התיק נסגר
לפני שנה, ב-16 במרץ 2003, נדרסה למוות רייצ'ל קורי על-ידי דחפור צה"לי ברצועת עזה, בניסיון למנוע הריסת בית. קורי השתייכה לתנועת הסולידריות הבינלאומית המסייעת לפלסטינים בשטחים.
ביוני אותה שנה החליט הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף מנחם פינקלשטיין, על סגירת תיק החקירה.
יעארצייט
השבוע חל יום שנה נוסף: לפלישה לעירק. המלחמה תפסה אותי בקיימברידג', מסצ'יוסטס. אכלנו ארוחת-ערב עם בן-אחותי בבר סטודנטים חביב לא רחוק מכיכר הרווארד, ואמרנו לו שאנחנו חושבים שהמלחמה תפרוץ הלילה. כשחזרנו למלון נדמה לי שזה כבר היה בטלוויזיה.
מייקל איגנטייף, מנהל מרכז קאר בבית-הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד, כותב בולט בתחום זכויות-האדם, הביע בזמנו תמיכה באי-רצון במלחמה. שנה אחרי, הוא מסתכל אחורה.
עוד מלה (אחרונה?) על אור
כתבתי כבר השבוע משהו בעקבות פרישתו של השופט אור. עוד מלה אחת, שגם היא קשורה יותר לעיתונות מאשר לבית המשפט: כולי תקווה שהמאמר ההוא של גורלי היה הראשון והאחרון, ולא נצטרך להיכנס לכוננות ספיגה שמא צפוי לנו עוד "פסטיבל דורנר", שהיה מביך אם לנקוט בלשון המעטה.
סליחה, טעינו
זו היתה תגובת "גדודי חללי אל-אקצה" כשנודע שהם רצחו "בטעות" פלסטיני, לא יהודי, בערב-שבת בגבעה הצרפתית. (אגב, אביו של ג'ורג' חורי ז"ל, עו"ד אליאס חורי, ייצג את העותרים בשני בג"צים ידועים ביותר בעניין ההתנחלויות: בית-אל ואלון-מורה). גם ערבים נופלים קרבן לטרור, אבל מעתה ואילך אי-אפשר יהיה לחלוק על הטענה שהוא מופנה כלפי יהודים, לא כלפי ישראלים. התגובה המזעזעת הזאת לא נשמעה כאשר נתפס הילד שבין התיקים שהעביר את המחסום תמורת כמה שקלים הוטמן גם מטען, ללא ידיעתו. שולחיו פשוט ניסו לפוצץ אותו על מטענו, ולמרבית המזל נכשלו. אין מילים.
הכנס השוביניסטי של השבוע
שניים מתחרים על התואר הלא-נכסף. הראשון – המרכז הבינתחומי בהרצליה, שארגן כנס עם 6 משתתפים על "תקשורת במצוקה" ללא אף אשה. ואני חשבתי שתקשורת הוא מקצוע שעבר פמיניזציה. המתמודד השני הוא מכון ון-ליר, שאמנם אשה אחת השתתפה בכנס שארגן על השטחים, אך היא היתה אחת מתוך 22 משתתפים, וגם זה בתור יו"ר מושב ולא כדוברת. זה מה שנקרא token other.
לחברת ילדות שלי היה אבא שיום אחד היא סיפרה לי על הבעיה שלו: הבן אדם לא מסוגל לצאת מסרט באמצע, גרוע ככל שיהיה. אני, לעומת זאת, עומדת על זכותי (לדעתי היא גם ממש חובה, כלפי עצמנו) לצאת באמצע מסרטים ולא לקרוא עד הסוף ספרים (מלבד אלו שאני כותבת עליהם), אם אני חושבת שהם לא שווים או שאני לא מתחברת אליהם. הזמן קצר, הספרים מרובים, ובמקום להתענות עם ספר שלא מדבר אלי, אני מעדיפה לבלות עם ספר שמאיר אלי פנים. במסגרת הוידוי הזה, הנה שמות של שני ספרים שלא סיימתי לאחרונה: מר פוטר של ג'מייקה קינקייד והכל מואר של ג'ונתן ספרן פויר.
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.