Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

עבר שבוע (ד')

התיק נסגר

לפני שנה, ב-16 במרץ 2003, נדרסה למוות רייצ'ל קורי על-ידי דחפור צה"לי ברצועת עזה, בניסיון למנוע הריסת בית. קורי השתייכה לתנועת הסולידריות הבינלאומית המסייעת לפלסטינים בשטחים.

ביוני אותה שנה החליט הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף מנחם פינקלשטיין, על סגירת תיק החקירה.

יעארצייט

השבוע חל יום שנה נוסף: לפלישה לעירק. המלחמה תפסה אותי בקיימברידג', מסצ'יוסטס. אכלנו ארוחת-ערב עם בן-אחותי בבר סטודנטים חביב לא רחוק מכיכר הרווארד, ואמרנו לו שאנחנו חושבים שהמלחמה תפרוץ הלילה. כשחזרנו למלון נדמה לי שזה כבר היה בטלוויזיה.
מייקל איגנטייף, מנהל מרכז קאר בבית-הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד, כותב בולט בתחום זכויות-האדם, הביע בזמנו תמיכה באי-רצון במלחמה. שנה אחרי, הוא מסתכל אחורה.

עוד מלה (אחרונה?) על אור

כתבתי כבר השבוע משהו בעקבות פרישתו של השופט אור. עוד מלה אחת, שגם היא קשורה יותר לעיתונות מאשר לבית המשפט: כולי תקווה שהמאמר ההוא של גורלי היה הראשון והאחרון, ולא נצטרך להיכנס לכוננות ספיגה שמא צפוי לנו עוד "פסטיבל דורנר", שהיה מביך אם לנקוט בלשון המעטה.

סליחה, טעינו

זו היתה תגובת "גדודי חללי אל-אקצה" כשנודע שהם רצחו "בטעות" פלסטיני, לא יהודי, בערב-שבת בגבעה הצרפתית. (אגב, אביו של ג'ורג' חורי ז"ל, עו"ד אליאס חורי, ייצג את העותרים בשני בג"צים ידועים ביותר בעניין ההתנחלויות: בית-אל ואלון-מורה). גם ערבים נופלים קרבן לטרור, אבל מעתה ואילך אי-אפשר יהיה לחלוק על הטענה שהוא מופנה כלפי יהודים, לא כלפי ישראלים. התגובה המזעזעת הזאת לא נשמעה כאשר נתפס הילד שבין התיקים שהעביר את המחסום תמורת כמה שקלים הוטמן גם מטען, ללא ידיעתו. שולחיו פשוט ניסו לפוצץ אותו על מטענו, ולמרבית המזל נכשלו. אין מילים.

הכנס השוביניסטי של השבוע

שניים מתחרים על התואר הלא-נכסף. הראשון – המרכז הבינתחומי בהרצליה, שארגן כנס עם  6 משתתפים על "תקשורת במצוקה" ללא אף אשה. ואני חשבתי שתקשורת הוא מקצוע שעבר פמיניזציה. המתמודד השני הוא מכון ון-ליר, שאמנם אשה אחת השתתפה בכנס שארגן על השטחים, אך היא היתה אחת מתוך 22 משתתפים, וגם זה בתור יו"ר מושב ולא כדוברת. זה מה שנקרא token other.

Read Full Post »

עבר שבוע (ג')

"מקרה פעוט"

גדעון לוי כרה ביום ראשון בור שהוא עומד ליפול בו מהר מאד. הוא יצא חוצץ נגד חברי-כנסת ואחרים שנמלאו לפתע ברוח לוחמנית מול פרשת טננבוים, בעודם ממלאים פיהם מים לנוכח מוראות הכיבוש.

אני מסכימה עם לוי שפרופורציות זה דבר חשוב ושהשאלה במה אדם בוחר למקד את מאמציו מעידה על סדר-העדיפויות שלו. בשוליים אוסיף כי העתירה של חברי-הכנסת פינס ודורון נגד עסקת הטיעון עם טנבבוים בעיצומה של החקירה היתה מופרכת ומיותרת ושאפשר למצוא תריסר דוגמאות שבהן שלטון החוק נפגע הרבה יותר.

אבל הדבר הראשון שטוענים נגד "סמולנים" שמרימים קול נגד הכיבוש הוא למה הם לא אומרים משהו נגד הטרור. לצד כל מחסום יש גם אוטובוס, כפי שהיטיב לכתוב ארי שביט לפני זמן-מה. במציאות הבלתי-אפשרית שלנו, כל קול מחאה שמרימים, כל מאבק שמנהלים, מקוטלג מיד ככזה שמעיד על בעליו שלא אכפת לו מכל שאר צרות העולם. פעמים רבות, הטענה הזאת נשמעת מפי מי שלא עושה דבר וחצי דבר נגד הצרות האלו, אבל מיטיב לנסח את כתב-האישום מול מי שבוחר לעשות משהו, חלקי ככל שיהיה, בעניין כלשהוא.
באופן טבעי, אנשים נבדלים זה מזה במידת ההתעניינות שלהם בנושאים שונים, וטוב שכך. זה מבטיח שלא כולם יילחמו רק בדבר אחד ויזניחו את כל האחרים. הרי הדבר הראשון שאפשר לטעון נגד לוי הוא בחירתו לא לעסוק כלל בטרור ונפגעיו בצד הישראלי, אלא רק בצד הפלסטיני. ואם לא היה עושה זאת, לא היינו רואים את פנינו המכוערות במראה שהוא דואג להציב מול עינינו מדי שבוע.

גם אני, כמו לוי, הייתי רוצה לראות יותר ח"כים בכנסת שמסורים למאבק בכיבוש. אפשר למצוא בו אפילו סוגיות של שלטון החוק, אם הם רק קצת יחפשו… אבל זה לא טיעון נגדם כאשר הם בוחרים כן לעשות משהו בעניין אחר. גם להגיד "אל תתעסקו בקטנות" זאת דרך להשתיק אנשים. איך כתב אלתרמן: אִם מְטַפְּחִים אָנוּ חֲזוֹן-גְדוֹלוֹת אוּטוֹפִּי / גַּם בִּקְטַנוֹת חוֹבָה לִנְגֹּעַ לִפְרָקִים. / וְאַל נֹאמַר שֶׁהַמִּקְרֶה הוּא מִיקְרוֹסְקוֹפִּי / בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפּ, אַחַי, נִגְלִים הַחַיְדַּקִּים. (מקרה פעוט, 1945)

מה מצדיק הכיבוש

באותו יום, כתב עזמי בישארה על ארגון הטרור שהתגלה בחיפה, שהטמין מטעני חבלה נגד מטרות ערביות. תופעה מחליאה הראויה לכל גינוי וענישה אם יתאמתו החשדות.
"אין מדובר כאן בבני עם החי תחת כיבוש ושנשללה מהם הזכות לפעול פוליטית ולבטא את עצמם ואת השקפותיהם", כתב בישארה. מה, זאת אומרת שהכיבוש כן מצדיק פעולות טרור? ושלמי שחי תחתיו מותר להטמין מטעני חבלה ולהרוג חפים מפשע?

ה"צוואה": רובינשטיין

איש לא יחשוד בי שאני מחובבות רובינשטיין, לשעבר (ברוך השם) היועץ המשפטי לממשלה. למעשה, אני סבורה שהוא איננו מתאים לכהן כשופט עליון.
אבל ה"צוואה" שהשאיר יוסי גינוסר בגנותו, על-פי הידיעה, מעוררת בי אי-נוחות רבה. מבלי להתייחס לתוכן הדברים, שאין לי מושג אם הם נכונים, יש בכך משום ניצול של העובדה שהדיון במסמך ייעשה לאחר מותו ושבקשתו האחרונה של שכיב-מרע זוכה להתחשבות מיוחדת. לא בטוּב טעם.

הגרדיאן: לא מה שחשבת

הגרדיאן השיק מהדורה דיגיטלית המאפשרת לקוראי האינטרנט חווית קריאה של "עיתון אמיתי" בו ובאובזרבר: דפדוף בעמודי העיתון המופיעים באתר כמו IRL, עם שלל אפשרויות של קריאת כל אייטם. השירות יינתן בתשלום, כמובן, אבל יש גרסת דמו שמאפשרת להתרשם. לא הכל פועל, כך שלא יכולתי לוודא אם אפשר לעיין גם במודעות, מה שמהווה את אחד היתרונות המרכזיים של קריאת עיתון נייר על-פני מהדורה דיגיטלית. על-פי המובטח, השיפורים האלו לא יחסמו את האפשרות ליהנות מרוב תכני העיתון ללא תשלום, כפי שהיה עד עכשיו, גם אם בגרסה מיושנת. אחרת איך נסתדר בלי העיתון המתנשא הזה? נצטרך להסתפק בהארץ

ושתי שאלות לסיום

שכבר מזמן מעסיקות אותי:
* יהיה מתישהו מה לקרוא ב"הארץ תרבות וספרות"?
* מתי העיר יחזור לרשת, כדי שאפשר יהיה לקשר למאמריו המצוינים בהחלט של עלי מוהר?

Read Full Post »

עבר שבוע (ב')

זוועות על הלשון

השבוע פגשתי בכנס אחד פעילת זכויות-אדם שטענה בפני שהחומתגדר היא "מעשה זוועה"
(atrocity, השיחה התנהלה באנגלית). אז אם החומתגדר היא מעשה זוועה, איך נקרא למה שקורה בצפון-קוריאה, למשל? או בקונגו, או באוגנדה? איך נכנה ג'נוסייד, עינויים, רצח ואונס המוניים, כריתת איברים? בואו לא נוזיל את הלשון שלנו (ואת הקטגוריות המחשבתיות שהיא מבטאת). יש הבדל בין פגיעות בזכויות-אדם לבין מעשי זוועה. החומתגדר גורמת לפגיעות קשות בזכויות-האדם של הפלסטינים, היא לא מעשה זוועה.

פּגיעוּת

איחולי בריאות לשרה לאיכות הסביבה יהודית נאות, שחזרה למשרדה בלי יכולת דיבור אחרי ניתוח להוצאת מיתרי הקול. מעורר הערכה. זכויות לאנשים עם מוגבלויות הוא אחד הנושאים שאמורים לגעת בקלות ללבנו, בגלל הפְּגיעוּת שלנו. שהרי כל אחד מאתנו לא רק יכול היה להיוולד עם נכות, אלא עלול להיהפך לכזה בכל רגע בעקבות מחלה או תאונה, חלילה. עכשיו נראה את נאות מקדמת חוק שיחייב מקומות עבודה ציבוריים לקבל אחוז מסוים של עובדים עם מוגבלויות, שמתקשים במיוחד להשיג עבודה. לא כולם מונו לשׂרה לפני שחלו.

לא חייבים לקרוא עד הסוף

לחברת ילדות שלי היה אבא שיום אחד היא סיפרה לי על הבעיה שלו: הבן אדם לא מסוגל לצאת מסרט באמצע, גרוע ככל שיהיה. אני, לעומת זאת, עומדת על זכותי (לדעתי היא גם ממש חובה, כלפי עצמנו) לצאת באמצע מסרטים ולא לקרוא עד הסוף ספרים (מלבד אלו שאני כותבת עליהם), אם אני חושבת שהם לא שווים או שאני לא מתחברת אליהם. הזמן קצר, הספרים מרובים, ובמקום להתענות עם ספר שלא מדבר אלי, אני מעדיפה לבלות עם ספר שמאיר אלי פנים. במסגרת הוידוי הזה, הנה שמות של שני ספרים שלא סיימתי לאחרונה: מר פוטר של ג'מייקה קינקייד והכל מואר של ג'ונתן ספרן פויר.

Witness – תיעוד בווידאו של פגיעות בזכויות אדם בעולם
בזכות – זכויות אדם לבני-אדם עם מוגבלויות
ורוני כותבת על זכות קריאה נוספת – הזכות לקרוא ספרים "לא טובים"

Read Full Post »

על חבל דק

בכתבה על הדיון בבית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג, מצוטט עו"ד מוחמד דחלה, "חבר המשלחת הפלסטינית". עו"ד דחלה הוא אזרח ישראלי. העובדה שככזה הוא מייצג רשות שנמצאת עם מדינתו בעימות (מזוין) היא בעייתית מאד. כזו היא גם צעידתם של ח"כ ברקה וח"כ טיבי בראש ההפגנה של הפלסטינים בהאג (להבדיל מעצם מחאתם שם).

היא מקשה מאד על ההתנגדות לרעיונות העיועים שמושמעים מדי פעם, בשל כך שהערבים אזרחי ישראל "רואים עצמם פלסטינים". היא מקשה, למשל, על ההתמודדות עם הטענה שהושמעה בזמנו, על רקע חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה התשס"ג), שאיחוד משפחות בין ערבים אזרחי ישראל לפלסטינים תושבי השטחים צריך להתבצע בשטחים, שכן גם הראשונים רואים עצמם כפלסטינים. היא מקשה על מענה להצעות שונות לגבי הקווים הגיאוגרפיים של הסדר עתידי בין ישראל לפלסטין.

אין בעיה בלהזדהות עם הסבל של אחיך בשטחים ולמחות נגד הכיבוש. אין בעיה להיות אזרח ישראלי באותו זמן. יש בעיה כאשר השניים האלו מתנגשים, ואזרח ישראלי בוחר לייצג את פלסטין בעימות עם מדינתו. זוהי הליכה על חבל שהוא כה דק, עד שהוא מחשב להיקרע.

Read Full Post »

את הידיעה ההזויה הזאת שמעתי ברדיו אתמול בערב, בדרכי מירושלים לתל-אביב. הגדר, כך נאמר, מעוררת בעיה חדשה – שמירת שבת. פתיחת וסגירת המחסומים כרוכות בהפעלת חשמל ושאר איסורי שבת, ורבנים צופים גל של סירובים מצד חיילים דתיים לעשות זאת בשבת. כמה רעיונות הועלו כדי להתגבר על הצרה הזאת. אחד מהם היה, בפשטות, לא לפתוח את המחסומים בשבת. ומי שרוצה לצאת מביתו, לחזור אליו, להגיע לחלקת השדה שהוא מעבד, לנסוע לבקר קרובים, או חלילה לבית-חולים? שייחנק.

"…כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים…" (מתוך קידוש ליל-שבת)

Read Full Post »

עבר שבוע

לא אחד משלנו

"רק לפני 16 שנה כתב דיוויד לנדאו את המאמר הראשון בחייו בעברית. איך הפך לעורך החדש של 'הארץ'?" שואל שער העיר.
באמת חוצפה. איך זה שהאנגלוסקסי הזה (ועוד חובש כיפה!), שזה עתה הגיע לארץ (ב-1970) השתלט לנו על מדורת השבט?

מה זה בדיוק הנפקדים?

מונקי ביזנס ביפו

עוד בהעיר (אחרון ודי. אני מבטיחה לא לומר אף מלה על הראיון עם אהוד עין-גיל), תיאור מזעזע של תקיפתו של פרופ' מרסלו דסקל בפתח ביתו. דסקל מנתח את האנטגוניזם שמעורר קומפלקס המגורים היוקרתי שהוא מתגורר בו אל מול העזובה שמסביב:

"…זה בולט מדי. זה נתפס גם כסוג של כיבוש, של גזלת האדמה. יש פה יותר מדי עניינים לא ברורים. מה בדיוק עשו לערבים, מה זה בדיוק הנפקדים, איך מנהל מקרקעי ישראל לקח את האדמות האלו, את הדירות, זה הכל מאד מעורפל. כל המונקי ביזנס הזה מטריד. גם המינהל, כשהוא מכר לנו את המגרש הזה, הסתיר מאיתנו מיני בעיות שקשורות בו".

השיח הרדיקלי בדיעבד כנראה הרבה יותר אטרקטיבי מאשר לברר את כל המונקי ביזנס האלו לפני שקונים את הדירה.

על גדרות ואנשים

גדעון לוי פירסם ביום ראשון מאמר על רצועת עזה, שנהפכה ל"מטווח המרכזי של צה"ל", לדבריו. מין שטח הפקר שבו מרשה לעצמו צה"ל הכול. בין השאר כתב לוי:

"העובדה שהרצועה לא הוציאה ולו פיגוע התאבדות אחד בלב ישראל, בגלל הגדר, רק מגבירה את סימני השאלה הללו".

רגע, אז הגדר כן מונעת פיגועים? כי כל הזמן אנחנו שומעים שלא, שהיא לא תמנע אותם, שהיא אולי רק תעודד אותם בגלל רגשות התסכול והיאוש שהיא יוצרת, ושתכליתה היא בכלל יצירת מכלאות לפלסטינים. והנה גדעון לוי, שאיננו חשוד כאחרון הימניים, כותב בריש גלי שהגדר בעזה מנעה פיגועי התאבדות בישראל… בעיה של אינטגריטי? ואולי לא: אולי ההתנגדות של לוי לחומתגדר המוקמת בגדה המערבית, כמו של רבים אחרים (ואני בתוכם) היא לתוואי שלה ולהשלכות ההומניטריות שלו. זאת אומרת שלוי לא יתנגד לגדר כזאת על הקו הירוק (עם פירוק ההתנחלויות, נניח)? או שהטיעון לטובת הגדר מגויס רק כשהוא מתאים לתזה? הממ…
מכמה טקסטים שראיתי, המביעים התנגדות לחומתגדר, מתקבל רושם ברור למדי של ערפול (מכוּון?) בין ההתנגדות לתוואי לבין ההתנגדות לחומתגדר עצמה, בכל תוואי שהוא. אחד מהם קרא למצוא חלופה לגדר עצמה, לא לתוואי שלה. לא לפני שכותביו (האמוּנים רק על זכויות-אדם לא על עמדה "פוליטית", חלילה), דיקלמו את המנטרה הקבועה שלישראל הזכות והחובה להגן על אזרחיה (רגע לפני שהם פוסלים כל פעולה הנעשית בשמה). גם אני חושבת שסיום הכיבוש בהסכם הוא חלופה מוצלחת בהרבה. גם לי קשה לחיות עם הדיכוי בשטחים שמתבצע בשמנו, עם כך שחייהם של התושבים שם אינם חיים. וגם אני יודעת ששום זכות איננה מצדיקה כל פעולה הנעשית בשמה. יש לי רק שתי בקשות: א. לזכור שלזכות ה"שולית" הזאת, הגנה על החיים, יש גם נפקויות מעשיות. ב. שהאג'נדה של ההתנגדות (קרי, למה בדיוק מתנגדים) תהיה גלויה. לא דרישה מוגזמת בהתחשב בכך שהמתנגדים רק מתנגדים, לא נושאים באחריות לחייהם של האזרחים הנפגעים בפיגועים. אשמח גם לגלות שהבלבול בין שתי ההתנגדויות, לפחות מצד אנשים וארגונים מסוימים, איננו מכוּון.

כּאֵב שאין לו תשובות

קיבלתי השבוע מכתב (בדואר, עוד יש דבר כזה) מאזרחית פרטית שמנהלת מאבק נגד מתן פרס וולף לדניאל ברנבוים, בשל העובדה שניגן את ואגנר בפומבי ובמחטף למרות הבטחתו המפורשת  להימנע מכך. המכתב איננו פרטי, הוא נשלח לאנשים רבים וצורף לו צילום של מודעה שהכותבת פירסמה לפני למעלה מחודש בהארץ. אני מאד מעריכה אנשים פרטיים מעורבים, שמנסים לעורר דעת-קהל ולהיאבק על מטרות שחשובות להם. וגם מאד מזדהה עם הכאב שהובע במכתב. הבעיה שמתעוררת כאן היא כללית יותר. ועדות פרס הן בדרך-כלל ועדות מקצועיות. הן בוחנות את כישוריהם המקצועיים של המועמדים. ואז, אחרי שהן מקבלות את החלטתן, מתגלה פתאם שחתן הפרס גזען, אלהים ישמור, או מכה את אשתו, אללי. אין ספק שאי-אפשר להעניק פרסים ציבוריים בחברה דמוקרטית בלי להתייחס להיבטים האלו. אחרת נהיה כמו הסטודנטים שהתבקשו לתכנן צינור להובלת דם ולא עצרו אפילו לשאול מאיפה הגיע כל-כך הרבה דם שצריך להעביר אותו בצינור, ולמה. השאלה היא האם ועדה מקצועית, נגיד, לצורך הענקת פרס ישראל בפיסול, היא הוועדה המתאימה לדון בשאלות האלו, כששרת החינוך מבקשת מהם לדון במועמד שוב, לאור הגילויים? ולאור ההאשמות, לא תינתן לנאשם זכות טיעון? יהיה צורך להזמין אותו לוועדה. ומה, היא תיהפך לבית-משפט? מטריד. אין לי תשובה. כמו בקטע הקודם, הדברים קצת יותר מורכבים ממה שהם נראים.

בעלי-חיים כבני-אדם

ואי-מייל שקיבלתי דרך האתר, כנראה בתגובה לכך שכתוב בו שאינני אוכלת דברים שיש להם הורים, התריס: "אם אלוהים לא רצה שנאכל חיות אז למה הוא עשה אותם מבשר???".
כן. גם בני-אדם הוא עשה מבּשר.

הקרב על החתולים (מוסף הארץ)

Read Full Post »

בכתבתו של אביב הורביץ בהעיר על התפטרות עורך הארץ ("רעידת אדמה בהארץ". נו, באמת), נכתב כי המו"ל עמוס שוקן ציפה לראות את חנוך מרמרי בתפקיד עורך העיתון עד צאתו לגמלאות. לא ברור אם זו אכן עמדתו, מה שצוטט מפיו בכתבה היא כוונתו להציע למרמרי קדנציה נוספת כעורך. מרמרי בן 56 ועורך את הארץ מזה 13 שנים. גם בלי העלאת גיל הפנסיה, הוא צפוי לצאת לגמלאות רק עוד 9 שנים.

חנוך מרמרי

ללא קשר לעיתון הארץ או לתפקודו של חנוך מרמרי כעורך, שעליו אין לי כל מושג מלבד התרשמות כללית כקוראת, זאת נראית לי עמדה שגויה. לשום ארגון או עסק, ועיתון בכלל זה, לא טוב שעובדיו בכלל ובכיריו בפרט לא מתחלפים במשך תקופה כה ארוכה. לא טוב לא להם ולא לארגון.

משירותי בצבא זכור לי אל"מ אחד שהאגדה סיפרה כי הוא הודיע שמתפקידו הנוכחי הוא ייצא רק עם דגל המדינה – על לוחית הרישוי של הווליאנט (רכב התא"לים, בזמנו) או על הארון…
עיתון הוא עסק פרטי אבל יש לו גם תפקיד ציבורי. זהו מתח שלא קל לנווט איתו. לפני מרמרי, הארץ התנהל כעסק משפחתי והעורך הקודם שוחרר משורה רק עם מוות. אם שוקן ג'וניור התכוון לראות את מרמרי על כס העורך רק עד גיל הפנסיה, הוא הוריד קצת את הרף.

Read Full Post »

האם דילן תומס התכוון למותנו אנו? במקרה הזה הוא ודאי דייק: קשה למות פעמיים. אבל מה עם מותם של אחרים?

מוות ראשון של אדם קרוב לנו מכה אותנו הלם. משאיר אותנו קצרי נשימה, משתנקים לאוויר, חשים שמחצית מלבנו נעקרה מבית החזה שלנו.

והמוות שלאחר המוות הראשון… האם ניתן לומר עליו שכבר אין הוא מוות? הדבר המדויק ביותר שיכולתי לומר עליו הוא הפיכחון שבו הוא מתקבל. שוב אין הוא בבחינת מסתורין אלא תהליך ידוע מראש, ששלביו גלויים לעין. רק הקרובים מכל, שזה להם המוות הראשון, עדיין לא קולטים. עדיין נתונים בכל לבם ובכל מאודם במאבק בו, עדיין נחושה אמונתם שהם ינצחו במאבק הזה. שהם יביסו את המוות.

עבור מי שזה מוות שני לו, ושלישי ויותר, ברור כל-כך התהליך, מוכר וצפוי כל שלב ושלב בו, מאירה באור לבן וקר ידיעת הזמן שנותר, והוא קצר כל-כך.
אך המבט המפוכח והכאוב הזה, מהצד, באיזה מובן ניתן לומר כי אין עוד מוות לגביו?

לזכרה של רות

Read Full Post »

"נשחקת תמיכת הציבור בשיטה" ו"יותר ישראלים חושבים שמותר לסרב פקודה" הן שתי כותרות שקיבל היום בהארץ הדיווח על מדד הדמוקרטיה, שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה. מתחת לגרפים הצבעוניים המלווים את הידיעה, עמוסים במלבנים, עיגולים מפולחים ועקומות, יגלו חדי-העין הערה חוזרת ונשנית: מדגם בקרב יהודים בלבד.*

כן כן, צריך לקרוא (לפחות) פעמיים כדי להאמין: המכון הישראלי לדמוקרטיה עורך סקר בין יהודים בלבד על גישותיהם ביחס לדמוקרטיה, ומייחס את ממצאיו ל"ישראלים". האם שאלות כמו האם דמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר והאם אתה (לא את, חלילה) רוצה לחיות בישראל בעתיד הרחוק הן שאלות שיש איזו שהיא סיבה מהותית להפנות רק ליהודים? או פשוט הסיבה הרגילה והשגורה שרק יהודים נחשבים? רק בשאלה הנוגעת למידת הגאווה בהיות ישראלי, מצוין הבדל בין יהודים לערבים (שזכה להבלטה ההולמת בידיעה), משמע שלפחות חלק מהשאלות הופנו גם לערבים.

לי נראה שהפעילות הבאה – והדחופה ביותר – שצריך לקחת על עצמו המכון הזה היא חינוך לדמוקרטיה של עצמו. לפני שאתם מממנים לח"כים כנסים בבתי-מלון יקרים, מקימים מערכי הדרכה ומפרסמים אין-ספור המלצות, שננו 100 פעמים ביום וכתבו בכתיבה תמה: דמוקרטיה היא מדינת כל אזרחיה. במובן זה שהזיקה המכוננת את השלטון הדמוקרטי היא הזיקה האזרחית, לא הדתית, הלאומית או האתנית.
או אולי, יותר פשוט, להחליף את השם.

* מדובר לפחות באותם גרפים המופיעים בידיעה. לא מצאתי בינתיים באתר המכון את הסקר כולו, למעט הקישור לעיל למדד הדמוקרטיה, המפנה לפרסום hard cover שיצא ולא ברור אם הוא כולל את הסקר האחרון המדובר.
העובדה שמדובר בציבור היהודי בלבד מוזכרת פעם אחת בפתח הידיעה והיא עצמה נטולת כל התייחסות ביקורתית לעניין, אם רוצים בשולי הדברים לחשוב גם על תפקידה של עיתונות.

Read Full Post »

ה-יחידה

נזכרתי ברשימה הזאת, שפירסמתי בוואלה לפני 4 שנים, כששמענו על כך שמכתב סירוב נוסף בדרך, מבוגרי היחידה. ה-יחידה, שהרי יש רק אחת כזאת בצה"ל, לדידם. יחידוקרטיה, הכתרתי את הרשימה ההיא, שעסקה בשלטון יוצאי היחידה בממשלו של אהוד ברק. אם לא היית בוגר ממש, לפחות היית צריכה להינשא לאחד כזה.

עכשיו מיובא המדרג ההיררכי הפנים-צבאי הזה גם אל תנועת הסרבנים. שהרי רק לכאורה הם קוראים תגר על המיליטריזציה שפושה בחברה הישראלית; למעשה הם משתמשים בדרגה הצבאית וביחידה המובחרת כדי לתת יתר משקל לסירובם.

בערוץ 10 דווח כי ביחידה רותחים על היציאה בשמה לתקשורת. זה בניגוד לקודים הפנימיים. נו טוב, רק כדי להריץ ראש-ממשלה מותר להשתמש בשם המפורש, לא כדי לסרב לקחת חלק בדיכוי בשטחים.

מה שכן, בינתיים המכתב הגיע לאמצעי התקשורת בלבד, לא לאיש בצבא. כנראה שהיררכיה היא שימושית רק כדי לקבל קרדיט בציבור. ובכלל, בשביל מה לטרוח כשאפשר לסגור את המדינה ולנהל אותה מערוץ 10 (ומכנס הרצליה).

זו לא דמוקרטיה ולא מריטוקרטיה, זו יחידוקרטיה: שלטון יוצאי היחידה.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »