קרוא וכתוב

אמיר גלבוע

לִפְנוֹת בֹּקֶר טִיּלָה שֶׁמֶשׁ בְּתוֹךְ הַיַּעַר
יַחַד עִמִּי וְעִם אַבָּא
וִימִינִי בִּשְׂמֹאלוֹ.

כְּבָרָק לָהֲבָה מַאֲכֶלֶת בֵּין הָעֵצִים.
וַאֲנִי יָרֵא כָּל-כָּךְ אֶת פַּחַד עֵינַי מוּל דָּם עַל הֶעָלִים.

אַבָּא אַבָּא מַהֵר וְהַצִּילָה אֶת יִצְחָק
וְלֹא יֶחְסַר אִישׁ בִּסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם.

זֶה אֲנִי הַנִשְׁחָט, בְּנִי,
וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים.
וְאַבָּא נִסְתַּם קוֹלוֹ.
וּפָנָיו חִוְרִים.

וְרָצִיתִי לִצְעֹק, מְפַרְפֵּר לֹא לְהַאֲמִין
וְקוֹרֵעַ הָעֵינַיִם.
וְנִתְעוֹרַרְתִּי.

וְאָזְלַת-דָּם הָיְתָה יָד יָמִין

Read Full Post »

כמה ימים לפני ראש-השנה שלח ל' יד בנפשו.
כאומר לנו שאיננו מאמין כי יכולה להיות לו שנה טובה, כפי שאנו מאחלים זה לזו היום (מצוות אנשים מלומדה). שכלל לא יכול להיות טוב יותר, אי-פעם.
למשפחתו שוב לא תהיה שנה טובה, לעולם.
וכמה מהלכים בינינו כאלה, שרגישותם הופכת את חייהם לבלתי-נסבלים, שאינם מצליחים להיחלץ מן השחור האופף אותם, שאינם יכולים לגבור על הקשיים, שמסרבים לשכוח את עובדת מותם.

ובכל-זאת, אם לומר משהו בערב ראש-השנה, אז כמו שיהודה עמיחי אמר זאת.

Read Full Post »

עֶרֶב רֹאשׁ הַשּׁנָה. לְיַד הַבַּיִת הַנִּבְנֶה
נִשְׁבָּע אָדָם לֹא לַעֲשׂוֹת בּוֹ עָוֶל
וְרַק לֶאֱהֹב בּוֹ.
חֲטָאִים שֶׁהָיוּ יְרֻקִים בָּאָבִיב
יָבְשׁוּ בַּקַּיִץ וְעַכְשָׁו לוֹחֲשִׁים.

אָז רָחַצְתִּי אֶת גּוּפִי וְעָשִׂיתִי אֶת צִפָרְנַי,
גְּמִילוּת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת שֶׁאָדָם גֹּומֵל
לְעַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ חַי.

מָה אָדָם? בַיוֹם מַתִּיר לְמִלִּים
אֶת אֲשֶׁר בַּלַּיְלָה הָפַךְ לְכַדּוּר כָּבֵד.
מָה אֲנוּ עוֹשִׂים הָאֶחָד לַשֵׁנִי,
מָה עוֹשֶׂה אָב לִבְנֹו וּמַה בֵּן לְאָבִיו.

וְאֵין בֵּינוֹ וּבֵין הַמָּוֶת
אֶלָּא, כְּסוֹלְלַת עוֹרְכֵי דִּין נִרְגָּשִׁים
זֶה לְיַד זֶה, חוֹמָה שֶׁל מִלִּים.

וְהַמִשְׁתַּמֵשׁ בָּאֲנָשִׁים כִּבְיָדִיוֹת אוֹ שְׁלַבֵּי סֻלָּם,
עוֹד מְעַט יִמְצָא עַצְמוֹ מְחַבֵּק מַקֵּל עֵץ
וְאוֹחֵז יָד כְּרוּתָה מִגּוּף
וְמוֹחֵק דִּמְעוֹתָיו בְּשֶׁבֶר חֶרֶס.

יהודה עמיחי

Read Full Post »

מוצ"ש, סמוך לחצות. אנחנו בדרכנו מבית הכרם הביתה. ברח' החלוץ עומדים. לפנינו רכב 4X4. חתול שולח את ראשו לכיוון הכביש, מתבונן בסקרנות בנעשה, שוקל אם להתקרב, וחוזר אל המקלט הבטוח מתחת לרכב החונה בצד. אשה צעירה יוצאת מה-4X4, מסתכלת, וחוזרת. אחרי כמה דקות אני שואלת: מה קרה? ד' אומר לי שיש שם חתולים. בינתיים ממול נוסעים. וכשהרכב שלפנינו מתקדם, אנחנו רואים שנכון יותר היו. לפחות אחת. ערמת פרווה שמוטה על הכביש, דרוסה. הרגליים למעלה, מתנועעות אט-אט, בכאב. אני קופאת. כשאנחנו עוברים אני לוחשת לד' : תעצור. רציתי לראות אם אפשר לעשות משהו. לפחות להזיז אותה מהכביש. אבל ה-4X4 שלפנינו עושה זאת. שתי הנשים שבתוכו עוצרות בצד. אנחנו ממשיכים. ראשי בין ידי. אני לא רוצה לראות יותר שום דבר. לעולם. והתמונה הזאת תרדוף אותי כל הלילה, כל היום כולו.
ערמת פרווה קטנה, בשחור לבן, על הכביש.

חתולה שלי אלמונית. אני כל-כך מקווה שזה לא כאב נורא, שזה נגמר מהר, חייך הקצרים. שתנוחי לך עכשיו בשלום.

ולמה זה טורד את מנוחתי כל-כך, תמיד, כשלידי גועש הרשע. כשמסביבי מתים, חולים, סובלים.
בגלל חוסר האונים. ומפני שבניגוד לבני אדם, הם אף פעם לא מעוללים רע לאיש. ובסוף נשארים ערמת פרווה על הכביש.

Read Full Post »

הסבר מתעדכן…

(2/06): עוד מישהו שחושב כמוני
(7/09):נורם מסביר היטב מדוע אי מתן אפשרות להגיב איננה בבחינת פגיעה בחופש הביטוי; מבטאת את ניהול משאבי הזמן שלו; ושיש רעיונות ואנשים שהוא איננו מעוניין לארח בביתו הווירטואלי.

בקיצור (לממהרים נורא): אין לי חשק ואין לי זמן. וכי זה אתר אישי, לא פורום.

לשואלים מדוע אינני מאפשרת תגובות: סגרתי את אפשרות התגובות לאחר ניסיון רע (כן, גם ב"רשימות") עם תגובות גסות-רוח, פוגעניות, לגופו של אדם (ad hominem) ובחלקן גם סוגרות חשבונות ממקומות אחרים (במיוחד כשלא כתבתי בדיוק, אבל בדיוק, את דעת המגיב/ה). הכל בחסות האנונימיות, בעוד אני חשופה בשמי ובפרטי ועומדת מאחורי מה שכתבתי. אנונימיות (שיש בה גם יתרונות) היא דבר שמנוצל לרעה בכל מקום, אבל רק ברשת היא מועלית לדרגת אליל. עדיין אפשר להגיב באופן אישי, דרך הקישור "כתבו אלי". הרוצים בתשובה מתבקשים להזדהות בשם מלא ולוודא שכתובת האי-מייל שרשמו מדויקת. אינני עונה לאי-מיילים אנונימיים.

האתר שלי הוא אתר פרטי, שבו אני כותבת ומפרסמת ללא כל תמורה. זה איננו "אתר ציבורי" או מקום ל"דיון ציבורי".

ה"טוקבקים", בעיני, הם מן התופעות המכוערות שהצמיח האינטרנט הישראלי. אין להתייחס אליהם כאל תיאורמה המכתיבה את האופן שבו חייבת להתנהל הרשת, ודאי לא להעלותם לדרגת טאבו, שהחולק/ת עליו מערער/ת את טעם קיומה של ה"תרבות" הדיגיטלית.

האפשרות למחוק תגובות פוגעניות לאחר פרסומן אינה עונה לבעיה. אינני רוצה להיות חשופה לסגנון כזה כלל; וגם אין לי הזמן, ולא החשק, להיות משועבדת לניטור תגובות באתר שלי. האמת, אינני רוצה להיות משועבדת לאתר שלי בכלל, ולא לתובענות של מי שמצפה לתשובה לתגובתו (ומיד). אני מקדישה הרבה מזמני לבלוג, אבל אני מבקשת להחליט על מה להוציא את משאבי הזמן המוגבלים שלי. ניהול דיון וניטור תגובות אינם אחד מהם.
בכלל, אני תוהה מדוע מישהו סבור שעלי להתייחס לדברים אנונימיים. בניגוד למה שחושבים רבים מהטוקבקיסטים, אין להם זכות מוקנית להגיב באתר שלי או בכל בלוג אחר. יש להם לעומת זאת האפשרות לפתוח אחד משלהם. אני מכבדת את מי שרוצים לנהל דיון, ורק בשביל זה נכנסים לאינטרנט. לי יש מוטיבציות אחרות, וכיוון שכך גם בחרתי בדרך אחרת.

אגב, "בסוגריים" הוא גם שמו של בית קפה ירושלמי צמחוני וכשר, למעוניינים.

Read Full Post »

כמו אתרים רבים, גם הצופה מאפשר לגולשים בו לענות למשאל בזק, כדי להגביר בהם
את תחושת האינטראקטיוויות. וזה לשון משאל הצופה.

איזה* מחוות היית מציע שלשם שינוי הפלשתינים יעשו בשבילנו: 

• ישגרו טילי קסאם על עזה
• שיחזירו את סוהא ערפאת לבית של יאסר
• יסכימו לבצע פיגועי התאבדות בלי לערב אותנו 
• שאבו מאזן ייכנס במכונית עם מספר צהוב לשכם

אין מה לומר, הומור מקורי ומרענן. מהרו וענו. איני ערבה למשיבים בשבת קודש (בעצם מה יכול לקרות, אש מהמחשב הרי לא תצא בשבת).

* השגיאה במקור – נ"כ

Read Full Post »

יום שני 1 בספטמבר, השעה 14:00. הערוץ הראשון בשידור מיוחד על דוח ועדת אור מביא תגובות ראשונות. באולפן השר (בלי תיק) גדעון עזרא, לשעבר סגן שר במשרד לביטחון פנים. "ואני רוצה לומר אוף דה רקורד", אומר השר עזרא בפנים חמורים. המממ…

מצד שני, יכול להיות שהופעה בערוץ הראשון שקולה היום לאמירה אוף דה רקורד?

Read Full Post »