קרוא וכתוב

ברבריות

"אפשר אולי להצדיק את הריסת ביתו של אחד מרוצחי משפחת חטואל, שנפגעה ערב המבצע בציר כיסופים" כותב הארץ במאמר המערכת שלו ביום חמישי, כשהוא מוכיח על הרס הבתים ההמוני ברפיח ותכליתו. לא, אי אפשר להצדיק את הריסת הבית הזה. הריסת בתים עונשית היא מעשה ברברי, ענישה קולקטיבית ובלתי-מוצדקת. יש אכן להבחין בין הריסת בתים עונשית להריסת בתים כחלק מפעולה לוחמתית, כשני סוגים של הריסות בתים; אבל עונש, במדינה דמוקרטית, מוטל על-ידי בית-משפט.
ובעיתון השבת כותב אמיר אורן, בהקשר אחר: "על רקע ההרג וההרס ברפיח, שהצבא נכשל בהסברתם לעולם ואף בבית…". הבעיה איננה בהסברה, הבעיה היא במעשים.

בעיות אזניים

כשאלן דרשוביץ שמע על היקף ההאזנות שבוצעו ל(מי שהיום הוא לקוחו) דוד אפל, "הוא לא האמין למשמע אוזניו (…) עד עכשיו הוא מתקשה להאמין שבישראל, בדמוקרטיה שכל כך יקרה ללבו, אירע מקרה כל כך חמור."
אני האחרונה לזלזל בפגיעה בפרטיות. אבל כדאי אולי לפרקליט היוקרה לפתוח את אזניו, ואז ישמע על מקרים לא פחות חמורים, שקורים בדמוקרטיה שכל-כך יקרה ללבו. אפשר להתחיל מהאייטם למעלה, אם רוצים.

גד בירון בבימה מפתיעה

כתבה בעיתון החג של הארץ סיפרה על תכנית המשפטנים של הקרן החדשה. בהחלט תכנית ראויה שהניבה בחלקה משפטנים מצוינים. רק נדמה שמישהו שכח לשים את האות הקטנה "מ" מעל מה שנראה פחות כעבודה עיתונאית ויותר ככתבת תדמית של הקרן החדשה. "שתי החלטות חשובות שינו לעד את פניו של המשפט הציבורי בישראל. ההחלטה המפורסמת יותר התקבלה על ידי בג"ץ ב-1988 במסגרת 'פרשת רסלר', שבה נדונה עתירה לגייס את תלמידי הישיבה. בפסק הדין, שנכתב בידי השופט אהרן ברק, נקבע לראשונה כי לא רק מי שנפגע באופן אישי מאחת מרשויות המדינה רשאי לעתור נגדה אלא גם 'עותר ציבורי' – מי שמבקש לייצג אינטרס כלל-ציבורי. ההחלטה השנייה, שכמעט שאינה מוכרת לציבור, היא החלטה של עמותת 'הקרן החדשה לישראל' לפני עשרים שנה להכשיר עורכי דין צעירים כמשפטנים מקצועיים לענייני זכויות אדם" – פותח יובל יועז את המודעה, סליחה, את הכתבה. סטודנטים למשפטים, שימו לב: לא 'קול העם', לא 'בנק המזרחי' – ההחלטה של הקרן החדשה היא ששינתה לעד(!) את פניו של המשפט הציבורי בישראל…

קול ישראל או גלי צה"ל?

נפוליטנה או סיסמה סודית?

במוצאי החג שמענו את חדשות תשע בערב בדרך לקולנוע. איטליה הוציאה מפרט לפיצה נפוליטנה האמיתית, בישר הקריין והמשיך ללהג כה וכה, על שלושת הסוגים האורגינליים היחידים של פיצה כזאת. הסתכלנו זה בזו בהשתאות, אבל אז כבר היינו צריכים לרדת מהאוטו וכיבינו את הרדיו. בדרך חזרה מהסרט, הפעם חדשות חצות. ושוב, אותו אייטם בדיוק סוגר את החדשות והפעם שמענו את כל הפרטים הרבים והמלְאים על שלושת הסוגים, עם השום, האורגנו והריחן כמדומתני, והזן המדויק של העגבניות הדרושות. איזה עורך ברוממה התחלק על השכל או שמדובר בשְדרים ביטחוניים סמויים?

מצעד האיוולת

שתי מילים: פיטר הונאם.

Read Full Post »

שנה לאתר. הזמן רץ מהר כשנהנים… ועל כך יש להודות לאורי, אילן וירדן. בהתחלה היתה עבודה רבה: גם להעלות את כל המאמרים הישנים, כדי שהאתר יהווה ריכוז שלהם, וגם לכתוב חומר חדש. דפדוף בארכיון של חודש מאי 2003 מעלה שהרשימה "הישנה" (שהתפרסמה לראשונה בבימה אחרת) הראשונה היתה ביקורת על הספר החרדים: מי אנחנו באמת?. הרשימה המקורית הראשונה היתה זאת:

Read Full Post »

מסיבות אישיות הייתי צריכה להעלות את סיכום השבוע שלי כבר ביום חמישי. אבל עם שתי ה"פנינים" הבאות מעיתוני סוף השבוע אין לי חשק לחכות עד הפעם הבאה.

בכתבתה של עמירה הס, על מכות שחטפו עצורים משוטרים בבית המשפט הצבאי בעופר, הגיב גונדר-משנה עופר לפלר, דובר שירות בתי-הסוהר:

"לוחמי יחידת נחשון של שירות בתי הסוהר, המופקדים על המחבלים, האסירים הביטחוניים בבתי המשפט הצבאיים, השתלטו על שישה מחבלים שהחלו להתפרע בבית המשפט הצבאי במחנה עופר. ששת המחבלים ששהו באולם הדיונים ניסו לבוא במגע (פיסי) עם בני משפחותיהם וזאת בניגוד לפקודות ולנוהלי שב"ס. בעקבות פעולת המחבלים החלה מהומה באולם הדיונים. הובילו אותה המשפחות והמחבלים. לאחר מאבק קצר הוצאו המחבלים מהאולם והועברו לתאי המעצר. המשפחות הוצאו אל מחוץ לאולם על ידי הצבא. לאור בקשתו של אב בית הדין ולאחר שנרגעו הרוחות הוחזרו המחבלים לאולם הדיונים"

עכשיו ענו ילדים, על החידה: איזה עיקרון בסיסי לא הפנים גונדר-משנה לפלר, עובד מדינה בכיר במנגנון רגיש? התשובה הודגשה (על-ידי) בגוף הטקסט – עצירים המובאים למשפט הם בחזקת חפים מפשע, לא "מחבלים". הרשעה היא בדרך-כלל תפקידם של שופטים, לא של דוברים.

והמשפט שזוכה לתואר משפט האיוולת של השבוע הוא של ד"ר סטיבן פלאוט, מרצה לכלכלה באוניברסיטת חיפה, המצוטט בכתבה במוסף הארץ על פרשת לב גרינברג: "כל עוד האוניברסיטאות ממומנות בעיקר מכספי משלם המסים, זכותו של משלם המסים לקבל משהו שהוא מרוצה ממנו".  Oh Yeah.
שבוע טוב.

Read Full Post »

דממה

מה אפשר לומר לאדם הלום יגון, שבשנייה חרב עליו עולמו ונקטפו אשתו, ארבע בנותיו ותינוק שבדרך? איך אפשר להמשיך לחיות? בשבת שלפני הרצח הנפשע והמזעזע הזה קראו את פרשת 'אחרי מות-קדושים'. אחרי מוֹת, הוא מותם של בני אהרן נדב ואביהוא. כשמביא התנ"ך את סיפור המוות הזה כמה פרקים קודם לכן, בפרשת 'שמיני', הוא מספר על תגובתו של אהרן בשתי מילים: "וידום אהרן". מאז ומתמיד היו אלו שתי מילים מהנוקבות בתנ"ך בעיני. שכן אין תגובה אנושית יותר לִכְאב המוות והאובדן מדממה.

דם רע

הקטע הבא נכתב (במכוּון) לפני שנודעו התוצאות "המפתיעות" (ובחלקן המבישות, מבחינה מקצועית) של הבחירה לבית-המשפט העליון.

הרבה דם רע זורם בהליכים לבחירת שופטים לבית המשפט העליון. אינטרסים אישיים ושיקולים זרים משפיעים גם על הסיקור התקשורתי של הנושא, כששניים מן העיתונים (רמז: פעם הם נקראו עיתוני ערב) תופסים כל-אחד צד הקשור גם לעברם עם רשויות התביעה. לזכותו של השלישי אפשר לומר שהוא לפחות מוביל קו קצת יותר עקרוני. יש הרבה מה לומר נגד הבלוק של השופטים בוועדה. ראשית כי זה בלוק, שנית כי לא מדובר במועדון פרטי ושלישית – הפתעה הפתעה – גם השיקולים שלהם לא תמיד ענייניים.
אבל צריך להיזהר לא למשוך את השמיכה יותר מדי לכיוון השני, הפוליטי, הלא-מקצועי והרווּי דילים. אחרת, ברוח השבוע, השופטים עוד ייבחרו על-ידי מתפקדי הליכוד.

על אזרחים ובני-אדם

במחאה על הכאתו הברוטלית של הבימאי דוד בן-שטרית, אורגנה משמרת מחאה ביום שישי מול הקריה. בהודעה על המשמרת כתבו יוזמיה, בין השאר, "לא יתכן שאזרח ישראלי יותקף על לא עוול בכפו במקום ציבורי, ושזכויותיו הבסיסיות יופרו". הערה קטנה: לא יתכן ששום אדם יותקף על לא עוול בכפו, במקום ציבורי או בכלל. אין זו זכות השמורה לאזרחים בלבד.

איפה היינו בפיינל-פור

ערב של כדורסל בטלוויזיה הוא עיתוי אולטימטיבי לצאת לסרט ולכן במוצאי-שבת החלטנו לקפוץ לסינמטק, לראות את 'הילדים של ארנה'. בתור בכניסה פגשנו אושיית שמאל ירושלמית ובאולם עצמו נפנפנו לשלום לאושייה נוספת – כל הסימנים שהגענו לראות את הסרט "הנכון".

כשהתמונות התחילו לרוץ על המסך מלמלתי באי-נחת: זה לא נראה לי הסרט הנכון. טוב, הרגעתי את עצמי, זה בטח רק הפרומו. מה שהתבדה מיד: הכותרת הכריזה 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש'. נכנסנו לאולם הלא-נכון… כששיחזרנו את הפאדיחה אמרנו לעצמנו שממש כמו בקומדיית מצבים, פירשנו צירוף מקרים כסימנים המעידים על התאמה למטרה. אבל מעז יצא מתוק: 'ג'יימס' הוא אמנם לא סרט תיעודי כמו 'הילדים' ועוסק בסוג אחר של דיכוי, לא זה של הכיבוש אלא זה של מהגרי העבודה; אלא שהזווית הקומית שלו עושה אותו לסרט באמת נחמד, מה שלא התאים לי שאושייה א' תגיד בכניסה לאולם על 'הילדים של ארנה'…
וכשיצאנו התברר גם שהסירנות הרבות ששמעתי מבחוץ באמצע הסרט, שבמוחי הקודח ייחסתי מיד לפיגוע שחלילה התרחש, לא היו אלא תרועות ניצחון לכבוד מכבי. סוף טוב.

בית חם – חלק ב' ואחרון?

עדכון: שלג המתוקה מצאה בית אצל אנשים טובים. רק אני נותרתי עצובה מאד, כי בשבוע שהיא שהתה אצלי במקלט זמני נקשרה נפשי בנפשה.

Read Full Post »

בית חם

קודם כל דיני נפשות: גורת כלבים מתוקה להפליא שמצאתי, מחפשת בית חם. שמנמנותה מעידה כי הגיעה מבית של ממש וכנראה נזרקה על-ידי ערלי-לב. בינתיים אספתי אותה אבל לא אוכל להמשיך להחזיק בה כי משי, החתולה הביתית ואהבת חיי, מסרבת לכל co-habitance. הקסם הזה שחורה כולה עם פרווה סמיכה ועיניים מבריקות, שופעת אהבה וּמתיקות, ידידותית ונפלאה לילדים ולמבוגרים. כבר מבחינים באופייה הנוח ובתבונתה. תקבלו אותה נקייה לאחר אמבטיה ואיבוק, בתוספת שקית מזון לגורים לתקופה הראשונה on the house.
אפשר לפנות אלי באמצעות האי-מייל (בלינק "כתבו אלי").

רוח העם

הפגיעות ביאסין וברנטיסי הן ביטוי לרוחו של העם היהודי, האומר "לא עוד"!, כך שר הביטחון שאול מופז ערב יום השואה. מצטערת, לא בשמי. דבר אחד הוא לומר שזה מעשה שנעשה באין ברירה; דבר אחר לגמרי הוא להלביש אותו במחלצות של לקחי השואה ורוח העם היהודי.
בינתיים אנחנו שומעים לא רק על התנקשויות בבכירי החמאס אלא גם על בלי סוף הרוגים פלסטינים, כולל שתי ילדות, בת 4 ובת 7, שנהרגו ביום חמישי ברצועת עזה. איננו מקבלים הסבר ממשי על נסיבות מותן, ולא דיווח אם מישהו ייחקר (ניחוש "פרוע": ממש לא). התרגלנו?

איכות ההליך ואיכות הסביבה

גלעד שרון זרק (לטענתו) את הקלטות לפח. שיבוש הליכי משפט? פגיעה באיכות הסביבה. מה יגיד האח עמרי, שעומד בראש השדולה לאיכות הסביבה בכנסת?
הטענה האחרונה של שרון היא שרודפים אותו כי הוא בנו של ראש-הממשלה. כן, אם הוא היה גר בחווה של מישהו אחר, המשטרה היתה מוציאה צו חיפוש ומחרימה את המסמכים בלי כל הצרמוניה.

הזכות להתבטא בטפשות

שרת החינוך מפעילה לחצים על אוניברסיטת בן-גוריון לפטר את פרופ' לב גרינברג, מרצה לסוציולוגיה, שבמאמר שכתב לעיתון בלגי טען שהרג יאסין הוא ביצוע רצח-עם סמלי בעם הפלסטיני.  כל תכליתו של החופש האקדמי הוא לנתק כל תלות בממסד הפוליטי ולהבטיח מחקר עצמאי וביטוי חופשי. אין קל מלגלות סובלנות כלפי דעות שאנו מסכימים עמן. אבל חופש הביטוי הוא גם החופש להביע דעות מקוממות, מרגיזות ושנויות במחלוקת ואפילו מטופשות… (את מה שאני חושבת על טענות כאלו מצידן המהותי אמרתי כאן). מבחנו של חופש הביטוי יהיה בהגנה על ביטויים שעומדים בניגוד מוחלט להשקפת עולמם של חלקים גדולים בחברה. ככל זכות במשטר דמוקרטי גם חופש הביטוי איננו מוחלט, אך כל עוד לא נקבע כי ביטוי מסוים הוא בגדר ביטוי שיש להגביל (כמו הסתה לאלימות או לגזענות), אסור כי מוסד אקדמי יתחיל לפקח על ההתבטאויות של מרציו. לשרת החינוך כנראה שום הסבר לא יועיל.

גם ביטחון הוא זכות אדם

הקישור למאמר הזה הופיע אמנם בסימניה שלי (בטור הימני), אבל שווה הפניה מיוחדת. מנכ"ל אמנסטי ארה"ב שואל האם בוויכוח על האיזון בין החירות לביטחון לא מתנהלים שני הצדדים כאילו רק אחד מן הערכים קיים, ומה צריכים פעילי זכויות אדם לעשות כדי לסייע לקידום הביטחון האישי, שגם הוא זכות אדם.

לא עוד עונג שבת

בשבת שעברה הופתעתי לגלות כי המוסף של הניו-יורק טיימס לא התעדכן. מוסף סוף-השבוע (עם התאריך של יום ראשון) יוצא שם בשבת וברשת הוא היה מתפרסם אף קודם, כך שבשבת בבוקר שעון ישראל ניתן היה כבר ליהנות ממנו. התעלומה נפתרה ביום ראשון, כאשר את המוסף ליוותה ההודעה כי מעתה הוא יתפרסם ברשת רק במוצ"ש, שמונה בערב שעון ארה"ב. זהו, חיסלו לי עוד עונג שבת.

תפוז מטרידים

מזה זמן רב אני מקבלת באופן תדיר תזכורת מאתר תפוז לסיסמא שלי בפורומים "על-פי בקשתי". כנראה שאי פעם נרשמתי, אבל מעולם לא ביקשתי להזכיר לי את הסיסמא. לפני למעלה משנה ניהלתי תכתובת נרגזת עם מישהו שם, שהתקשה להבין שכשלקוחה מבקשת להוריד אותה מרשימת התפוצה זה מה שהוא צריך לעשות. מאז ההטרדה נמשכת בעקביות ראויה לציון. תפוז: נא להפסיק!

כמו שצריך?

השבוע הגיע לביתי הקטלוג 'נשים חוצות גבולות' של קום-איל-פו שצולם ליד החומתגדר. מחאה פוליטית? יציקת כתמי יופי במציאות המדכאת? רכיבה על גדר שנויה במחלוקת כדי להגביר חשיפה? ניצול מצוקה כדי להגדיל כוח קנייה? התשובה בעיני המתבונן.

אין מילים

אף מלה על ואנונו, כי כבר אמרתי בתכנית  הטלוויזיה "חוק וצדק" ששודרה ביום רביעי. אולי עוד אכתוב רשימה נפרדת בנושא. אבל שבוע שבסופו מאושפז הבמאי דוד בן-שטרית עם שברים ברגליים ועובר ניתוח בן כמה שעות לאחר שמאבטחי משרד הביטחון היכו אותו נמרצות כשלא מצא את תעודת הזהות שלו בכניסה לפגישה שנקבעה לו עם דוברת צה"ל – כאן כבר נגמרות לי המילים.

Read Full Post »

עושים שלום

ארה"ב ויתרה על זכות השיבה והסכּימה להשארת גושי התנחלויות בשטחה. רגע, משהו לא מסתדר לי כאן. הפרטנר שלנו למשא-ומתן על הסכם עתידי היא ארה"ב?

מדד היטלר

בשבועיים האחרונים מתפלמס בן-דרור ימיני במעריב עם אחד, ד"ר רן הכהן, שהשווה את הריגת יאסין בידי ישראל עם תורת המלחמה של היטלר. אם דיווחו של ימיני מדויק, החרו החזיקו אחריו כמה מעמיתיו שהשוו את מעשי ישראל למעשי הנאצים בשטחים הכבושים (שלהם). דיוק ונאמנות לאמת אינם בהכרח הצד החזק אפילו של אקדמאים, מסתבר. הכיבוש הוא נואל, מעוול ונורא. אבל לא כל דבר נורא הוא "כמו הנאצים" ולא צריך להיות כזה כדי להיות מגונה. יש מדרג שלם של רעוֹת ומנגנונים מגוּונים לייצר ולהפיץ אותן. יצירת הסולם הזה שבו כדי להדגיש את מעלליך משווים אותך לנאצים היא מעוּותת ואיננה מקדמת מאום. גם לשיטתם של המטפסים על הסולם הזה, היא מביאה בדיוק לתוצאה ההפוכה: ראשית, מי ששומע שכמוהו כהיטלר נאטמות אזניו מלשמוע את שאר טיעוניו של הדובר. שנית, היא משחררת את נמען הביקורת מאחריותו למעשיו, שכן מרגע שהוכיח שאיננו כנאצים הוא מטוהר מן האשמה, בעודו ממשיך לעולל רע.

ישראל וחזון היטלר
גזענות של 'נאורים'

מגן אנושי

ואם עוסקים ברעוֹת הכיבוש, הנה רק דוגמא מבהילה אחת שהגיעה באי-מייל משומרי משפט (רבנים לזכויות-אדם). בתמונה הזאת רואים ילד בן 12 שנעצר על-ידי משמר-הגבול בהפגנות שהיו ליד בּידו, הוכה ונאזק לסורג הג'יפ של היחידה, כדי לשמש מגן אנושי בפני האבנים שנזרקו. יחד איתו נעצרו שלושה מבוגרים שניסו להתערב כאשר הוכה ונקשרו לג'יפ השני. אחד מהם הוא הרב אריק אשרמן שגם דיווח על המקרה המזעזע. בקשותיו החוזרות ונשנות שייפסק השימוש בהם כמגינים חיים, שהילד יקבל טיפול רפואי ושהוא יוכל לתת לו את מעילו נגד הקור ולהגן עליו בגופו נענו בלעג ובקללות. שמו של מפקד היחידה, על-פי דיווחו של אשרמן, הוא שחר יצחקי. סוף דבר הילד שוחרר בשעות אחה"צ המאוחרות, הפלסטיני מבין המבוגרים נלקח למחנה עופר ואשרמן וחבר ארגון הסיוע הבינלאומי שוחררו מאוחר בלילה לאחר שנלקחו לתחנת המשטרה בגבעת זאב. עכשיו נותר לראות מה ייעשה במפקדים האחראים, בשבוע שבו מח"ט נקנס ב-90,000 שקל על רשלנות בשפיטה צבאית שבעקבותיה נשלח חייל מילואים לכלא בטעות.

שברו מסורת

"ב-86 שנותיו של עיתון 'הארץ' מיעטה המערכת להתייחס אל עצמה מעל דפיו, או לפנות אל הקוראים בענייניה", כך נפתח מאמר המערכת של הארץ ביום שישי, לכבוד חילופי העורכים. חבל שלא שמרתם על המסורת: מאמר המערכת של העיתון איננו המקום לדבר על עצמכם. במיוחד כשהעורך היוצא קיבל עמוד שלם באותו גיליון לומר את דברו.

13 שנים

היום לפני 13 שנים נפטר אבא שלי, על-פי התאריך הלועזי. אנחנו אמנם מציינים זאת תמיד בתאריך העברי, שהיה ערב יום-העצמאות, אבל ה-17 באפריל גם הוא יום שנה בשבילי. 13 שנים הן פרק זמן שבו ילד גדל ומגיע לבר-מצווה, פוטר את הוריו מעונשו. מעול המוות לעולם איננו נפטרים, עד למותנו אנו. רק הזכרונות מתעמעמים, לא הכאב ולא החסר. מתגעגעת אליך, אבא.

Read Full Post »

בהתחלה זאת היתה פינה חיננית של מרב אורן (גילוי נאות: ידידה) במדור 'שוק' של דורית בן-ארי בעכבר העיר. אין כמו מרב לגלות בשיטוטיה הרבים בעיר בעל מלאכה זול ואמין, או חנות מיוחדת עם יחס משפחתי. אחר-כך זה צמח לדף שלם בעכבר (בשם 'הכי הכי'), שבו הכתבים כבר סיפרו יותר על עצמם מאשר על מה שהם ממליצים עליו, ואז זה התנפח לממדי ענק של עמוד בהעיר עצמו, התמלא בהגיגים פלצניים ויצא לגמרי משליטה.

ועכשיו השיא, כמובן. הכי של "הכי הכי". קבלו מוסף שלם! כי על מה נכתוב בשבוע של פסח? אחרי שהשווינו בדאבל-סְפּרדים בין בגדים שנקנו ברשתות השונות ומצבם לאחר הכביסה, הדבר הבא הוא להוציא מוסף חגיגי שבו יספרו הכותבים הסחבקיים שלנו, בקוּליות המתבקשת, על המקומות הכי גזעיים בעיר. וכל קטגוריה תפוצל לעשרות תת-קטגוריות, שאין בהן כל צורך מלבד כדי למלא מוסף שלם.

לא שלא מצאתי שתי המלצות שנראות שוות בדיקה, אבל תחזרו לפרופורציה שם. כמו מישהו שמקוּדם לתפקיד מעבר ליכולתו, גם אתם ניפחתם רעיון חביב לסדר-גודל שהופך אותו למופרך ובעיקר לפלצני. המוסף הכי מיותר כבר אמרנו?

Read Full Post »

את ספרו יציאת מצרים כמהפכה מסיים מייקל וולצר באופן הנהדר הבא, המשמש אותי כברכה לחג.

"…עודנו מאמינים, או שרבים מקרבנו מאמינים, במה שיציאת מצרים לימדה אותנו לראשונה, או במה שמקובל לחשוב שהיא לימדה אותנו, על משמעותו של המעשה הפוליטי ואפשרותו ועל צורתו הנאותה:

– ראשית, כי כל מקום שאתה חי בו הוא כנראה מצרים;
– שנית, כי אכן קיים מקום טוב יותר, עולם שובה-לב יותר, ארץ מובטחת;
– ושלישית, כי 'אל הארץ הזאת תגיע דרך המדבר'. אין שום דרך להגיע מכאן לשם אלא אם כן תצטרף אל האחרים ותצעד."

(תרגום: שושנה צינגל, ספרי עליית הגג 1993. כמדומתני שהספר אזל).

וביעור החמץ האמיתי הוא ביעור הרע מקרבנו.
חג שמח ושפע חירות.

Read Full Post »

את מאיר ויזלטיר כבר ציטטתי בפעם הקודמת.
*
תְּקִיעָה. תְּרוּעָה. שְׁבָרִים. כָּךְ זֶה תָּמִיד
בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ. אַחַר-כָּך בָּאִים לְלַקֵּט אֶת הַשְׁבָרִים
וְקוֹבְרִים בִמְעָרוֹת: גּוּפוֹת הָאוֹהֲבִים וְהַשׂוֹנְאִים מִתְבַּלְבְּלוֹת וּמִתְעַרְבְּבוֹת.

לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ כִּי אִם בִּמְטוֹסִים
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּצֵאתוֹ לַמִּבְצָע:
תָּמִיד הָיְתָה לוֹ חֻלְשָׁה לְרֵיאָלִיסְטִים, לֹא לִיפֵי-נֶפֶשׁ.

לֹא רָחוֹק מִכָּאן נֶהֱרַג רוֹלְף בִמְכוֹנִית מְמֻלְכֶּדֶת
עַל-יְדֵי הָאַנְגְלִים, הָעַרְבִים אוֹ בֶּגִין –
מַה זֶּה מְּשַׁנֶה. מִי שֶׁיִחְיֶּה יִחְיֶה –

הַשְׁאָר יֻפְצְצוּ אוֹ יֻפְגְּזוּ כְּדֵי לְהַבְטִיחַ
שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד נִפְגָּעִים
בַּמִקְלָטִים שֶׁל הַלִּכּוּד, הַמַּעֲרָךְ וְהָאֲגֻדָּה.

אִם תִּרְצוּ אֵין זוֹ אַגָּדָה: נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵר.
אוּלַי אֲפִלוּ לֹא יִשָׁאֵר
כְּדֵי לְשַׁקֵר.

נתן זך, מתוך חיפה: ערב הפלישה ללבנון, 6.6.82

Read Full Post »

חפשו ותהנו

אני מקבלת פניות רבות מדי שבוע, מסטודנטים ותלמידי תיכון, המבקשים עזרה בעבודה שעליהם להגיש. החל מהפניה למקורות וכלה בסיוע פעיל יותר…
מדוע אינני יכולה לעזור?
ראשית, זמני מוגבל ועדיין אינני עובדת כמידענית. שנית, חלק גדול של הפניות נוגע לתחומים שאין לי כל מושג בהם. ושלישית, מרכיב חשוב בכתיבת עבודה, לימודית או אקדמית, הוא מציאת המקורות. נסו ותיהנו.

Read Full Post »