הארץ מיום חמישי, הפנה ח"כ אורי אריאל – בכובעו כחבר הוועדה לזכויות הילד – את תשומת לבנו לאמנה לזכויות הילד, המחייבת את המדינות שהן צד לה לבדוק שחקיקתן איננה פוגעת בזכויות ילדים. החובה להתאים את החקיקה הפנימית להוראות האמנה היא הוראה כללית הקיימת בכל האמנות לזכויות אדם. (לא בהכרח בדמות חובה לאמץ את האמנה כמכלול בחוק פנימי, אלא לוודא שהחקיקה תואמת ושאין סתירה ביניהן).
מעניין שזכויות הילד לא עניינו את אריאל בכל השנים שבהן סיכנו הורים מתנחלים את ילדיהם. מעניין עוד יותר שהן חשובות בעיניו כקליפת השום כשמדובר בזכויותיהם של ילדים פלסטינים. זכותם לשירותי בריאות הולמים, זכותם לחינוך, זכותם לרמת חיים נאותה, זכותם לחיים.
היכן היה אריאל כשממש בתום המושב האחרון של הכנסת היא העבירה, למשל, את החוק האוסר על פיצויי נזיקין לפלסטינים, ובהם ילדים? כדאי אולי לאריאל לשוב ולקרוא את האמנה לזכויות הילד. הוא ימצא שהיא לא מזכירה כי הוראותיה מוגבלות לבעלי לאום מסוים.

דיויד יום מבקר בכנסת

היועץ המשפטי אמר השבוע כי לא ניתן להוכיח כי הסתה היתה הסיבה לרצח רבין. זה נכון. לא צריך לקרוא את הפילוסוף הסקוטי דיויד יוּם (אם כי כדאי) כדי לדעת שקשר סיבתי הוא קשה להוכחה. העובדה ששני ארועים מתרחשים באופן עוקב איננה אומרת כי הראשון היווה סיבה לשני. זוהי תוספת הנחה, פסיכולוגית בעיקרה, המאפשרת לנו לתפוס את העולם באופן נוח יותר. זה נכון במיוחד כשמדובר בהתנהגות אנושית. אבל נעזוב את יום ונחזור למזוז. האמירה הזאת נראית לי לא חכמה במיוחד בהקשר שבו נאמרה, ובעיקר לא נחוצה כדי להצדיק את עמדתו העקרונית – שאני שותפה לה – של שימוש זהיר ובמשורה בכלי הפלילי כדי להתמודד עם דיבור.  ההתמודדות צריכה להיות במישור הציבורי בעיקרה. אמת זו נכונה גם אחרי רצח רבין, שאז המטוטלת עברה קצת לקיצוניות השנייה, וסיכנה יתר על המידה את חופש הביטוי. אבל, כשכל זה נאמר, צריך לשאול מה למדנו מרצח רבין, והאם הלקח היה רק במישור הציבורי או גם במישור המשפטי. בעניין זה אמרה הכנסת את דברה כשתיקנה את החוק נגד הסתה והורידה את הסף הנדרש לשימוש בכלי הפלילי נגד "עבירות שפתיים". עדיין, יש מקום נרחב לשיקול דעת, שמפעיל היועץ המשפטי כמי שממונה על אכיפת החוק.

אבל המחדל הגדול באמת של מערכת אכיפת החוק בישראל איננו רפיון בהעמדה לדין על דיבורים אלא רפיון בהעמדה לדין על מעשים. מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים התרחשו במשך שנים, ללא תגובה של ממש מצד המערכת. את החוק הפלילי צריך קודם כל להפעיל על מעשים, ולהפעיל אותו באופן שווה. הכישלון הזה הוא הסכנה האמיתית לשלטון החוק.

שתיקת הכבשים

להארץ היתה קצת הצתה מאוחרת כשפרסם רק ביום שלישי השבוע מאמר מערכת שגינה את הלינץ' ואת האיומים שהושמעו שלא לחקור אותו, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
מי שממשיכים לשמור על שתיקה הם ארגוני זכויות האדם; מלבד הוועד נגד עינויים שדרש חקירה. נדמה לי שלא תהיה זו הערכה מוגזמת להניח שלו היה המצב הפוך, ומחבל פלסטיני היה מוצא להורג בזמן היותו במשמורת של משטרת ישראל (ואם הדיווחים נכונים, כפות) – הם לא היו שומרים על שתיקה. שתיקתם במקרה זה מעוררת תמיהה, בלשון המעטה.

לפני 60 שנה (ושבוע)

השעון עצר מלכת ב-8.15 בבוקר, ה-6 באוגוסט 1945, כשהוטלה הפצצה הגרעינית על הירושימה.
בדיון שנפתח מחדש לאחרונה על שאלת הצדקתה של הטלת הפצצה על הירושימה, נטען בין היתר כי בכך חסכו האמריקנים חיים של כ-200,000 חיילים שהיו נהרגים בפלישה יבשתית ליפן.
זאת לא היתה המטרה היחידה שביקשו האמריקנים להשיג בהטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי. אבל נניח שכן, האם מדינה רשאית לעשות את השיקול הזה, וכדי לשמור על חיי חייליה לשים לה למטרה עיר אזרחית? השאלה הזאת עולה לא רק במקרה הזה, כמובן, אלא גם במקרים אחרים כמו הפצצת בעלות הברית על דרזדן וערים אחרות בגרמניה.
התשובה של המשפט הבינלאומי כיום היא לאו מוחלט. עיקרון מרכזי במשפט ההומניטרי הבינלאומי הוא ההבחנה בין לוחמים לאזרחים. האחרונים אינם מטרה לגיטימית להתקפה. למרות שהעיקרון הזה היה חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי זמן רב, הרי רק אחרי מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות המשפט הבינלאומי של זכויות האדם, הוא נוסח באופן רשמי. בזמן המלחמה עדיין שלט בדיני המלחמה הרעיון של הדדיות, שעל-פיו מדינה שאזרחיה הותקפו רשאית לתקוף בחזרה את אזרחי מדינת האויב. היום התפיסה היא כי החובות שמטיל המשפט ההומניטרי אינן הדדיות. ועם זאת, כאשר בריטניה, למשל, אישררה את הפרוטוקול הראשון לאמנת ג'נבה, היא הסתייגה מאותם סעיפים האוסרים על פעולות תגמול נגד אזרחים, והצהירה כי אם אזרחיה יותקפו היא תראה עצמה חופשית להגיב על מנת לאלץ את הצד השני להפסיק את התקפתו.

עוד בנושא: לזכור ולשכוח

Read Full Post »

סרברניצה

השבוע מלאו 10 שנים לסרברניצה. שם נטבחו אלפי מוסלמים שביקשו מקלט באזור שהוכרז על-ידי האו"ם כ"אזור בטוח", מתחת לאפו של כוח האו"ם שעמד מנגד. דו"ח החקירה שהוגש לבקשת ממשלת הולנד (כוח האו"ם במקום היה הולנדי) הביא להתפטרותה.
זוהי דוגמא מובהקת, אך בהחלט לא יחידה – כפי שמראה ויליאם שאוקרוס בספרו Deliver us from Evil – שכוח בינלאומי לא יכול להבטיח את קיומו של הסכם כשזה נכפה על הצדדים בעודם נתונים בסכסוך.
זכרון סרברניצ'ה צריך להעלות סימני שאלה סביב כל דיבור על הפקדת הביטחון בידי כוח בינלאומי. או יותר נכון, חיוך מר.

מתי טרוריסט הוא 'טרוריסט'

בדרכו לפיצוץ אוטובוס: בלונדון, ה"אקטיוויסט" היה ל"טרוריסט". (צילום משטרתי)

לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?

המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.

עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.

עוד בנושא: מחשבות על טרור

מה יהיה על התיאוריות (I)

החשודים בפיגועי ההתאבדות בלונדון הם אזרחים בריטיים, ילידי וחניכי בריטניה, בנים למהגרים, אנשים עובדים ולכאורה נורמטיביים, חלקם ממשפחות מבוססות למדי. (וגם אם חיו יחסית בשולי החברה, יש אלפים כמותם שאינם בוחרים לפוצץ את התחתית. אחת מהן, שהרה איסלם, נפלה קורבן לפיגוע). אז מה יהיה על כל התיאוריות שהופרחו מיד, כאילו זוהי נקמת העולם השלישי העני והרעב בעולם הראשון השבע המדכא אותו? אל תבלבלו אותם עם העובדות.

מה יהיה על התיאוריות (II)

ויליאם שאוקרוס (זה מהאייטם הראשון) כתב היום מכתב לגרדיאן על הניסיונות העיקשים לקשור את הטרור בלונדון לכיבוש בעירק. לא רק שהניסיונות הללו הם א-היסטוריים, הוא אומר; הם אוטמים את אזניהם מלשמוע את מה שמוצהר על-ידי האידיאולוגים שמניעים את הטרור הזה בעצמם.

הדוברים המוסלמים כאן מאוחדים בגינוי עמוק לטרור. אבל שלושה מהם, שהופיעו אתמול ב-BBC2, הדגישו חזור והדגש כי "בפלסטין זה שונה. פלסטין כבושה מזה 60 שנה". המראיין, שהתקשה להאמין למשמע אזניו, שאל אותם אם זה אומר שהם מצדיקים הרג אזרחים שם. הם רק חזרו ואמרו: "בפלסטין זה שונה לחלוטין. היא כבושה מזה 60 שנה". הסיקו את המסקנות בעצמכם.

קריאה משווה: זיהוי

בהפרש של יום עברתי בתחנות יוסטון וקינג'ס קרוס (הספרייה הבריטית נמצאת ממש בתווך ביניהן). בשתיהן מכה בך החיזיון מכמיר הלב של תמונות הנעדרים התלויות על הגדרות, מלוּות בבקשה להתקשר אם מישהו ראה, שמע, יודע משהו. זיהוי ראשון של הרוגה היה כאן 4 ימים אחרי הפיגוע. גופות רבות עדיין לא חולצו מהמנהרה של קינג'ס קרוס, עמוק מתחת לאדמה, שם עובדים בתנאים קשים להחריד. בנוסף, זירות הפיגוע משמשות גם כזירות פשע שמהן ניסו לחלץ ראיות שיובילו לחשודים. בארץ מיומנים הרבה יותר בזיהוי מהיר של נפגעים. (זאת למרות שאחרי פיגועים לא תמיד מגיעים הפצועים לבתי-החולים, או הגופות לאבו-כביר, עם תיק הצד ובו תעודת הזהות, שוויכוח מר ניטש כאן טרם הפיגועים על כוונתה של הממשלה לחייב בהן את האזרחים).

סיבה שונה לגמרי לעיכוב בזיהוי קשורה לחוק הבריטי, המחייב בדיקה של חוקר מוות בכל מקרה של מוות לא טבעי. זה לא מתאים לפיגועים המוניים, אבל זה המצב. התוצאה היא המתנה קשה מנשוא של המשפחות, שגם אם כבר איבדו כל שבב של תקווה שיקיריהם ישובו בחיים, הם מוסיפים ונאחזים בה. אי-הוודאות שבה הם מיטלטלים אינה אנושית.

מרגישה בבית

יום שני בבוקר, בכניסה לספרייה הבריטית בודקים את התיקים. נדמה שעוד מעט יתחילו לדבר אלי עברית; רק זה חסר כדי שארגיש לגמרי בבית…

תנא דמסייע

בתחילת השבוע פירסמתי פוסט קצר על אקטיביזם שיפוטי. למחרת קיבלתי באי-מייל מאמר של קאס סנסטיין, שפורסם באורח מקרי בדיוק באותו יום בוושינגטון פוסט. סנסטיין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקגו, מרחיב על ההיסטוריה הבעייתית של האקטיביזם השיפוטי בארה"ב, ומראה בפירוט רב כיצד שני הצדדים – (רובם של) הליברלים והשמרנים – מתחלפים בתפקידיהם. תומכים בו כשהוא מקדם את ערכיהם ומתנגדים לו כשהוא מקדם את הערכים היריבים. הלקח של סנסטיין הוא שכשיש לאנשים כוח הם ישתמשו בו, וכשצד מסוים שולט בבית המשפט – הריסון השיפוטי מושלך דרך החלון. למעוניינים: היפוך תפקידים ובית המשפט העליון.

Read Full Post »

עבר שבוע (ל')

אז המתנחלים מחזיקים את המדינה בגרון. what else is new?

מקרה נדיר

סמל תייסיר אל-הייב הורשע השבוע בהריגתו של טום הורנדל. אין לי שום תחושה של שביעות רצון הנובעת משמחה לאידו של אל-הייב, אבל יש תחושה שהצדק נעשה. זוהי תחושה המלוּוה בתסכול על הנדירות של מיצוי הדין עם חיילים שהרגו אזרחים באינתיפאדה, נדירות המגיעה לכלל יצירת אקלים של פטור מעונש. המקרה הזה הגיע לבית המשפט רק משום שהוריו של טום ניהלו מאבק עיקש לגילוי האמת. אביו ביצע חקירה מקיפה שקראה תגר על התחקיר הצה"לי וחייבה את צה"ל לערוך חקירה של ממש, מה שהוא היה צריך לעשות  מלכתחילה. החקירה הזאת חשפה את השקרים והטיוח של הגרסה הרשמית הראשונה והביאה בסופו של דבר להעמדה לדין. גם העובדה שההרוג היה בריטי ולא פלסטיני, והממשלה הבריטית לחצה, בוודאי סייעה. עכשיו צאו וחשבו כמה מקרים היו מגיעים אף הם לבית המשפט, לו צה"ל היה חוקר כהלכה. ומה יעשו הורים שאינם בריטים אלא פלסטינים ואין להם המשאבים המתאימים לנהל חקירה בכוחות עצמם.
ובשולי הפרשה: על-פי הדיווח בגרדיאן אחיו של טום הורנדל, בילי, נעצר בשדה התעופה ולא ניתן לו להיכנס לארץ לשמוע את פסק-הדין, בטענה שהוא מהווה "סיכון ביטחוני". 

עידוד של פטור מעונש: כשלונו של הצבא הישראלי בחקירת עבירות (דוח של Human Rights Watch)

מזון איננו "טיפול רפואי"

ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית (הר"י) מתירה לרופאים להפסיק להזין חולים במצב של "צמח" אם אלו ביקשו זאת מראש או אם נציגיהם עושים זאת. בינתיים עדיין צריך לכך צו שופט. אין לי בעיה עם הוראות מקדימות של חולים, המורות לא לתת להם טיפול או הזנה בנסיבות רפואיות מסוימות, וגם לא עם מינוי בא-כוח שהם מוודאים מראש שייצג את רצונם במקרים כאלו, כאשר כבר לא יהיו בעלי כושר שיפוט. [יש לי כן בעיה עם "נציגים" בדיעבד, שכן אז מתעוררת במלוא חריפותה עם מי נעשה כאן החסד].
אבל אני רוצה להתייחס הפעם להיבט אחר של עמדתה של ועדת האתיקה של הר"י, לפחות כפי שדווח ב-YNet, המשווה מתן מזון ומים לכל טיפול רפואי אחר: "למתן מזון ומים יש ערך רגשי, סמלי ודתי המייחד אותו משאר הטיפולים הרפואיים. עם זאת, זהו טיפול רפואי העומד למבחן יעילות ותועלת כמו כל טיפול רפואי אחר". ובכן, מזון ומים אינם טיפול רפואי. כל אדם בריא שישללו ממנו מזון ומים – ימות. זוהי אחת הביקורות החריפות שהושמעו במקרה של טרי שייבו, שהומתה ע"י הפסקת הזנה במה שנט הנטוף כינה "ההוצאה להורג הפומבית הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב".

מעוללות משרד הפנים

אבל הפעם לא שלנו. שרירות לב, מסתבר, מאפיינת משרדי פנים רבים (באשר הם?) ואיננה תכונה ייחודית לזה הישראלי. הפעם בבריטי עסקינן. מבקש מקלט אנגולי שחיכה להערכה רפואית, גורש לאנגולה בעוד שלצוות הרפואי שיצר קשר כדי לקבוע את פגישת ההערכה נאמר כי הוא נלקח לבית-המשפט. הקרן לתמיכה בקורבנות עינויים, שהיתה אמורה לבצע את הבדיקה, אמרה בתגובה למה שנראה כניסיון הונאה מצד המשרד הממשלתי: "אם התנהגות משרד הפנים היתה מחושבת – היא מחרידה. אם היתה זו טעות – היא בלתי נסלחת. התוצאה היא שמישהו הוחזר למקום שבו עבר עינויים ושהוא מאמין כי חייו נמצאים בו בסכנה".

עוד סופרות

גם תמר איש שלום סופרת את (מיעוטן של) הנשים. ותמרה טראובמן ממשיכה. מסתמן טרנד. ועוד חיובי, לשם שינוי.

תיקונים בכריכה קשה

מדור התיקונים וההבהרות של הגרדיאן הופיע ברשימת הפריטים שלי לייבוא מלונדון. אבל לא רק אני קוראת מושבעת של המדורצ'יק הזה. גם עורכי הגרדיאן עצמם חושבים עליו גדולות. עובדה: הם הוציאו עכשיו ספר הכולל את מיטב המדור – הנושא את הכותרת Only Correct – המוצע לקוראי העיתון ב-9.99 פאונד (ובהנחה מיוחדת באמזון הבריטי).
התוכלו להעלות בדעתכם עיתון עברי שמוציא את הפאשלות שלו בכריכה קשה? זאת אומרת, אם בכלל יש לו מדור תיקונים. הכל עניין של גישה: תיקונים אמנם  מצביעים על טעויות שנעשו, אבל הנכונות לתקן אותן בשקיפות מצביעה על אתיקה עיתונאית ראויה.

Read Full Post »

עבר שבוע (כ"ט)

המסר של צה"ל

מ"פ בשריון הודח משום שלא הפעיל אמצעים לפיזור הפגנות נגד פלסטינים שהסתערו על הגדר והפילו כמאה מטר ממנה. הקצין טען כי לא עשה זאת בגלל חשש לפגוע בילדים ובנשים שנכחו בהפגנה. תגובת הדוברות של פיקוד מרכז: "אנחנו מצפים מקצין שימנע השחתת רכוש ולא מצפים ממנו שיגיד: נוותר על הגדר ונלך אחורה". סוף סוף מציג צה"ל בגלוי את ההיררכיה הערכית שהוא מעביר כבר זמן רב במובלע: רכוש מעל חיים של ילדים. בכל אופן רכוש צה"ל. וחיים של ילדים פלסטינים.

מהי אלימות

מפיו של המג"ד צחי שגב מובא, בכתבה המוזכרת לעיל, ציטוט מעניין. שגב מדבר על מה מוגדר כהפגנה אלימה מצד הפלסטינים: "האלימות מתבטאת בכך שהם נמצאים במקום שאנחנו לא רוצים שהם יהיו בו…". זה לא בדיוק מה שצה"ל עושה מבחינת הפלסטינים, נמצא במקום שהם לא רוצים שהוא יהיה בו?

האנטישמיות של ליברלים ישראלים

לא בהכרח כזאת

תום שגב חזר לכתוב בהארץ, למרבה השמחה. רק שבכתבה שלו במוסף השבוע, "מחלקים את ירושלים", הוא מתחלק: "… אך כמו הארגונים הרבים המנסים להגן על זכויות האדם של הפלשתינאים – גם הפעילות הזאת נמצאת בשולי החיים; ברחובות 'המושבה הגרמנית', פעם מעין וילג' או לפחות שינקין ירושלמי, נראים יותר ויותר חובשי כיפות". חובשי כיפות כציבור שבהכרח לא יגן על זכויות אדם ויהיה אנטי-ליברלי – הכללה שלא היתה עוברת אצלו בשקט לו היתה מיוחסת לערבים, נניח. אבל מה לנו כי נלין על שגב כשעמיתתו למוסף, נרי לבנה, כתבה פעם ללא שמץ של ביקורת עצמית על משחק שהיתה משחקת עם ילדיה במכונית: לספור מה היחס בין חובשי כיפה לנטוליה בכניסה לירושלים. נו, רק צריך להחליף את חובשי הכיפה ב"בעלי חזות יהודית" ולפרסם את המאמר באנגלית.

הסופרת

ביני לביני אני מכנה את עצמי לעיתים "הסופרת", על שום מנהגי המרגיז לספור כמה נשים משתתפות בכינוסים שאני מקבלת אליהם הזמנות, או רואה מודעות שלהם בעיתון. לפעמים אני אפילו כותבת על זה. המנהג הזה הגיע סוף סוף לעמודו הראשון של הארץ, כשהכתבת שלו תמרה טראובמן פירסמה כי בוועידת המדע משתתפת רק אשה אחת מתוך 30 דוברים (אשה נוספת מברכת). הידיעה הניבה אפילו הפגנה שהתקיימה אל מול באי הוועידה היוקרתית במכון ויצמן. אז למנהגים מרגיזים יש לפעמים תוצאות מבורכות.
אבל איך צריך להגיב כשקוראים את תגובתה של מנכ"לית משרד המדע, שהיא גם האשה היחידה הדוברת בכנס, שהבטיחה כי בשנים הבאות יקיימו בוועידה גם מושב על מעמד האשה? העניין איננו לבדל את הנשים בגטו שבו ידברו על "בעיית הנשים", אלא להפוך את הדרתן ללא קבילה ואת השתתפותן ותרומתן בכל תחום – למובנות מאליהן. לא, אני לא מתכוונת שישתפו נשים לא מתאימות (תמיד יש מי שקופץ עם ה"טיעון" הזה), אלא שימצאו את המתאימות והמוכשרות. צריך רק לחפש, ולא מתחת לפנס של ה-old boys' network.

החרם הבא של איגוד המרצים הבריטים?

החופש האקדמי באוניברסיטאות במצרים נפגע על-ידי צִנזור ספרי לימוד, מניעת מחקר בנושאים שנויים במחלוקת והטרדה של סטודנטים פעילים. כך קובע דוח חדש של Human Rights Watch.
נו, עכשיו נראה את סו בלקוול וסטיבן רוז מובילים ב-AUT חרם על האקדמיה המצרית.

Read Full Post »

גלויה ראשונה מלונדון. אבל לא רק על לונדון.

מאיזה מוצא את?

בדרך-כלל מכעיס אותי לראות בישראל שאלות הקשורות ללאום ולדת בעניינים לא קשורים, בעת מילוי טפסים רשמיים למיניהם. למרות שנוח לייחס זאת לפגמיה של החברה הישראלית, מתברר שזה לא רק אצלנו. הנה כאן, בבירת הציוויליזציה, ביקשתי להירשם לספרייה השכונתית. בטופס הרישום יש סעיף "מוצא אתני", המפרט לא פחות מ-16 קבוצות מוצא המחולקות ל-5 קבוצות עיקריות: אסיאני או אסיאני-בריטי; שחור או שחור-בריטי; סיני או קבוצה אתנית אחרת; מעורב; ולבן. מה, לעזאזל, הקשר בין הרצון לשאול ספרים בספרייה לבין המוצא האתני? גם המין לא נראה לי ממש רלבנטי, אבל לזה אנחנו כבר רגילים בכל טופס שאנו ממלאים דרך שגרה, בכלל בלי לחשוב למה.

הגרדיאן

אחת הבעיות המוכרות של עיתונות רשת היא העירוב בין תוכן לפרסומת. בין השאר, על-ידי הפניה בסוף כתבה לכתובת שבה ניתן לרכוש את הפריטים שהוזכרו בה, פעמים רבות תוך שיתוף פעולה מסחרי בין האתרים. ובכן, זה כבר איננו מאפיין ייחודי של עיתונות הרשת. גרסת הנייר של הגרדיאן עושה הפניות מסחריות כאלו, למשל, בסוף כתבות על ספר או שמחברן כתב ספר כלשהן.
לעומת זאת, נקודת זכות לשימוש המושכל שעושה הגרדיאן בשילוב בין נייר לרשת, היא הוספת כתובת המדור באינטרנט שבו ניתן למצוא את הגרסה המקוונת של ידיעה שזה עתה קראתם בגיליון הנייר.
ואחרון בעניין הגרדיאן: לעומת העיתונים בארץ, שכשהם צריכים לתת קרדיט לעיתון יריב על סקופ שהם מסקרים אפשר להרגיש אפילו בטקסט שזה נעשה בפה קפוץ, בגרדיאן של יום שישי יש מדור קבוע הסוקר מה כתבו כל העיתונים האחרים בשאלה מסוימת שעמדה על סדר היום בשבוע שחולף. מדור אחר הוא "השבוע בטבלואידים", הסוקר את הצהובונים הבריטיים המפורסמים, שמא יחמיצו הקוראים גבהי-המצח של הגרדיאן משהו מהכיף.

שלושה דברים ש(לא) תרצו לדעת על אירלנד

(חוב מהטיול, שהסתיים השבוע) –
* אין שום אפשרות ליצור בברז זרם אחד של מים בטמפרטורה הרצויה לכם. בכל כיור שני ברזים, אחד מכל צד, האחד של מים קרים והשני של מים חמים. הדרך היחידה להגיע למים בטמפרטורה אחידה היא למלא את הכיור. לחילופין, אפשר לרחוץ בכף יד אחת במים רותחין ובכף היד השנייה – בצוננין.
* ארוחת בוקר אירית טיפוסית כוללת בייקון, ביצים, נקניקיות ופודינג שחור, מנה שבאמת לא תרצו לדעת ממה היא עשויה.
* אי-אפשר לסמוך על שלטי הדרכים המורים על המרחק שלכם מן היעד. מיד לאחר שלט שקובע 18 ק"מ תמצאו שלט המבשר על 20 או על 22. לאחר שלט המבשר לכם שתוך 2 ק"מ אתם מגיעים ליעדכם, אתם מגיעים לשלט שקובע עוד 4 ק"מ. רק חלק קטן מהבלגן הזה ניתן להסבר בבלבול של המשלטים בין יחידות המרחק בק"מ ובמייל. אנחנו כבר החלטנו שהשלט רק מורה על המרחק מן השלט הבא…

מיהו האויב

מרפרוף בכותרות העיתון בארץ דרך האינטרנט, למדתי כי שרת החינוך התבטאה בחריפות בטקס חלוקת פרסי ישראל נגד הד"ר אילן פפה על תמיכתו בחרם המרצים הבריטים על האקדמיה הישראלית. אין לסבול תמיכה באויבינו המטילים עלינו חרם, או משהו כזה. את המלה "אויב" אני זוכרת בבירור. את דעתי על החרם אמרתי כאן, עוד בטרם אפילו התקבלה ההחלטה הרשמית. אבל נראה כי אנשים מסוימים בישראל, שחלקם היום בשלטון, טרם הפנימו שהמנדט הבריטי הסתיים. הממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון-אירלנד (שם רשמי) כבר איננה נחשבת אויב מזה אי אלו שנים. 57 שנים, ליתר דיוק.
אפרופו החרם: ב-25 לחודש אמורה להתכנס מועצת האיגוד בלונדון לדיון מחודש בשאלה. רציתי מאד לדווח לכם ישירות משם, אבל כמי שאיננה חברה באיגוד הבריטי, כנראה שלא ייתנו לי להיכנס.

ומהי האשה

ארי שביט מתאר בראיון שלו עם אהוד ברק את בת זוגו נילי פריאל: "מנהלת שיחת נימוסין קצרה, מגישה את הקפה והתופינים וחומקת בשקט החוצה בכובע קש אלגנטי רחב תיתורת". מאלף. תפקידה של האשה, על-פי מי שמבקש לשוב להגה המדינה, הוא להגיש קפה ותופינים.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »