היינו העתיד, ספרה של יעל נאמן, איננו רומן כפי שכתוב על כריכתו. זהו ממואר. ממואר קולקטיווי שעל-כן גם מסופר בלשון רבים. כי הכול היה רבים. ליחיד לא היה מקום. מרוב “לכל אחד לפי צרכיו” לא ראו את האחד שאת צרכיו ממלאים, כביכול. גאולת האדם תבוא דרך הקולקטיב. על הצרכים דיברו אבל את הרצונות האינדיווידואלים, כמו כל ייחוד, היו צריכים לבטל; בפני החזון והאידאה.
נאמן מעבירה נאמנה את סיפורו של דור שלם שנשרף באש הלהבה הקיבוצית. היא לא באה חשבון. היא באה מאהבה. גדושת זכרונות יפים מימי ילדותה ביחיעם. קולה כמספרת הוא מורכב. בלימודי הספרות קראו לזה מבע משולב. התמימות עוברת דרך הפריזמה של המספרת הביקורתית והמתוחכמת (אף כי רק במידה). שיודעת לשלב את המבט האירוני הבוגר בזכרונות הילדות. היא מתבוננת בעבר בסלחנות מה, שיכולים להרשות לעצמם מי שהיו נחושים בדעתם כבר בגיל 20 להיות ל-B.K, בוגרי קיבוץ. ניצולי קיבוץ, בז’רגון הפחות חביב. כן, כה נפלא היה להיות שותפים לניסוי הגדול ביותר בבני אדם שאנשים נטלו בו חלק מרצונם, כפי שהיא מיטיבה להגדיר זאת, עד כי נאמן נמלטה על נפשה מהקיבוץ מיד לאחר הצבא. נמלטה בעיקר, כפי שהיא מתארת כה במדויק, מתחושת האשם המובנית שהקיבוץ גידל וטיפח בכל בניו; כמין גיבנת שאין מפלט ממנה. מהדרישה, אני מוסיפה, לתת דין וחשבון תמידי לעוד מישהו. או לא פחות גרוע, לייצוגו הפנימי.
המציאות שעליה כותבת נאמן מוכרת לי עד דק. כמו לכל מי שגדלו באותן שנים בחינוך המשותף. לקרוא ב’היינו העתיד’ היה מבחינה זאת כמו להיכנס למכונת זמן. שוב, קולקטיווית. סיפורם של החריגים, השעירים לעזאזל, אלה שנטחנו לחלוטין בחינוך הקיבוצי – איננו מובא כאן. לפעמים נדמה גם שהיא מציירת מציאות תמימה מדי. או אולי מיתממת, כדי להעביר את הביקורת הנכונה על אז מנקודת המבט הפוליטית הבוגרת. אני מהמחזור של נאמן; אך בעוד שהיא מתארת את ההפתעה שאחזה בה כש”נודע” לה שבקעת הירדן היא בשטחים, אני השתייכתי לקבוצה שהנפיקה את מכתב ה-27. ושלא כמוני נאמן עוד גדלה בקיבוץ הארצי, המודע הרבה יותר פוליטית.
ב’הביתה’ של אסף ענברי, יש שלב שבו התנופה והרעננות הסגנונית נהפכים למונטוניים. ב’אנחנו העתיד’ קרה לי דבר יותר נורא. היה זה פלובר שאמר שכל “למרות” הוא “בגלל” סמוי. אז למרות, וכנראה מפני, שהמציאות של ‘היינו העתיד’ מוכרת לי כל-כך, בשלב מסוים הוא פשוט התחיל לשעמם.
מילא. אפשר היה הרי למצוא שמות תואר גרועים בהרבה לילדות בקיבוץ מאשר משעמם.
היינו העתיד מאת יעל נאמן. אחוזת בית, 216 עמ’
כל ביקורות הספרים
ולקיים יחסי מין עם אביה כאשה בוגרת. נגיד שאפשר לכתוב “לקיים יחסי מין” בהקשר הזה בלי מרכאות כפולות ומכופלות. 
קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל. 
מה פירוש אשה זרה נכנסת? איך זה שבחורה צעירה ופריקית נכנסת בפשטות לביתם של אנשים זרים ונשארת אצלם, גם אם היא לנה במכוניתה אשר בחוץ? אפשר לסחוט מהטקסט תשובה מאולצת אבל זה לא כל כך חשוב. כי השאלה המעניינת באמת כאן איננה השאלה הריאליסטית אלא האופן שבו זווית חיצונית לחיינו מאפשרת לנו להתבונן בהם באופן חדש; משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו וחיים את חיינו. תפקיד המסור ב’המקרית’ לאמבר הזרה, שעבור כל אחד מבני המשפחה היא מסמלת משהו אחר הלקוח מחייו ומן הבעיות המטרידות אותו. על חייו של כל אחד היא משפיעה בצורה אחרת אבל את המשפחה כולה היא מפרקת באופן עמוק. זאת המקרית – The accidental, המיתרגמת גם כלא צפויה, צדדית, טפלה וארעית. ורומזת, כמובן גם לתאונה. הארוע הצדדי, האקראי והטפל לכאורה נהפך לנקודה ארכימדית, בהופכו את חייה של המשפחה על פיהם, בשל נקודת המבט השונה שהוא מספק. האם אפשר להגיע להסתכלות שונה שכזאת על חיינו בלי מבטו של האחר, מבחוץ?
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.