שיר לאיזי ברדלי מאת קריס בריי. מאנגלית: שי סנדיק. סנדיק ספרים 2015, 409 עמ' כולל אחרית דבר מאת ד"ר תומר פרסיקו.
כמחצית מהספר הזה, אם לא יותר, קראתי תוך שאני דומעת ללא הפוגה וללא שליטה. "רומן מרגש, מצחיק ומטלטל" הוא מתואר על כריכתו האחורית. את ההיבט המצחיק כנראה פספסתי (אולי כמו היופי, הוא בעיני המתבוננת), אף כי בהחלט יש בספר רגעים משעשעים ושנונים. זהו בכל אופן לא ספר מדכא. למרות שהוא שובר את הלב. ובהחלט, אכן, מרגש ומטלטל. תוך שקריס בריי מצליחה לגעת ברגישות בנימים דקים ועדינים מבלי ליפול לרגשנות. הדמעות היו שלי, וגם אם כמוני תדמעו ותכאבו, הספר אינו "סוחט דמעות" במובן הרע של המלה. אלא בעיקר אנושי. ועל אף נושאו הלא פשוט, זהו ספר שיכול להתאים גם לקוראים צעירים יותר, כמו בני נעורים בוגרים בנפשם.
על מיטת ברזל בבית אמו שוכב דאי ווי, המצוי שנים בתרדמת מאז נורה בראשו בכיכר טיינאנמן בדיכוי האלים של מחאת הסטודנטים שארע שם בארבעה ביוני 1989. הוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, אך קולט הכול. שרוי כביכול בתרדמת, אך תודעתו ערה לחלוטין. והתודעה הזאת נזכרת. ומספרת. דרך תודעתו אנו מתוודעים לסיפור חיייו, לסיפור המחאה בטיינאנמן, ובעיקר לאימי המשטר הסיני. קשה לתפוס מה הם החיים תחת משטר דיכוי כזה. מבלי לזלזל בזעקות השבר הנשמעות אצלנו לבקרים, עלינו לברך בכל בוקר שאיננו חיים שם. יחד עם לתקן אצלנו את הטעון תיקון, יש בעיקר לשאול את עצמנו מה ואיך עושים מול משטרים דכאניים ואכזריים כדוגמת זה הסיני. ואיך מאפשרים לבני אדם בעולם כולו חיים של חופש וכבוד. 
נופים ממטרופולין המוות הם תמונות ילדותו של קולקה באושוויץ. תוך קפיצות בזמן ובתודעה. זכרונות הילד שבהם מתבונן המבוגר של היום, חוקר האנטישמיות המודרנית. אין מדובר ב’מבט משולב’ אלא במסירת התמונות כפי שהן נחקקו בזכרונו התם של הילד, ובהתבוננות רפלקטיבית, חקרנית, סקרנית, עליהן ועל הזיכרון עצמו; שאף הוא מהווה כאן מושא לחקירה. התוצאה היא לא רק יצירה קשה לקִטלוּג, השוברת כל ז’אנר, אלא כאמור, מקשה על תֵאורה. כל מלה נראית ככזאת שתפחית מעוצמתה. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.