קרוא וכתוב

לאחר חופשת אביב באירלנד, צפוי האתר להיות מעודכן מלונדון בחודשים הקרובים. כך שבנוסף לנושאים הרגילים, אשלח לכם גלויות מלונדון. בתקווה שלא אתחיל לדבר רק על מזג האוויר.  להתראות.

Read Full Post »

קבלו את החלוץ

קיבלתם את סגן הרמטכ"ל? עכשיו קבלו אותו בתור רמטכ"ל. [הדבר הטוב היחיד שקרה מאז שכתבתי את הפוסט הלז, הוא שפינקלשטיין לא נבחר ליועמ"ש]. יכול להיות שחלוץ הוא לוחם מצוין. אבל ערכיו – החל מאדישות להרג חפים מפשע וכלה באי-אמירת אמת והטעיה – אינם עושים אותו ראוי לכהן כרמטכ"ל הבא. לעומת זאת, די ברור למה המערכת רוצה אותו. סביר כי מי שמגלה דבקות לא ביקורתית במערכת חשיבה ואמונה אחת, יגלה אותה נאמנות, דבקות במטרה ואי-ביקורתיות גם כשמחליפים את היעד. בדרום-אפריקה, למשל, הבינו זאת היטב אחרי נפילת האפרטהייד. דווקא אנשים שתמכו באפרטהייד נבחרו לעיתים לתפקידי מפתח בממשל החדש. באלו שהיו ביקורתיים כלפי האפרטהייד בשנות קיומו חשדו שיהיו ביקורתיים גם כלפי הממשל החדש. הרגל, אתם יודעים.

למה לא תהיה מהפכה צבאית בישראל

ואם כבר עוסקים במדים, אף פעם לא מיותר להיות מוטרדים מההשתלטות של לובשיהם על כל נדבך של החברה הישראלית. אחרי המושב שהשתתפתי בו בכינוס השנתי של איגוד האינטרנט, לפני כשבועיים, החלטתי להציץ למה שהיתה אמורה להיות הרצאתו של יוסי ורדי על המשתמשים באינטרנט. כשנכסתי לאולם הופתעתי לראות במקום ורדי קצין בכיר צועד על הבמה, שלא כל-כך הבנתי מיהו ומה הוא עושה שם. אחרי הכל, לא מדובר בבית-ספר שזה הקצין שהוצמד לו. לא ברור מדוע נבחר דווקא תא"ל מהמודיעין כדי לספר לקהל איך מנהלים אתר אינטרנט של ארגון גדול, אבל זהו סימפטום נוסף של המיליטריזציה הפושה בחברה הישראלית. למה צריך קצין בכיר, שלא ממלא תפקיד הקשור באינטרנט, להעביר בכינוס כזה הרצאת keynote? ההפרדה ההולכת ומיטשטשת בין הצבא לבין החברה האזרחית איננה בריאה. היא עלולה, אם לא נישמר, להוות סכנה של ממש לדמוקרטיה. למרות שבישראל ככל הנראה לא נחזה בהפיכה צבאית; מן הסיבה הפשוטה שלא תהיה כל התנגדות.

מה לרפואה ולקביעת מין הילוד?

על-פי הפרסום, נוהל חדש של משרד הבריאות יאפשר לבחור מראש את מין הילוד בהפריה חוץ-גופית. למרות ששמעתי גם טענות שדווקא בנות יועדפו אם תינתן בחירה, ההנחה הרווחת והמבוססת היא כי ההעדפה הברורה של רוב בני-האדם בעולם תהיה להולדת בנים. את הקיצוניות המצמררת אנחנו רואים במדינות שבהן מפילים עוברי בנות או אף הורגים ילודות. גם אם ההחלטה תיפול בשלב המוקדם של טרום ההשרשה, יהיו להתערבות הזאת בטבע השלכות מרחיקות לכת על האיזון הדמוגרפי בעולם. ככל התקדמות טכנולוגית, היא מעלה שאלות מוסריות נוקבות שיש לתת עליהן את הדעת. אבל במקרה הזה, יש שאלה מקדימה שנוגעת להרחבת הפרקטיקה הרפואית לתחומים שכלל אינם נוגעים לה. ההליך הזה אמנם לא יהיה בסל הבריאות, תודה לאל, אבל הוא עדיין ייעשה במתקנים רפואיים ועל-ידי רופאים. השאלה היא מה להעדפותיהם של אנשים לגבי הרכב משפחתם ולרפואה? מדוע רופאים – שאמונים על הצלת חיים ועל שיפור בריאותנו – צריכים להיות מעורבים בכך?

איך יודעים שאשה איננה נשואה

על-פי משטרת ישראל המבחן הוא פשוט מאד. בחשיפת החקירה שהביאה למעצרה של מטרידה סדרתית הוסבר לנו, כי הנחת העבודה של השוטרים היתה כי מדובר ברווקה – "משום שאחרת לא היה לה כל כך הרבה פנאי לכתוב את המכתבים". ברור, אם היא היתה נשואה היא היתה חייבת כל היום לכבס, לבשל ולנקות. מאיפה היה לה זמן לכתוב מכתבי הטרדה לחצי המדינה?

Read Full Post »

דודו גבע היה מאייר חביב. פיקאסו הוא לא היה. דא עקא, שזה הרושם שנוצר מעיון בעיתוני סוף השבוע. עמודים על עמודים של הספדים, במִלה ובמכחול. מה שלא זוכים לו גדולים וטובים לאחר מותם, קיבל גבע רק משום שהיה קולגה. אולי בסתר לִבם מצפים העיתונאים שכך ינהגו עמיתיהם גם בהם, אחרי מאה ועשרים. בעיני, זה סימל את הקרתנות בחברה הישראלית בכלל ובתקשורת שלה בפרט. אני מצפה ליום שבו הוגים ואמנים חשובים, בארץ ובעולם, יקבלו שמינית מהסופרלטיבים, ומהמקום היקר בעיתון, שקיבל גבע. חברים, הגזמתם.

Read Full Post »

מי תומך באפרטהייד?

זאב סגל כותב בהארץ של יום שישי נגד השימוש בצה"ל במטרה לפנות ישובים. מה לצה"ל ולפינוי ישובים? הוא שואל. ובכן, לשאלה הזאת יש שתי תשובות. התשובה הפורמלית יותר היא כי אותם ישובים ממש יושבים על קרקע שנתפסה אך ורק מכוח סמכותו של המפקד הצבאי על-פי דיני הכיבוש. יש ויכוח ער בשאלה האם השימוש בסמכות זו לתפוס מקרקעין לצורך הקמת התנחלויות היה שימוש כדין, שכן הוא עמד בניגוד למשפט הבינלאומי. אך אין ספק שהזרוע שיישבה יכולה גם לפנות. לכן אין שום מניעה כי פינוים של אותם אנשים ייעשה על-ידי אותו צבא.
אבל התשובה המהותית יותר נוגעת למבנה המשפטי שיצרה ישראל בשטחים, שעל-פיו חלים על בני-אדם באותו שטח שני סוגי דינים. הדין הישראלי על אזרחי ישראל היושבים שם וצווים צבאיים ולעיתים הדין הירדני – על הפלסטינים. קוראים לזה אפרטהייד. ובכך תומך סגל כאשר הוא מציע שאת המתנחלים תפנה המשטרה בעוד שאכיפת החוק על הפלסטינים מוטלת על הצבא. מדובר בתושבים באותו שטח, כזכור. הדיון העקרוני של סגל בסמכות הממשלה להפעיל את הצבא ולאיזה צורך איננו רלבנטי, משום שכאן לא מדובר בהפעלת הצבא בשטח השיפוט הישראלי אלא בשטחים. האפרטהייד הזה איננו חידוש. החידוש הוא שהפרשן המשפטי של עיתון ליברלי (?) קורא לכך בריש גלי.

בסמכות בית המשפט?

באותו עמוד של אותו עיתון עצמו, כותב יצחק זמיר על טענתם של הסרבנים מימין כי יש חובה לסרב לביצוע של חוק בלתי חוקי בעליל, כדוגמת חוק ההתנתקות, לדידם. הוא ממשיך וקובע: "הסמכות לקבוע אם חוק מסוים הוא בלתי חוקי בעליל נתונה אך ורק לבית המשפט". קשה לדעת במה להתחיל נוכח משפט מופרך עד כדי כך. אז ככה: קודם כל, המונח "בלתי חוקי בעליל" מתייחס לפקודה, לא לחוק. המקור הוא, כמובן, משפט כפר קאסם, שבו הואשמו חיילי צה"ל בהרג אזרחים ששבו לביתם בלי לדעת שהוטל עליו עוצר. הרעיון של הקטגוריה המשפטית של "פקודה בלתי חוקית בעליל" במשפט הישראלי (בשוני מסוים מן המשפט הזר) הוא שציות לפקודה כזאת איננו מעניק הגנה בפלילים, לעומת ציות לפקודה לא חוקית "סתם".

אבל גם אם אפשר "למתוח" את המשמעות הזאת על חוקים, הרי כל הרעיון של בלתי חוקי בעליל הוא שכל אדם סביר יודע שהוא בלתי חוקי ואין צורך בפרשנות שיפוטית לשם כך. כלשונו של פסק-הדין בפרשת כפר קאסם, שכתב בנימין הלוי, קיים "סימן היכר מובהק, ברור ופשוט בתכלית" שעל-פיו יכול החייל להחליט "בשעת מעשה" אם הפקודה שקיבל הינה בלתי-חוקית בעליל. אי-החוקיות שבה מדובר איננה "אי-חוקיות פורמלית" אלא "אי-חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". בית הדין הצבאי לערעורים התייחס אף הוא לאופייה של הפקודה הבלתי-חוקית, שמבחנה תלוי ב"הרגשת החוקיות הצפונה במעמקי מצפונו של כל אדם באשר הוא אדם".
שנית, מדובר בסיטואציה שבה אין שהות לפנות לבית המשפט כדי שיפסוק אם פקודה מסוימת היא חוקית אם לאו וחובה על האדם להחליט בו במקום כיצד לנהוג. לא זה הדבר כשמדובר בחוק המתקבל בתהליך החקיקה הרגיל של הכנסת, כמובן, שאז אפשר לפנות לבג"צ. בית משפט יכול לקבוע אם חוק מסוים איננו חוקתי (סותר חוק יסוד) או אינו חוקי במובן אחר (למשל, על-פי המשפט הבינלאומי). אבל לא בית משפט קובע אם משהו הוא בלתי-חוקי בעליל. על-פי פסיקת בית המשפט עצמו, זה אמור להיקבע בבית הדין של המצפון.

לרוץ לבג"צ

המאמר במוסף הארץ על החלת חוק נכסי נפקדים במזרח ירושלים עורר תחושה המסתכמת בשתי מילים: בושה וחרפה. במקרה הזה יש case טוב לבג"צ, נגד פגיעה בזכות החוקתית לקניין. אמנם דחיית עתירה כזאת יכולה להסתמך באופן פורמלי על סעיף שמירת הדינים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (הקובע בסעיף 3 את אותה זכות לקניין). זהו סעיף 10 לחוק, הקובע: "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד." חוק נכסי נפקדים הוא מ-1950. אבל לא רק שהרחבת תחולתו נעשתה רק עכשיו, אלא שבית המשפט כבר קבע במקרים אחרים כי פרשנות לחוקים קודמים צריכה להיעשות ברוח חוק היסוד.

עוד בהארץ השבוע

אי-אפשר היה לחכות עם התייחסות למאמרו המביש של יואל מרקוס עד סוף השבוע. אז אמרתי את זה כאן.

הבנים והבנות

כצפוי, מהומת אלוהים פרצה בעקבות התבטאותו של פרופ' לורנס סומרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד (ומי שהיה שר האוצר בממשל קלינטון), כי יתכן שההבדלים בהישגים של נשים וגברים במתמטיקה נעוצים בהבדלים גנטיים ביניהם. עם כל הכבוד (ויש כבוד), ועם כל הרגישות המובנת מאד להסתמכות על גנטיקה כשמדובר בהבדלים בין קבוצות של בני-אדם, חייבים להפריד בין קביעות אמפיריות לגבי גנטיקה לבין בניית מבנים חברתיים של אפליה על בסיסן. שימו לב שאמירות דומות עוברות בלי ציוץ: ייחוס הישגים ספורטיביים של שחורים גם להבדלים גנטיים, וכנ"ל לגבי יכולות לשוניות של בנות לעומת בנים. ההבדל הוא א) שכאן מדובר בייחוס תכונה חיובית; ו-ב) שהתכונה הזאת מיוחסת לקבוצת המיעוט (הסוציולוגית). זרם מסוים בפמיניזם (השונה מזה ששואף לשוויון פורמלי בין גברים לנשים), אפילו מעלה על נס את השוני של נשים; למשל, תכונות של דאגה ואמפתיה והימצאות פחותה של תחרותיות ואלימות בקרב נשים.
רק שאי-אפשר במקרים מסוימים לקבל את הייחוס הגנטי (במובן של ייחוס תכונות, לא של מעמד מיוחס) ובמקרים אחרים לזעוק נגדו חמס. את הזעקה הזאת צריך להפנות נגד אלו שחושבים שבגלל הבדלים גנטיים הם עולים על מישהו כאדם, שמגיע להם יותר, ובעיקר שאין לאפשר שוויון הזדמנויות לבני-אדם.
יש ללחום בהעמדת מכשולים גלויים וחסמים סמויים בפני אנשים רק משום שהם שייכים לקבוצה "האחרת", ולאפשר להם חופש בחירה לממש את תכונותיהם האישיות. שהרי בסופו של דבר, הכללות סטטיסטיות על תכונות של בני/בנות הקבוצה הן חסרות משמעות ברמת הפרט. על אמירה שמנסה להסביר את מיעוטן של נשים בפקולטות למתמטיקה אפשר להתווכח, אבל המאבק צריך להיות על כך שנשים המוכשרות במתמטיקה יופנו למסלול הזה ויקבלו אפשרות שווה ואמיתית להצטיין, בדיוק כמו הגברים.
הוויכוח מה מולד ומה תוצאה של חינוך וסביבה הוא ויכוח עתיק יומין והוא יימשך. יכול להיות שכל ההבדלים בין גברים לנשים הם רק תוצאה של חינוך וחיברות אבל יכול להיות שחלקם מולדים. אם מישהו אומר את זה, הוא לא בהכרח מתכוון להצדיק אפליה.

Read Full Post »

מקובל להעניק לנושאי משרה טריים מאה ימים של חסד. לפעמים צוק העיתים דורש לתת הרבה פחות מזה. ממשלת ישראל לא נתנה לאבו-מאזן אפילו יום אחד של חסד. נכון, זה היה בעקבות פיגוע נורא; נכון, קשה לדבר על ימי חסד כשה"חסד" הזה משמעו הרוגים ופצועים, ומשפחות שחרב עליהן עולמן. אבל דומה כי אין לה לישראל אלטרנטיבה. צה"ל מתכונן לעוד מבצע בעזה? נו, המבצעים הקודמים ממש הפסיקו את ירי טילי הקסאם. ההנהגה הישראלית יודעת היטב כי גם ידה קצרה מלהושיע וכי הפתרונות הכוחניים שלה הם בגדר סתימה זמנית הנופלת מיד עם צאתו של הפציינט מרופא השיניים. היא פועלת צבאית משום שככל מדינה, היא לא יכולה להבליג עד אין סוף כאשר יורים על אזרחיה. המבצעים המזדמנים בעזה נועדו יותר להרגיע את דעת הקהל הזועמת (ובצדק), וכדי להראות שההתנתקות המתוכננת איננה בבחינת התקפלות תחת אש.

כואב כבר הפה מלומר שפתרון יבוא רק בדרך מדינית, עם הידברות, משא-ומתן וויתורים (כואבים, כלשונו של שרון טרם הבחירות). כן, היינו שם ולשם עלינו לחזור. אפשר שהבחירות ברשות הפלסטינית פתחו חלון הזדמנויות שכזה. עיתון הארץ מדווח היום על סקר המעלה שינוי גישה אצל הפלסטינים. אבל רצון אמיתי להידבר אִתם בצד הישראלי אין, אחרת היו מנצלים וממנפים את בחירתו של אבו-מאזן כדי לפתוח בהידברות כזאת ועושים כמה מחווֹת רציניות, המצביעות על אופק מדיני במקביל למאבק בטרור. במקום זה מציגים לו אולטימטומים שלא יוכל לעמוד בהם ומצפים שיהיה קבלן משנה של ישראל בעבודות שגם היא לא הצליחה בהן.

פעם, כשהייתי ילדה, שרנו במלוא הגרון את שירי השלום, האמנו באמת ובתמים שיגיע היום שניסע ברכבת לדמשק ונאכל שם חומוס. קשה לי לשים את האצבע על מועד ההתפכחות מהאשליות האלו – שישראל היא שוחרת שלום ואילו הערבים הם סרבני שלום נצחיים – משום שזה היה תהליך. אבל כבר מזמן ברור שההנהגה הישראלית היא סרבנית שלום לא פחות. רק שלישראל יש אולי יותר מה להפסיד מכך.

Read Full Post »

נחמיה שטרסלר מתרגש היום מבחירתו הצפויה של סטנלי פישר לנגיד הבא של בנק ישראל, שיצטרך "לעשות עלייה" (מה רע ב"לעלות"?) כדי לקבל את התפקיד הרם: "יש הרגשה של גאווה. של שותפות גורל יהודית. היש הרבה מדינות בעולם (ובעצם, האם יש עוד אחת?) שיכולה להביא לגבולותיה את אחד מבכירי הכלכלנים בעולם, שמצוי בבור השומן האמריקאי?". סיבותיו של פישר לקבל עליו את התפקיד עִמו, אבל המדינה יכולה לאפשר לו לעשות זאת בקלות רבה מתוקף חוק השבות, המקנה לכל יהודי באשר הוא זכות לעלות ארצה. נכון, כל מדינה יכולה להעניק אזרחות למי שהיא חפצה ביקרו או בשירותיו, כשמדובר בתפקיד בשירות הציבורי המחייב אזרחות. אבל להפוך את זה לתמצית הציונות נראה לי, איך לומר, קצת מוגזם. מדובר באדם שבקושי יודע עברית ומכיר מעט מאד את המערכת שבה יפעל, אם כי הכל אפשר ללמוד. דומה שהעיקר הוא תפיסת העולם הסוּפּר-ליברטריאנית, המתאימה כל-כך לשר האוצר נתניהו (ולשטרסלר, שלא סתם מתלהב מהמינוי). אבל שטרסלר מתפייט גם על שיבתו של הבן האובד לביתו: "לכן אין כאן 'אזרח זר' אלא יהודי שחוזר הביתה".

כשהובא חוק השבות לכנסת אמר בן-גוריון: "חוק השבות הוא  מחוקי-השתיה של מדינת ישראל. הוא מכיל ייעוד מרכזי של מדינתנו, הייעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי חוץ-לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ… זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל". במילים אחרות אומר לנו בן-גוריון שזכות העלייה היא לא רק זכות היסטורית אלא זכות טבעית. כפי שזכויות אדם הן טבעיות במובן שהן מוקנות לנו מתוקף טבענו האנושי, כך זכות העלייה של יהודים טבועה בהם באשר הם יהודים, והמדינה אינה אלא כלי למימושה, לא מקור הזכות. על-פי תפיסה זו, יהודי העולה לישראל איננו מהגר אלא עולה החוזר לארצו.

חוק השבות אכן שימש לא רק כדי לאפשר מקלט לכל יהודי באשר הוא, אלא גם כדי לתת לכל יהודי את הזכות לממש את ההגדרה העצמית של העם היהודי. פישר לא חשב עד כה לממש את ציוניותו הנלהבת כדי לעלות לארץ וזאת כמובן זכותו. אבל על רקע ההקשר של "שיבתו", קביעתו של שטרסלר שלא מדובר באזרח זר אלא ביהודי שחוזר הביתה – קצת צורמת.

Read Full Post »

על הולדת הבן
(על-פי הסינית של סו-טונג-פ'ו, 1036-1101)

מִשְׁפָּחוֹת, כּשֶׁנּוֹלַד לָהֶן בֵּן,
רוֹצוֹת שֶׁיִּהְיֶה אִינְטֶלִּיגֶנְטִי.
אֲנִי, שֶׁהָאִינְטֶלִּיגֶנְטִיוּת
הֶחֱרִיבָה לִי אֶת חַיַּי
יָכוֹל רַק לְקַוּוֹת, שֶׁבְּנִי
יִתְגַלֶּה בְּבוֹא-הַיָּמִים
כַּחֲסַר-יֶדַע, עֲצֵל-דַּעַת.
אוֹ-אָז יִהְיוּ לוֹ חַיִּים שְׁקֵטִים
שֶׁל שַׂר בַּמֶּמְשָּלָה.

ברטולד ברכט (תרגום: ה. בנימין)

Read Full Post »