קרוא וכתוב

האבודים – שישה מתוך שישה מיליון, מאת דניאל מנדלסון. מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, 634 עמ'

נכון אולי יהיה לפתוח במה שאומרת ההוצאה על הספר הזה, שזהו ספר עיון המתחפש לרומן. אבל ההגדרה והז'אנר של הספר פחות חשובים מאשר מה שמצליח מחברו לעשות בספר הזה, שגם להגדירו כ"ספר שואה" אינני רוצה. כי במובנים רבים זהו פשוט ספר יחיד במינו. 'האבודים' הוא ספר של מסע חיים, תרתי משמע. חיפוש אחר שש נפשות, שאם תרצו, מחפשות מחבר. שישה מבני משפחתו שנספו בשואה: אחי סבו, אשתו וארבע בנותיהם, שבתחילת החיפוש אפילו בשמותיהם המדויקים לא היה בטוח, שהושמדו בעיירה הקטנה בולכוב שבגליציה.

בולכוב היתה עיירה שעל כמותה מספרים במזרח אירופה את הבדיחה על "איש שנולד באוסטריה, הלך לבית-הספר בפולין, התחתן בגרמניה, הוליד ילדים בברית-המועצות ומת באוקראינה. וכל אותו הזמן, כך הבדיחה, הוא לא יצא אף פעם מהכפר שלו". עיירה שמתוך כ-6,000 יהודיה שרדו אחרי המלחמה 48. ארבעים ושמונה בני-אדם ניצלו משום שהסתתרו בעליות גג, במרתפים, לעיתים בחללים קטנים כל-כך עד שלא כל ארבעת המסתתרים בו יכלו לישון בו-זמנית ואחד מהם חייב היה לעמוד. על אחרים הלשינו והם הוצאו להורג יחד עם התושבים הפולנים שהסתירו אותם. עיירה ש-99.2 האחוזים מיהודיה שהושמדו הובלו למותם בשתי אקציות; הולכו ברחובות העיר תוך שמאלצים אותם לשיר על השטעטל בלז; נורו לתוך קברים שקודם לכן חפרו. וכן, יש בספר כמה תיאורים קשים מנשוא.

מאז ילדותו התעניין דניאל מנדלסון – יהודי אמריקני צעיר, מרצה לספרות קלאסית וכותב – בקורות המשפחה. והחור השחור של משפחתו של שמיל יגר טרד את מנוחתו במיוחד. מה עלה בגורלם לא ידעו בדיוק במשפחה. חצאי מילים ופה ושם שמועות. מנדלסון יוצא למסע. כמו הרבה מסעות, בעיקר בספרות הקלאסית שבה כאמור הוא מתמחה, עצם המסע הוא העיקר ולאו דווקא יעדו. (אם כי הוא לומד שבסופו של דבר, עצם פעולת החיפוש תביא גם למציאה. צריך רק לדעת להסתכל כדי לראות את מה שנמצא שם כל הזמן).  וגם יעדו של המסע מתגלה מחדש תוך כדי חיפוש, לאו דווקא כרצון לדעת כיצד מתו בני משפחת יגר, אלא כיצד חיו, באופן מוחשי. תוך כדי כך מצליח מנדלסון להקים לתחייה עולם שלם – עולמה של יהדות מזרח אירופה טרם מלחמת העולם השנייה. עולם שנחרב. אבל לא פחות מכך הוא מספר סיפור מרתק וחי בפני עצמו; לא רק של העולם שהיה, והולך ונעלם עם אחרוני ניצוליו, אלא גם של הקשר בין בני הדור שלו אליהם ואל מה שעברו. מנדלסון מחפש לא רק את הסיפור אלא גם את הדרך הנכונה לספר אותו. זאת שתאפשר את המרחק הנכון הנדרש לכל סיפור, יחד עם הקרבה והמעורבות שהניעו את הסיפור המסוים הזה. והספר שלו הוא מארג נפלא של דרכים שונות. כמה מהפרשות הראשונות בתורה והפרשנויות שלהן משמשות אותו כמדריך לתֵמות המסופרות. הן מתפקדות גם בניסיון להבין שאלות של בריאה והרס, השמדה והישרדות, אך גם באופן מקביל את היחסים המשפחתיים שלו ואלה שהוא מגלה בחקירותיו. השתיקות, הקנאות, האשמה. הגילוי המחודש של קרבה.  הקול שלו כמספר הוא נפלא. הוא מספר בעצלתיים, במשפטים ארוכים הנפרשים על פסקאות שלמות, בלולאות מעגליות רחבות, סיפור הנפתח כמו קופסאות סיניות. ויחד עם זאת מרוכז, צלול וטהור, מתוך רפלקסיה תמידית, מערבב זיכרון וכאב, ומצליח לשמור על מתח מתמיד של קריאה. מנדלסון הוא פשוט מספר נהדר.

'האבודים' הוא ודאי ספר חשוב. חשוב בגלל הדור שמייצג הכותב, דור הנכדים של מי שהיו שם, שהוא הדור האחרון שיוכל לשמוע מהניצולים עצמם את סיפוריהם. חשוב בגלל הדורות שהוא מספר להם, שם באמריקה, סיפור בעל עוצמה שכמוה לא יוכלו לקלוט בשום קרון להובלת בקר שאליו ייכנסו במוזאון השואה בוושינגטון, כדי לנסות לדמות לעצמם מה שעברו בני-אדם במחצית המאה הקודמת באירופה. לא פחות מכך, זוהי הצלחה ספרותית נדירה. אני מרשה לעצמי לומר ש'האבודים' הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

חלק א' – על המגלה ליאן שיירסטד
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

המגלֶה מאת יאן שיירסטד. מנורווגית: דנה כספי. הוצאת שוקן, 2004, 492 עמ'

יונס וררגלנד היה גיבור תרבות נורווגי. יוצר של סדרת טלוויזיה שקצרה שבחים. גיבור שנפל, יש לומר. אבל יותר מכול, הוא אדם רעב לידע, ופרוייקט חייו היה ניסיון להכניס סדר בידע, לארגן אותו באופן שלם וכולל. גיבור ילדותו היה וסקו דה גמה, מגלה היבשות, ועבור ורגלנד היה מכלול הידע האנושי בבחינת יבשת לא נודעת, או גלקסיה, שיש למפותה (כך, הפרקים בספר קרויים על-שם כוכבים וירחים). אבל הוא לא חיפש רק אחרי מתודה. כמו בתכניות הטלוויזיה שלו, היה לו חזון. מה שהוא ביקש אחריו היתה נקודת מבט. לשון אחר, פרספקטיווה. כזאת שלא רק תארגן את הדברים בסדר הנכון אלא גם תעניק להם את המשמעות שניתן לחלץ מהם. נקודת המבט שהוא מבקש, נקודת המשען הארכימדית שלו, אמורה להגדיר הכול מחדש עבורו, באופן שלא רק ירחיב את אופקיו אלא ישנה אותו כאדם.

כמו שקורה לבני-אדם פעמים רבות, הוא לא יישם את העיקרון שלו בחייו שלו. מאוחר מדי הוא מגלה שאשתו נותרה יבשת לא נודעת עבורו. ובעצם, גם הוא עצמו. שכן מי שמביט החוצה אינו רואה את המקום שממנו הוא מסתכל. בחייו של ורגלנד גילוי זה איננו נעדר ממד טראגי עמוק, נקודת שבר הגורמת לו לנסות לפענח לאחור את חייו ולארגן מחדש את פיסות הידע, הפעם של עולמו הוא, כדי להבין את מותה של אשתו ועד כמה היה לו בו חלק ואשם.

'המגלֶה' לא רק מספר על כל זה אלא מגלם בצורתו הספרותית את החיפוש הזה, את הגילוי הלא צפוי שהחיפוש התקיים במקום הלא-נכון, ואת ההתחלה מחדש, האופטימית כל-כך. בקיצור, הפונקציה האסתטית שלו היא האריסטוטלית הקלאסית, של אחדות התוכן והצורה. הוא בורא עולם; ולפחות בעולם הספרותי, הוא אכן מתקרב לשלמות שאותה מחפש בנואשות רבה כל-כך גיבורו. לא כי הספר מושלם, אלא משום שהוא מצליח לקשור את החוטים שהוא טווה – בפיתולים רבים, בסטיות אינספור, בדרך סיפר אסוציאטיבית המקשה לעיתים על המעקב, במעבר בין מְספרים שונים ללא התראה – באופן שעוצר את נשימתנו. ולא מפני שהוא מותח; אלא מפני שהוא מצליח ליצור את אותה איכות נעלמת, חמקמקה, שלא רק גיבורו מחפש אלא גם אנחנו, או לפחות חלק מאתנו. לכן אולי מטאפורה מתאימה יותר תהיה לא נשימה שנעצרת אלא דווקא נשיפה. הוצאת אוויר של שחרור, של הצלחה במשימה, של סגירת מעגל.

הסופר, שיירסטד, הוא תיאולוג בהשכלתו. והספר הזה אכן מצליח להעביר משהו רוחני מאד אבל לא במובן הריליגיוזי או הטרנסצנדנטי. רק שאם לא בחיים, לפחות בקריאה אנחנו מגיעים לאותה חוויה פיוטית של סיפוק עמוק, הנגרמת מהתלכדות הדברים המעניקה להם פשר. או לפחות מראית עין כזאת. אם לא בחיים – אז איפה אם לא בספרות?

חלק ב': על האבודים – שישה מתוך שישה מיליון
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אנקדוטה אחת שמספר עמוס עוז במסה 'בדרך לגרמניה', חוויתי אף אני על בשרי. ב-1999 נסעתי לכנס בברלין, שלאחריו נשארתי עוד יומיים כדי לטייל בעיר. היתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרתי בגרמניה מעודי, ולאחר יומיים שבהם הייתי ספונה במלון שבו התקיים הכנס, היה מן ההלם בשוטטות ברחובות שטופי האור שבהם דיברו גרמנית, שפה רוויה באסוציאציות קשות עבורי. הסתכלתי בחשדנות על כל אדם מבוגר שעבר מולי, אך גם בהתרסה. כאילו רוצה לומר: לא הצליח לכם. הנה אני כאן, יהודיה על אדמת גרמניה, שלא הצלחתם להשמיד.

משהתעייפנו מהשוטטות, נכנסנו עמיתי ואני לבית-קפה. את הקפה שהזמנו ביקשנו ללוות במים מינרליים. ובדיוק כפי שמספר עוז, גם אותנו שאל המלצר האדיב: "מיט גאס?". אני כמעט התפלצתי. הסתכלנו זה בזו ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. כרגיל במקרה כזה, בחרנו בציניות. אבל ליתר ביטחון הזמנו בלי. גז.

אֲנִי פּוֹחֵד מִמֵּךְ, גֶּרְמַנְיָה,

'בדרך לגרמניה' היא המסה הראשונה בספרו החדש של עמוס עוז, על מדרונות הר געש, והטובה ביניהן, לטעמי. מלבדה מכיל הספרון הצנום הזה שתי מסות נוספות, שהן למעשה דברים שנשא עוז בשני טקסים שבהם קיבל פרסים ספרותיים, את פרס די ולט ב-2004 ואת פרס גתה ב-2005. אולי משום כך הן פחות שלמות מן הראשונה. התֵמה של יחסי ישראל-גרמניה, והתפתחות יחסו האישי של עוז אליה ובעיקר אל תרבותה, המתוארת על גב הכריכה – הן עניינה בעיקר של המסה הראשונה. המסה השנייה, שנתנה לספר את שמו, שואלת על מחויבותו של הסופר בכפר שלרגלי הר הגעש, כלומר, במצב האנושי האוניברסלי כמעט. שכן כפי שמתאר זאת יפה עוז, החיים בצל הר געש הוא תמונת המצב האנושי באשר הוא. כולנו חיים בשכנות לו, בצורה זו או אחרת. מחויבותו של הסופר, קובע עוז, נובעת מאחריותו לשפה. "בכל מקום שבו משתמשים במילים מלאות שנאה כמו בגרזן נגד סוגים מסוימים של בני אדם, שם יופיע בקרוב גם הגרזן עצמו. הסופר יכול אפוא לשמש בתפקיד מכבה-האש של השפה, או לפחות גלאי-העשן של השפה. יכול – ועל כן בעצם גם מחויב". המחויבות הזו מחזירה את עוז, כמובן, גם לאירופה, ליחסו המורכב אליה וליחסה של זו לישראל. כנגד תרבות הפטיציה והטפת המוסר שבה בוחרת אירופה, מעמיד עוז אפשרות אחרת, שהוא מכנה מורשתו המוסרית של צ'כוב: "אם אתה נקלע למקום של תאונת דרכים קשה, או לזירה של אלימות, חובתך הראשונה אינה להוקיע את הנהג שגרם לתאונה כי אם להושיט עזרה לפצועים. לחבוש. או להגיש מים. או להזעיק עזרה. או לפחות להחזיק בידו של הפצוע".

גֶּרְמַנְיָה, מָה אֶעֱשֶׂה בָּךְ,
לא כְלוּם, הַנִּיחִי לִי, לְכִי,

מחויבותו של הסופר היא מחויבות מתמשכת, הדורשת ראייה מורכבת ועיקרה מתבסס על היכולת לדמיין את הזולת, שממנה מתפרנס הסופר. להעמיד את עצמך במקומו של הזולת; לא להזדהות עמו הזדהות שאיננה מותירה שום אפשרות לסייע לו, יאמרו הפסיכולוגים, אבל לנסות לראות עצמך בנעליו. זוהי מה שאנו מכנים אמפתיה, אולי המעלה האנושית מכולן מלבד סגולת החמלה, שגם עליה מדבר עוז.

יכולת האמפתיה שבה ומופיעה גם במסה החותמת את הספר, 'איפה גר השטן?', שבה תוקף עוז את הטשטוש הפוסט-מודרני בין טוב לרע. האמפתיה היא הנוגדן לקנאות. גם אם איננו יודעים תמיד מהו הטוב, הרי "הרוע מפיץ צחנה שאין לטעות בה". ממש  כפי שקל להבחין בשקר גם אם איננו יודעים בדיוק מהי האמת. כשאנו בוחרים ברע אנו תמיד יודעים מה אנו עושים, אומר עוז. שכן כל אחד יודע מה פירוש הדבר לחוש כאב.
זה כמובן רק מקשה על האפשרות להבין או להסביר "למה הרגו אותם?", כפי ששואל עוז בן השש את אביו בפתח הספר. כשזה מספק את התשובה הנדושה "אסביר לך כשתגדל", מעירה לו האם: "לא. אתה לא תסביר לו לא עכשיו ולא כשהוא יגדל, לא מפני שההסבר לא מתאים לילדים קטנים אלא מפני שאין לך שום הסבר. שיסבירו הגרמנים. לא אתה". הערתו של אמו תקפה גם היום. האם מישהו באמת יכול להסביר עולם שבו מכניסים אנשים אנשים אחרים לתאי גאזים?

גֶּרְמַנְיָה, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ, לְכִי,
הַנִּיחִי לִי אֶת הַשָּׂפָה וְלְכִי,

עוז עצמו שב והתחבר לגרמניה רק על-ידי כך שהצליח להעמיד את עצמו במקום דור הסופרים שלאחר המלחמה, שליצירותיהם התוודע לאחר שהחליט שהחרם האישי שלו על גרמניה לא יכול לכלול את הספרים, שכן בכך יהיה "כמוהם". יכולתו להעמיד את עצמו במקומם היא שלא איפשרה לו לשוב ולשנוא בלי הבחנה כל דבר גרמני. הנה כך ממלאת הספרות את חובתה. הנה כך מראה הספרות את כוחות המרפא שבה.

עוז היה ונשאר אמן המילים. הוא לש אותן, צר בהן צורות, מכייר בהן ציורי לשון וחוצב מהן תובנות. לדמיין את הזולת, הוא אומר לנו, איננו רק אמצעי אסתטי אלא גם ציווי מוסרי. השילוב בין האסתטי למוסרי הוא שמסביר, אולי, את גדולתו של עוז. אל תחמיצו את הספר הזה.

המובאות המנוקדות הן מתוך מזמור-שיר לפרידריך כריסטיאן דֶליוּס. מגרמנית: נתן זך. הִנֵה מס' 3
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

ליונל שרייבר, חייבים לדבר על קווין. (מאנגלית: ענת וינשטיין). הוצאת סאגה, 2005.

אם אתם חושבים שהתשובה לשאלה שבכותרת היא "בוודאי, אלא מה" – מומלץ במיוחד שתקראו את חייבים לדבר על קווין. מומלץ שתקראו אותו גם אם אתם נמנים עם המעטים שיודעים בסתר לבם שהתשובה החיובית כלל איננה ברורה מאליה, ועם המעטים עוד יותר שמודים בכך בקול רם. מומלץ שתקראו אותו אם יש לכם ילדים. ומומלץ שתקראו אותו אם אין לכם ילדים. כיסיתי את כל האפשרויות, לא?

חייבים לדבר על קווין הוא ספר עוצר נשימה. השימוש בתואר הזה איננו מצביע, כהרגלו, דווקא על עלילה מרתקת שבשלה אי-אפשר להניח את הספר, אם כי גם את זה אפשר להגיד עליו. אלא יותר פשוטו כמשמעו. שוב נדרשת הבהרה. לא עוצר נשימה כפי שעוצר את נשימתנו נוף מרהיב. עוצר נשימה במובן של מקשה לנשום משום שהוא לופת את גרוננו ולא מרפה ימים רבים. מכיוון שהוא מבעית. בשל כך שהוא איננו עושה לעצמו ולנו הנחות כשהוא שם את האצבע על אחת הנקודות הרגישות והמושתקות ביותר בתרבות שלנו: המיתוס של אהבת האם לילדה.

ליונל שרייבר, שזכתה בפרס אורנג' על הספר הזה, הקצינה בו את חששותיה מהאמהות עד הסוף. שהרי למן ההתחלה אנו יודעים כי מדובר בילד שבסופו של דבר מבצע טבח בחבריו לבית-הספר, אה-לה קולומביין. במובן מסויים זוהי בחירה ספרותית נכונה ומובנת; במובן אחר היא עושה לעצמה ולנו הנחה, שכן קל יחסית לבחון את נושא האמהות והתחושות של גיבורתה כלפיה כאשר שמדובר בילד מפלצתי מכל בחינה כמעט. ההתוודות על קשייה לאהוב ילד שמתגלה במוקדם או במאוחר כפסיכופת היא מלאכה קלה יותר מאשר עיסוק "רק" בשאלות האם אני אוהבת את בני, האם התאהבתי בו ברגע שנולד או שלא הצלחתי לאהוב אותו לא אז ולא אחר-כך, מבלי שהסיפור יהיה כל-כך מפלצתי. זה היה יכול להיות מקרה מבחן הרבה יותר קשה ומורכב לשאלה העקרונית. גם אם היא לא עושה לעצמה שום הנחה בבירור הנוקב האם יש לה חלק במפלצתיות הזאת ואחריות לה. ייאמר כי הספר מציג שני מבטים אפשריים על קווין, אבל הוא נוטה ללא ספק לפרשנותה של המספרת.

מעבר להיותו ספר נפלא, חייבים לדבר על קווין הוא ספר חשוב בעיני. חשוב משום שמעבר לחששות בפני האמהות, מה שהיא נוטלת מאתנו ומה שהיא לא בהכרח מחזירה בתמורה, הוא שם על השולחן את השאלה המקדימה שלטעמי כלל לא עוסקים בה. זוהי השאלה מדוע לעשות ילדים. אווה חצ'טוריאן, אמו של קווין, מתחבטת בשאלה הזאת רבות. במובן זה הבחירה האמנותית שממש בפסקה הקודמת ביקרתי במידת-מה (הבה נכנה אותה "קווין כפסיכופת") היא נכונה לא רק כי אחרת הספר היה בנאלי הרבה יותר; היא נכונה משום שהיא ממקדת את הדיון בשאלת ההמשך לשאלה האם לעשות ילדים, בהנחה שניתנה לה תשובה חיובית. זוהי השאלה – שגם היא נדיר שנשאלת – האם אני מוכנה לאחריות לעשות ילדים גם בתסריט שהם לא יהיו בריאים. שהם יהיו חולים, נכים, לקויים בנפשם או יסבלו סבל קשה אחר. מדובר בשאלה של נכונות אך גם של אחריות מוסרית. נכון יותר, שתי שאלות: הראשונה היא האם נכונותי להפוך להורה לוקחת בחשבון את האפשרות הזאת. שאלה נוספת היא האם מוסרי להביא ילדים לעולם שבו יסבלו (נניח בצד את הסבל שיגרום להם העולם גם אם יהיו בריאים).

ליונל שרייבר. שואלת את השאלות הנכונות.

הרוב המכריע של האנשים שאני מכירה מעולם לא ביצעו רפלקסיה לגבי השאלה מדוע הם רוצים ילדים. חלקם הגדול בשל כך שהם רואים בהבאת ילדים לעולם חלק מהמסלול הברור המחכה להם בחייהם, לאחר הצבא והאוניברסיטה. גם אם השניים האחרונים אינם נוכחים בחייהם, נישואים והקמת משפחה הם חלק מהמסלול המצופה. כך שרובם פשוט יבהו בכם בעינים עגולות אם תעלו את השאלה הזאת בפניהם. אנשים שבכל-זאת נענים לאתגר אומרים לא פעם כי בכלל לא ניתן לתת לכך תשובה מושכלת, שכן מדובר פשוט בדחף ביולוגי להתרבות. אבל מה יגידו לעצמם הצמאים לחיות מתוך מודעות, המבקשים לתת לעצמם דין-וחשבון לפחות לגבי הכרעות המכריעות של חייהם? האם מישהו יכול לומר ברצינות שההחלטה להביא ילדים לעולם איננה מין הכרעה מכרעת שכזאת? ילדינו לא ביקשו להיוולד. מפליא, לכן, לשמוע את טענת האגואיזם מופנית דווקא כלפי אנשים הבוחרים שלא להביא ילדים (אם מישהו בכלל מאמין להם שזו בחירה). שהרי ברור שהולדת ילדים נעשית ממניעים אגואיסטים במובהק. לא נראה לי שאפשר לקחת ברצינות את הטענה שמישהו עושה זאת על-מנת לדאוג לעתידו של המין האנושי. בשל כך טאבו חברתי שאין לשבור הוא בדיוק זה ששוברת שרייבר: של אהבה שופעת, שאינה תלויה בדבר. (אחרת צורה לנו ולאחריות שלנו. לא רק שהבאנו לעולם מישהו שלא ביקש זאת אלא גם איננו בהכרח אוהבים אותו).

גיבורתה של ליונל שרייבר לא רק מנתחת באיזמל חסר רחמים את אמהותה ומפרקת לגורמים את מושג האמהות באשר הוא. היא מתבוננת בכנות נדירה במוסד המשפחה ומציירת תמונה מבהילה של החברה האמריקנית בת זמננו (וגם זה, כמובן, מנמק את הבחירה ב"קווין כפסיכופת"). תשוקתה להבין היא מניע מרכזי בחייה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לומר כי ההכרה בכך שהיא איננה אוהבת את בנה מבהילה אותה פחות מאשר העובדה שהיא איננה מבינה אותו. דבר אחד עושה חיייבים לדבר על קווין מעל לכל ספק: מבהיר, למי שזה עדיין נחוץ, שאהבת אם איננה מולדת אלא נרכשת. או שלא.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הארי ג' פרנקפורט, על בולשיט. תרגום: אפרת אביסרור. הוצאת אופוס, 2005

ספרו של הארי פרנקפורט על בולשיט לא נכתב, ואני מנחשת שאפילו לא הוצא בעברית, מתוך קשר לבחירות הקרבות. ועם זאת קשה שלא לחשוב עליהן כשקוראים בו; שהרי אנו צפויים לכל-כך הרבה מנושא הספר הזה בתקופה שמשתרעת לפנינו, שנראית ארוכה מנשוא.

למרות שמו הפרובוקטיבי לכאורה של הספר, ולמרות שחזותו החיצונית מזכירה קצת ספרוני מתנה המקבצים אמרות שפר, ייאמר מייד כי הארי פרנקפורט הוא פילוסוף רציני ביותר. אחד המאמרים המעניינים והמאתגרים משלו שקראתי הוא Equality as a Moral Value. תוך שהוא מערער אינטואיציות רוֹוחות, טוען פרנקפורט כי שוויון כלכלי אינו ערך מוסרי כשלעצמו, שכן מה שחשוב מנקודת מבט מוסרית אינו שלכל אחד יהיה אותו הדבר אלא שלכל אחד יהיה מספיק. ההשוואה, העומדת לדעתו בבסיס השוויוניות, גורמת לאנשים להסתכל על עצמם כל הזמן ביחס לאחרים, ובמידה מסוימת להיעשות למנוכרים לעצמם ולרצונותיהם האמיתיים. קנה-המידה שלהם הוא חיצוני במקום להיות פנימי. המוטו של המאמר, אגב, הוא כדלקמן:

א': "מה שלום הילדים שלך"?
ב': "בהשוואה למה"?

פרנקפורט גם טבע את המושג של "העדפות מסדר שני". זוהי היכולת להעדיף (או לא להעדיף) את ההעדפות שלנו. למשל, יכולה להיות לי העדפה לאכול לחם מחיטה מלאה, שנובעת מהעדפה מסדר שני לשמור על בריאותי. אבל יכול להיות גם מתח בין שתי הרמות האלו: לאדם יכולה להיות העדפה לסיגריות, ובו-בזמן העדפה מסדר שני להפסיק לעשן. או העדפה שנובעת מהעדפה מסדר שני שיהיה לי מה שיש לאחרים. מה שפרנקפורט מבקש מאתנו לעשות, בניגוד לתפיסה השוויונית במובנה כהשוואתית או משווה, הוא לבחון עד כמה אנחנו באמת רוצים את ההעדפות שלנו.

על בולשיט היה במקור מאמר אקדמי, שלאחר שיצא כספר(ון) היה לרב-מכר מפתיע. גם בו מבקש פרנקפורט לחקור ברצינות את המושג שהוא דן בו. כדבריו, חסרה לנו תיאוריה להערכת משמעותו. אני לא בטוחה שהוא מצליח לעשות את מה שהוא מבקש. כלומר, שאחרי קריאת 53 העמודים האלו אנחנו מבינים טוב יותר מהו בולשיט. כמה תובנות מעניינות – ודאי שיש. למשל, על הקשר בין אמת, שקר ובולשיט. אמת ושקר הם ניגודים, אך ככאלו הם משחקים באותו משחק, אומר לנו פרנקפורט. הבולשיט, לעומת זאת, פשוט לא שם לב לאמת: "'הבולשיטאי' מתעלם מהדרישות הללו [של האמת] לגמרי. הוא לא דוחה את סמכותה של האמת, כמו שעושה השקרן, ולא מעמיד עצמו כנגדה. הוא פשוט לא שם לב אליה. לפיכך ה'בולשיט' הוא אויב גדול לאמת יותר מאשר השקר".  יצירת בולשיט אינה מצריכה את ידיעת האמת, כמו שמצריך השקר. "אדם שמשקר מגיב על האמת, ולפיכך אפשר לומר שהוא מכבד אותה. כשאדם ישר מדבר, הוא אומר רק את מה שהוא מאמין שהוא אמת. השקרן, בהתאמה, חייב לדעת שהצהרותיו כוזבות כדי להיות שקרן. לעומת זאת אצל ה"בולשיטאי" כל ההנחות האלה אינן תקפות. הוא אינו לצד האמת ולא לצד השקר (…) הוא פשוט בוחר או ממציא אותם [את הדברים] כך שיתאימו למטרתו".

'על בולשיט' כמדריך האולטימטיווי לבחירות הקרבות

לגזור ולתלות על המקרר, כמנת-נגד לכל החארטות והספינים שעוד יבואו עלינו לרעה:
"ה'בולשיט' הוא בלתי נמנע בכל פעם שהנסיבות מאלצות מישהו לדבר בלי לדעת לעל מה הוא מדבר. מכאן שהגרייה ליצירת 'בולשיט' עולה בכל פעם שמחויבויות או הזדמנויות של אדם מאלצות אותו לדבר על נושא כלשהו, וידיעותיו בנושא הזה מוגבלות. חוסר התאימות זה קיים בכל מקום בחיים הציבוריים, שבו אנשים נאלצים לעתים קרובות – עקב צורך שבא מתוכם או עקב דרישות מאנשים אחרים – לדבר ארוכות על עניינים שבהם הם חסרים ידע".

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

על גולאג מאת אן אפלבאום

פורסם בנוסח מעט שונה במעריב, 21.1.2005, תחת הכותרת 'זה קרה, זה יקרה'

מחקרה עב-הכרס של אן אפלבאום על מחנות הכפייה הסובייטיים הוא ספר חשוב, וחשוב שנוסף למדף העברי. יש לציין זאת מיד בפתח הסקירה על הספר, שכן יש בה גם הסתייגויות לא מעטות מן האופן שבו בחרה המחברת, חברת מערכת ה'וושינגטון פוסט', לעבד ולהציג את החומר הרב לקוראיה.

ההקדמה ואחרית-הדבר הן, אולי, החשובות מכל בספר. בהקדמה ממקמת אפלבאום את המחנות הסובייטיים בהיסטוריה של המאה ה-20. היא תוהה מדוע לא קיבלו את המקום הנאות בהתמודדות התודעתית והמוסרית עם זוועות הטוטליטריזם של מאה זו. כיצד לא זכו לחשיפה ולגינוי הראויים להם? ועד כמה אחראי לכך השמאל במערב, שגם אחרי שהתפכח מהערצתו העיוורת לסטאלין ולמשטרו לא הוכתם שמם של התומכים בו, שתירצו את כל פשעיו?

דומה כי גינויה של בריה"מ כמוה כגינוי הערכים היקרים עדיין ללבו של השמאל במערב. במיוחד לנוכח התפקיד שמילא המשטר הסובייטי בשחרור האנושות מעריצותו של המשטר הטוטליטרי האחר של המאה ה-20, הנאציזם. אפלבאום איננה מתייראת מפני השוואה בין שני המשטרים ומה שעוללו לאנושות. בשניהם, היא כותבת, היתה הקמתם של מחנות הריכוז השלב האחרון בתהליך ממושך של דה-הומאניזציה של מי שהוגדרו כ"אויבים". השוני היה לא רק באופי החיים במחנות, במשך הזמן שבו פעלו ובמטרת הגולאג, שהיתה כלכלית בעיקרה. שוני עיקרי היה בהגדרת היהודי ע"י הנאצים כמי שנידון להשמדה, בעוד שבבריה"מ לא היתה קבוצת אסירים מוגדרת שנידונה למוות ודאי, גם אם מיליונים מתו במחנות.

לצורה הייחודית של הרצח בגרמניה הנאצית לא היתה מקבילה סובייטית. אם כי, כפי שמצינת אפלבאום, בריה"מ מצאה שיטות משלה להרג המוני של מאות אלפי אזרחים, ומספר הקורבנות הסופי של משטרו של סטאלין עולה עשרות מונים על אלו של היטלר. מה מצער שיש המטשטשים גם עובדה זו בלהיטותם להבליט את ההבדלים האידיאולוגיים בין שני המשטרים, שאמנם קיימים. מובן, לכן, מדוע יציאתו לאור של 'גולאג' חשובה מאין כמותה.

באחרית-דבר שלה אפלבאום אינה מפנה את חיציה למערב אלא לבריה"מ עצמה, למדינות שתפסו את מקומה ובעיקר לאנשים החיים בהן. איך ניתן להסביר שלא מתקיים בארצות אלה דיון ציבורי בהיסטוריה הייחודית הזאת ובמורשתה? מדוע לא הוטמעו לקחי ההיסטוריה הסוביטטית אל תוך המערכת הציבורית, המשפטית והפוליטית כפי שנעשה בגרמניה שלאחר המלחמה? שם מתקיים דיון כזה, ברמה זו או אחרת, עד היום.

בסיומה של האחרית-הדבר מציינת אפלבאום ש"ספר זה לא נכתב 'כדי שהדברים לא יקרו שוב' כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב. פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים." אך מובן כי יש קשר הדוק בין העובדה שדברים נוראים יכולים לשוב ולהתרחש בכל רגע, לבין יכולתנו להפיק לקחים מאלו שכבר התרחשו ובעיקר לדעת אותם ולא לעצום עיניים. ולו כדי להבין מי אנחנו, כפי שהיא כותבת. גם כאן יש הסברים לדממה הציבורית, נסלחים יותר או פחות. אך "מעטים מאוד ברוסיה של היום חשים כי העבר הוא חובה או מחויבות".

עד כאן על מעלותיו של 'גולאג'. אלא שעיקר הספר נמצא בתווך שבין ההקדמה לאחרית-הדבר. זהו הרי חלק הארי של הספר. וכאן אני סבורה שלא רק שאפלבאום התאהבה בחומר הרב והמרשים שאספה, כך שליבה לא מְלָאה להשמיט ולו פרט אחד, אלא גם לא בחרה בעיקרון המארגן הנכון עבורו. חלקו הראשון של הספר, המבקש לעמוד על שורשי הגולאג בין השנים 1939-1917, מרשים באופן כתיבתו. כשקוראים אותו ניתן בהחלט להבין מדוע זכתה אפלבאום בפרס 'פוליצר' על ספרה.

אלא שהספר איננו מסתיים כאן. בחלק השני בחרה אפלבאום בעיקרון תמאטי לברירת החומר. חלק זה, העוסק ב"חיים והעבודה במחנות", זונח את הדיון ההיסטורי וחשוב יותר את האזמל האנליטי לניתוח התופעות המתוארות בו. כאן, בלב הספר, מעמיסה עלינו אפלבאום טונות של פרטים, בכרוניקות המתמשכות עוד ועוד. מטבעו של ספר עיון המחזיק מאות רבות של עמודים שאין קוראים אותו בנשימה אחת. אפלבאום איננה מספקת לקורא סימני דרך פרשניים המקלים על עיכול החומר ומאפשרים לשוב לספר ולהתמצא בו במהירות. מצד שני, הבחירה בצורת הבאה כזאת גם לא מתמקדת בסיפורים אישיים שהיו מאפשרים לנו הזדהות רגשית רבה יותר עם הזוועות שאנו נחשפים אליהם במהלך הספר בצורה יובשנית. את זה עדיין עושה טוב יותר, ככל הנראה, 'ארכיפלג גולג' של סולז'ניצין.

כאשר הסיפורים מובאים באמצעות דמויות מזדמנות ובעיקר רבות מספור, הולך הקורא לאיבוד ומתרחק מבחינה רגשית. שפע הפרטים ודרך הצגתם המרוחקת, שנמשכים גם בחלקו השלישי של הספר, גורמים לעומס יתר ולאיבוד המרכז והמיקוד. בסופו של דבר לא ברור עם מה נשאר הקורא בסיום הקריאה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

המיית הסנונית מאת רפיק שאמי. מגרמנית: ארנו בר. שוקן, 2004, 263 עמ'

פורסם במעריב, 19.11.2004

כמו בסיפורי אלף לילה ולילה, גם כאן יש סיפור מסגרת וסיפורים לרוב המסופרים בתוכו. בניגוד למקור, בהמיית הסנונית לא מדובר בשימוש באמנות הסיפור על-מנת להינצל ממוות, אלא משעמום. לוטפי מגיע לחתונה בכפר נידח בסוריה במצוות המיילדת שלו. סיפוריו עוד יחשפו את המקום החשוב שהיא תופסת בחייו כאשת סוד ומדריכה. הוא בא לחתונה כדי למלא את מקומה, ודוחה לשם כך את נסיעתו בחזרה לגרמניה, שמשמשת כביתו מאז עזב את סוריה.

בחתונה הוא מתחבר אל אחי הכלה. בניסיון משותף להתחמק מהחובות המשמימות הכרוכות באירוח והתארחות בני שבוע ימים, מנעים לוטפי לברכאת את זמנם המשותף בסיפורים על הרפתקאותיו המסעירות בדמשק ובפרנקפורט. וכמו ברכאת, גם אנו, הקוראים, מרותקים.

בסיפורים שוזר רפיק שאמי, באמצעות המספר בן-דמותו, את ילדותו בסוריה עם הגירתו לגרמניה והשתלבותו בה. סיפורו של לוטפי הילד הוא סיפור חייו הקשים של נער שחום-עור בסוריה, שאבותיו הגיעו אליה מאפריקה ועד היום נחשבים צאצאיהם ל"כושים" נחותים הסובלים מגזענות בשל צבע עורם. אבותיו האפריקנים של לוטפי בנו בסוריה כפר, שנראה כהעתק מושלם של כפרם המקורי. האגדה שליוותה את ילדותו סיפרה, כי בבוא העת יעוף הכפר כולו בחזרה לאפריקה, כמו סנונית. עד אז, תקנן בלב כל אחד מצאצאיהם סנונית שתנחה אותו אל מחוז געגועיה.

במקרה של לוטפי, כמהה הסנונית שבלִבו דווקא אל שוק הפשפשים שבפרנקפורט. שם, מכל המקומות שבעולם, הוא מוצא את ביתו האמיתי. את החופש שהוא כה זקוק לו, את אהבתו מולי, את חבריו המהגרים, הקרועים בין שתי ארצות, מבקשים להשתחרר מכבליה של המולדת אך מתגעגעים אל יופייה, מנהגיה, טעמיה וניחוחותיה. אינספור פעמים נעצר לוטפי בגרמניה, שבה הוא שוהה באופן לא-חוקי. בכל פעם הוא מבטיח לבלש העוצר אותו שהוא עוד יחזור, כמו הסנונית באביב השבה אל קינה. והוא אכן עושה זאת, בכל פעם עם דרכון מזויף הבורא עבורו אישיות בדויה חדשה.

רפיק שאמי חי בגרמניה למעלה משלושים שנים. הוא כותב בגרמנית ומיטיב לתאר בספר שלפנינו את הזרות שחשים מהגרים הן כלפי המולדת, שאותה עזבו, והן בארצם החדשה, שבה לעד יישארו זרים.

פעמים רבות תהיתי איך מוצאים סופרים את חומר הגלם שלהם? איך הם הופכים את החימר הפשוט, שממנו מורכבים חייהם של בני-האדם, לזהב של הסיפורים שאנו מתענגים עליהם. שאמי נמנה עם מי שניחנו בכישרון לראות בכל אֵרוע פוטנציאל סיפורי, ובעיקר לספר אותו בצורה מרתקת ומהנה, המחזירה לאמנות הסיפור הפשוטה את שמה הטוב. ואולי הסוד הוא שאנחנו קוראים ממש כמו מי שמספר – כדי לא להשתעמם.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

בל קנטו, מאת אן פאצ'ט

למסיבת יום-הולדת של איש עסקים יפני, הנערכת בביתו של סגן הנשיא במדינה דרום-אמריקנית מתוך תקווה כי תניב השקעות, מוזמנת מאמריקה כוכבת האופרה האהובה עליו לביצוע מיוחד של שישה שירים. אל המסיבה הזאת מתפרצים אורחים לא קרואים: חבורה של טרוריסטים המבקשת לחטוף את נשיא המדינה, שהמודיעין הלקוי שלה הצביע על כך כי ישתתף במסיבה. אלא שהנשיא ביטל ברגע האחרון את השתתפותו והטרוריסטים "נתקעים" עם חבורה שעיקרה דיפלומטים ואנשי עסקים.

מכאן ואילך מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת במינה בין בני-הערובה לבין עצמם ובינם לבין שוביהם. לא, למרות מה שאפשר היה לשער, לא מדובר ב"תסמונת סטוקהולם" הידועה, שבה בני-ערובה מפתחים הזדהות עם שוביהם (ר' תיבה). כאן מדובר במציאות חיים שלמה ההולכת ומתפתחת עם החיים בבית הגדול, שבו נשארים רק הגברים וזמרת האופרה, על היחסים האישיים הנרקמים ביניהם והיכולת שלהם – ושלנו כקוראים – להבחין בפרטים ובייחודם בתוך הקבוצות. החיים האלו הופכים לחזוּת הכול עבור בני-הערובה, עד כדי כך שחלקם תוהים האם הם רוצים בכלל להשתחרר, כה קסום הוא פסק-הזמן הזה מהחיים האמיתיים שבחוץ. זוהי, כמובן, הַקְבָּלָה לחוויה העוברת על קוראי ספרות באשר היא – כניסה לעולם שהוא עולם בדוי שלם, תחליף למציאות החיצונית גם אם מחקֵה אותה לעיתים, ועולם שלא כל-כך רוצים לצאת ממנו אם הספר טוב.

לראשונה שמעתי על בֶּל קַנטוֹ לפני יותר משנה וחצי. התארחנו בליל-הסדר בביתם של ידידים בניו-יורק והאשה, שבשיחות עמה עמדתי על טעמה הספרותי, קראה בו באותה תקופה. מאז זכרתי את השם ושמחתי לראות כי תורגם לעברית. בתחילת הקריאה התחושה העיקרית היתה של אכזבת-מה, שכן התרשמתי כי הספר סתמי ומִתְחכֵּם. אבל על קסמו המסוים עומדים ככל שמתקדמים בקריאה בו. המסֵכות של התפקוד החיצוני, של ההישגים ושל התארים מוּרדות אט אט, ותחתן נחשפים פנים כֵּנים ואנושיים יותר. תקופה כזאת של שבי יכולה להפוך לסיוט עלי אדמות, גם אם החוטפים בסופו של דבר רחוּמים כמו בבל קנטו. עצם החיים הצפופים ללא יכולת לצאת או להתנתק מהאחרים, הבדלי האופי בין האנשים, נטיות השתלטות וכן הלאה – כל אלו עלולים להביא לגיהנום. אן פַּאצֶ'ט בחרה ליצור כמעט גן-עדן, שבו משכילים בני-האדם להתחשב זה בזה ונוצַרים ביניהם קשרים חמים ומעודנים. הייתכן כי החיים יכולים להיות "שירה יפה", כשם הספר? האידיליה הזאת נקטעת במעשה אלימות נורא בסופה, המחזיר אותנו באחת לחיים "האמיתיים" ולשיקוליהם. אך גם אז דואגת פַּאצֶ'ט לרַצות אותנו באֶפּילוג מנחם, בדרכו.

תסמונת סטוקהולם קיבלה את שמה מחטיפת בני-ערובה שאירעה בסטוקהולם ב-1973. לאחר 6 ימי שבי בבנק, התנגדו כמה מבני הערובה לניסיון החילוץ וסירבו לאחר מכן להעיד נגד חוטפיהם.  אולי הארוע הזכור ביותר שמדגים את התסמונת הוא זה של היורשת פטי הרסט, שנחטפה בארה"ב ב-1974 בידי ארגון פוליטי, היתה לשותפה בקבוצה וסייעה להם בכמה מעשי שוד.

לכל ביקורות הספרים

Read Full Post »

ממה מורכבת הילדות? נכון יותר, ממה מורכבים זכרונות הילדות? וליתר דיוק, מהו המקום הזה שבו מתחילים להתערבב האהבה והכוח עד לבלתי הכר?

זכרונותיה של איליין ריזלי, ציירת שחוזרת לעיר הולדתה טורונטו לכבוד תערוכה רטרוספקטיווית של ציוריה, הם פסיפס של ארועים, קרעי זכרונות, צבעים וקולות מילדות קשה שעברה בטורונטו, ממנה עמדו לה כוחות הנפש לנוס בבגרותה. עולמה של איליין הילדה הוא העולם האפל של חברות בין בנות, חברות שהאהבה והעריצות השתלטנית, הדורסת, הם שני צִדיה. עולם שלמבוגרים אין בו דריסת רגל, שהילדים נותרם בו לבדם ללמוד על מושגים של כאב ורוע. זהו העולם שעיצב את דמותה הבוגרת של איליין, ושבבורחה ממנו היא עדיין איננה מנותקת ממנו. עד כמה איננה מנותקת תלמד בביקורה זה בטורונטו. את קורדליה, שהיתה החברה הטובה וגם העריצה הסדיסטית, מוסיפה איליין לחפש בחוזרה לטורונטו, רואה בכל אשה ברחוב את פניה האפשריים.

עין החתול. תרגום בעייתי

מהי המשיכה הזאת למקור הכאב, כחיטוט בלתי-פוסק בשן נגועה? דומה כי אין זה הרצון להבין. הסיפור איננו מבנה סיפורי בנוי היטב המכניס סדר בארועי הטראומה, נותן להם התחלה, אמצע וסוף של נראטיב, שמסוגלים להעניק להם פשר. הארועים שהוא מספר לנו מפורקים חלוטין, מובאים מזווית הראייה של הילדה שחוותה אותם, לעיתים במשולב עם התובנה של המבוגרת המספרת אותם כיום, אך הם אינם מסודרים באופן שבונה מחדש את העולם שיצר אותם. העולם הזה נותר מפורק, מפורר וקרוע, ואת ארועיו עלינו לשחזר מתוך תודעתה של הילדה שמספרת אותם ללא "שם כללי" אלא כארועים פרטניים שמשמועתם מוענקת, אם בכלל, בדיעבד, על-ידי הקורא.

חזרה אל הטראומה ללא יכולת תובנה דנה את החוזר, החוזרת במקרה זה, להסתחררות בלתי-פוסקת בתוך פרטיה, לא להיחלצות ממנה. לאי-היכולת להיחלץ מטראומה פנים שונות. מחלקן סובל רק הסובייקט, מחלקן סובלים כל הסובבים אותו. בסרט 'סליפרס', למשל, נרקם הקשר בין נקמה אלימה ההורסת את חיי כל המעורבים, לבין אי-היכולת לספר את הסוד שבלבה של כל טראומה, ולהעניק לסוד לגיטימציה חברתית. "הזכירה והסיפור של ארועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כנו הן לריפוי הנפגע היחיד… רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה", אומרת ג'ודית לואיס הרמן  בספרה המצוין טראומה והחלמה. זאת בניגוד לתגובה הרגילה, שהיא סילוק מן התודעה של מעשי זוועה, או מחריד יותר, הטלת האשמה על הקורבן.

החזרה חסרת-האונים אל הפצע היא ראיה לכך שהחלמה אין כאן. אבל בדרכה שולחת אטווד אלומת אור אל לב המאפלייה של הילדות, חושפת פיסה של ארץ לא-נודעת. בראיון להארץ עם צאת התרגום לספרה, סיפרה אטווד על התגובות שקיבלה על חשיפתה את פיסת העולם הזו של יחסים בין בנות, שעד כה היתה שרויה בעלטה גמורה מבחינת מה שמסופר בפומבי. האם מהערבוב הזה בין החברוּת לעריצות לומדת כל אשה כי אהבה היא כאב? אטווד איננה מספקת לנו את התשובה. רק את האור שבאמצעותו ניתן לחפש אותה. זהו האור הזורח מלב לבו של הלא-כלום, והוא לדבריה אינו מרובה, אך מספיק כדי לראות באמצעותו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

לטענת פררה מאת אנטוניו טאבוקי. תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר: אלון אלטרס. זמורה-ביתן 1996, 158 עמ'

ד"ר פררה הוא כתב פלילים בדימוס, שעורך את מוסף התרבות של העיתון 'ליסבון' היוצא, כפי שאפשר לנחש משמו, בעיר זו. השנה היא 1938; בפורטוגל שולט הפאשיזם של סלזאר, בספרד השכנה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הרפובליקנים לתומכי פרנקו, ועל אירופה כולה כבר מוטל צִלו הכבד של המגף הנאצי. ד"ר פררה מנותק, לכאורה, מכל אלו. הוא מתעניין בסופרים, צרפתים ברובם, קתולים אדוקים בעיקר, שהוא רוצה לתרגם למוסף התרבות שלו, אותה פינה מנותקת שהוא מטפח באדיקות, ואת הדו-שיח העיקרי שלו הוא מנהל עם תמונת אשתו המתה. מדי פעם הוא מתעדכן בנעשה מפי המלצר בבית-הקפה שבו הוא נוהג לסעוד.
אלא שמצִלו של המוות קשה להשתחרר, במיוחד במדינה שבה מתעוררים אל עגלון סוציאליסטי ירוּי בידי המשטרה, שדמו ניתז על המלונים בעגלתו, וד"ר פררה מוצא עצמו אחוז מחשבות בלתי פוסקות על המוות. אלו מובילות אותו לגלות מאמר הדן בשאלת המוות, ואל כותבו – מונטיירו רוסי – שהפגישה עמו תשנה את חייו. מהמוות אל החיים, מהקיום המנותק והאוטיסטי אל מודעות, אחריות ואומץ-לב מוסרי.

למרות שמונטיירו רוסי מגלה לו מייד כי חלק מעבודת-הגמר האקדמית שעליו מבוסס אותו מאמר הוא פלגיאט, שלמעשה אינו מתעניין כלל לא במוות ולא בדת הקתולית אלא סתם זקוק לכסף, ולמרות שהפגישה עמו נעשית בנסיבות פוליטיות שאמורות להדליק אצלו את כל נורות האזעקה האדומות, שוכר אותו ד"ר פררה לעבודה במוסף. הוא מטיל עליו את המשימה של כתיבת הספדים לסופרים נודעים, על-מנת שלכשיבוא זמנם יהיה לעיתון 'ליסבון' הספד מוכן לדפוס. אלא שרוסי לא רק שאינו מקבל את הצעותיו של ד"ר פררה על מי לכתוב, אלא כותב הספדים חתרניים, שמהם מצטיירות בבירור עמדות פוליטיות רדיקליות, ומודה שמה שמנחה אותו בכתיבתם אינו קול התבונה אלא קול הלב. כפי שלא ברור לד"ר פררה מדוע שכר את רוסי לעבודה, כך לא ברור לו מדוע הוא אינו מפטר אותו; מדוע הוא שומר בקלסר מיוחד את ההספדים שהוא כותב לו, שאותם הוא מוצא כבלתי-ראויים לפרסום בעיתונו; ומדוע למרות הכול הוא משלם לו עבורם, ומכיסו הפרטי. במהרה מוצא עצמו ד"ר פררה מסובך עד למעלה מצווארו במתן סיוע לפעילי מחתרת אנטי-ממשלתיים, קרוב למוות הרבה יותר מקודם, אך מחובר הרבה יותר לחיים. רק הספד אחד יפורסם בעיתון 'ליסבון' במהלך היכרותנו עם פררה. לא רוסי יכתוב אותו, והוא לא יהיה על סופר.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פררה, ומעורר עד מהרה תחושה שהוא נרשם כחלק מחקירה, שכן המִלה "לטענתו" מתוספת אל כל ציון מאורעות, בעיקר בתחילת כל פרק ובסופו. למעשה, מחדדת טכניקה זו את העובדה הידועה לנו היטב, כי כל סיפור מאורעות באשר הוא, בין אם בספרות בין אם בחיים, מובא מתוך נקודת המבט הייחודית של הסובייקט, שלעיתים קרובות חווה אותו באופן שונה לחלוטין מאדם אחר. אפילו חקירה משטרתית, הבה ונודה בכך, איננה חותרת תמיד לגלות את "האמת" אלא להשיג הודאה. בספרות מלאכת השחזור אולי קלה יותר: אנחנו נדרשים להפריד בין נקודת מבטו של המספר (בין אם המסופר הוא בגוף ראשון בין אם לאו), לבין המאורעות "כפי שקרו", או הפרספקטיבה האנושית-המוסרית הראויה להם.

לטענת פררה איננו מנסה לגלות אמת כלשהי, אלא לספר כיצד מגלה אדם שיש בו יותר מ"אני" אחד שבאפשרותו לבחור בו, כיצד נבנית ומתגלית זהות מוסרית, וכיצד עובר אדם מהיגררות אחר המאורעות, בבלי דעת, אל ניווּט חייו מתוך מודעות ורצון חופשי. לא מקרה הוא כי טאבוקי הוא מחסידיו הגדולים של היוצר הפורטוגלי הנפלא פסואה,* מי שהמסֵכות הרבות והזהויות השונות שיצר לעצמו, בספרות ובחיים, היו המאפיין הדומיננטי ביותר שלו. "תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת", כתב פסואה באחד משיריו המופלאים (שורה שיהושע קנז אימץ כמוטו לספרו 'הדרך אל החתולים'). וד"ר פררה מוצא את הדלת שלו בדרכו, שהיא כדרך כל אדם, ייחודית.

* כדאי מאד לקרוא גם את ספרו השני של טאבוקי שיצא בעברית: 'חוט האופק/רקוויאם', שאחת משתי הנובלות המרכיבות אותו נסובה על פסואה עצמו ונכתבה, כמחווה, בפורטוגלית.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »