Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דניאל פרידמן’

ממש ערב יום העצמאות למדנו כי שר המשפטים מבקש לתקן את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כדי להוציא את כל תחומי האזרחות, ההתאזרחות והכניסה לישראל מסמכות שיפוטו של בג"צ. לכל החוקים הרלוונטיים, וחקיקה עתידית של הכנסת בנושאים אלה, יוקנה מעמד על והם יהיו חסינים מביקורת שיפוטית. צריך לציין, ראשית, את הטעם לפגם שיש בהעלאת הצעה כזאת בדיוק (איזה צירוף מקרים) כשבג"צ דן בעתירות נגד הוראת השעה במתכונתה החדשה והמתוקנת. אבל הליקוי העיקרי הוא סובסטנטיווי.

בתפיסותיו כלפי האקטיוויזם של בית המשפט פרידמן אינו היחיד בביקורתו. בהקשר של ביקורת שיפוטית וסמכות לבטל חוקים, יש המציעים דגם דומה לזה של הבריטי, שבו בית המשפט רק מחזיר חוקים לא ראויים לבחינה מחודשת של הפרלמנט, ולא מבטל אותם. הדגם הבריטי נסמך על תפיסה יסודית שעל-פיה הפרלמנט הוא הריבון, לא רק במובן שאין גוף עליון יותר היכול להגביל אותו אלא גם כי הוא עצמו לא יכול להטיל על עצמו מגבלות משפטיות. אך יש לזכור שני הבדלים חשובים בין ישראל לבין בריטניה. ראשית, הפרלמנט הבריטי כן כפוף לביקורת שיפוטית, זאת של בית המשפט האירופי. בריטניה היא צד לאמנה האירופית לזכויות אדם והצדדים לאמנה כפופים מרצונם לפסיקתו של בית המשפט האירופי לזכויות אדם שהיא מחייבת מבחינתם. בריטניה אימצה את האמנה האירופית בחוק פנימי, המקנה לבתי המשפט שלה סמכות לבדוק אם חקיקה אחרת מתיישבת אתו (וכפועל יוצא עם האמנה), אך לא לפסול אותה כשאינה. וכאן נכנס לפעולה, בדרך-כלל, ההבדל הנוגע לתרבות הפוליטית. בבריטניה לא ייתכן שבית המשפט יחזיר לפרלמנט חוק שהוא קובע כי אינו חוקתי (גם ללא חוקה פורמלית בעלת עליונות על חקיקה רגילה) והפרלמנט לא יתקן אותו, עקב הביקורת השיפוטית שנמתחה עליו. רשויות השלטון פועלות על-פי המתחייב מדמוקרטיה חוקתית גם בלי הגבלות משפטיות פורמליות. לא כך בישראל.

עדיין, המתכונת הנוכחית שבה לבית המשפט סמכות לבטל חוקים אינה נקייה מקשיים. ניקח דוגמא שגם תחזיר אותנו ללב המחלוקת הסובסטנטיווית שסביבה מבקש פרידמן, בהזדמנות זאת שאוסישקין מת, לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון. חוק האזרחות והכניסה לישראל הוראת השעה נשאר על כנו על חודו של קול. לו היה השופט אדמונד לוי פוסק על-פי עמדתו המהותית, כי החוק פוגע בזכות חוקתית לחיי משפחה באופן לא מידתי – היה חוק של הכנסת נפסל ברוב של שופט אחד. מה שמעלה את השאלה הכללית האם שיקול דעתו של שופט אחד עולה על זה של רוב פרלמנטרי. ככלות הכול, תהליכי חקיקה הם על-פי רוב ארוכים; ובמהלכם נשמעות דעות שונות וקולות שונים, גם של גופים ואנשים מחוץ לכנסת. דיונים סביב חוקים אמורים לקחת בחשבון היבטים שונים והשלכות אפשריות. את כל אלה יכול לבטל, כאמור, שופט אחד. כמובן, העובדה שחוק התקבל ברוב קולות לא הופך אותו לצודק, ראוי, או לא פוגע יתר על המידה בזכויות. תפקידה של חוקה וביקורת שיפוטית המתבצעת על פיה, הוא לערוב בדיוק לכך. הרי גם חוקים עוברים לעיתים על חודו של קול. אבל בעוד שחוקים מסוימים, בעיקר בעלי אופי חוקתי, דורשים רוב מיוחס (או ראוי כי ידרשו), אין דרישה כזאת בהליך ביטולם. מחוקקים גם נבחרים על-ידי העם; ולכן שופטים חייבים להיות מרוסנים מאד בפסילת חוקים וזהירים במיוחד מפני "דיקטטורה שיפוטית". אחת ההצעות שמועלות כדי להתמודד עם הקושי הזה הוא שבתיקים כאלה בית המשפט העליון ישב בהרכב זוגי, כדי שהרוב שבו יבוטלו חוקים, אם יבוטלו, יהיה יותר משל קול אחד. (זהו המודל הגרמני).

כתבתי כאן לא מעט על הבעיות שעולות כשבית המשפט מתערב יתר על המידה בהחלטות שצריכות להיות במרחב התמרון של הרשות המבצעת או המחוקקת. כלומר, בהחלטות הנוגעות לסדר היום שבשלו נבחרו. כתבתי גם, ועל כך יש לחזור בהקשר הנוכחי, כי יש להבחין בין הדרישה לאי-התערבות שיפוטית בהחלטות כאלה (שלא מונעת כלל ביקורת עליהן בכל אמצעי פוליטי), לבין הצורך לשמור מכל משמר על שפיטותן של החלטות שלטוניות, ושפיטותם של חוקים, הפוגעים בזכויות הפרט. שפיטות אין משמעה שבהכרח בית המשפט יתערב ויהפוך את ההחלטה או יבטל את החוק. אלא, שהם אינם חסינים מפני כניסה לתהליך בחינה שיפוטית.
ההצעה להעניק חסינות לכל התחום של אזרחות והגירה איננה ראויה. נכון, לזרים אין זכויות מוקנות להיכנס למדינה שאינה ארצם. ודאי שלא לרכוש את אזרחותה. אבל השאלה האם אזרחים אינם רשאים להתגורר בארצם עם בני-זוגם נוגעת לזכויות של אזרחים, וזה היה גם ההיבט שבו נבחנה בזמנו הוראת השעה בבג"צ. חסימת האפשרות בפני אזרחים ותושבים לפנות לקבל סעד משפטי כאשר זכויותיהם נפגעות לכאורה איננה קבילה.

עוד בנושא
הזכות לחיים ומרחב התמרון של השלטון
הכול אישי: יד ימין ויד שמאל
הרשות המבצעת נ' הרשות השופטת (בבבריטניה)
החרב המתהפכת של האקטיוויזם השיפוטי

Read Full Post »

נכון שיש שיטה ואג'נדה מאחורי ההצעות שמעלה שר המשפטים חדשות לבקרים, בתזזית מוסברת דווקא (מי יודע כמה זמן תארך הקדנציה?). האג'נדה היא לפרק את מוקד הכוח של בית המשפט העליון. אפשר לטעון שעצם קיומה של האג'נדה הזאת מצדיק התנגדות (ותקיפה) של כל מה שמציע פרופ' פרידמן. ואפשר לטעון שבחלק מהביקורת שלו יש ממש, גם אם אופן פעולתו, והאינטרסים האחרים שהן משרתות בעקיפין, מקשים מאד על תמיכה בהצעותיו.
התבוננות בחלק מהתגובות להצעותיו של פרידמן מעלה את הרושם כי המאניה כבר אינה נחלתו שלו בלבד אלא גם מתנגדיו נדבקו בה. כך, למשל, טורו של ב. מיכאל מיום שישי האחרון. אבל לפני כן, התייחסות קצרה להצעות עצמן.

בהצעה לבטל את המינויים הזמניים של שופטים אני תומכת. במיוחד כשמדובר בבית המשפט העליון. ידיעתה של שופטת שהפיכת מינויה הזמני למינוי של קבע תלויה, בין השאר, בחבריה לספסל ובפוליטיקאים – איננה בדיוק מתכון לעצמאות שיפוטית.
גם לשינוי במתכונתה של הוועדה לבחירת שופטים אינני מתנגדת באופן גורף. אני אכן סבורה שיש לפרק את הבלוק שיצרו בוועדה השופטים שאיננו מאפשר להעביר מועמדת שאיננה מקובלת עליהם. לא ייתכן שאיבר כה חשוב של המשטר ישכפל את עצמו, או שחבריו יקבעו מי יצטרף למועדון שלהם. ברור לי שהתנהלות דומה של כל גוף ציבורי אחרי – לו היתה מגיעה לבג"צ – היתה נפסלת על אתר. רק מה, להם מותר.
אבל, בשום פנים ואופן אין להחליף את הבלוק השיפוטי בבלוק פוליטי. אסור אפילו להטות את מרכז הכובד בוועדה לכיוון הפוליטי. ההרכב הנוכחי של הוועדה נועד למנוע שליטה פוליטית במינויים לתפקידי שיפוט, ובצדק. נכון, יש מדינות שבהן שופטים נבחרים באופן פוליטי. אך שיטות המשטר שלהן מספקות איזונים ובלמים באופן אחר. ומלבד זאת, כלל לא ברור שהמצב שם טוב יותר מאצלנו. לכן אפשר להקטין את מספרם של שופטי העליון בוועדה או להחליף אחד מהם בשופט מחוז בדימוס, נניח. אסור לתת לפוליטקאים לבחור שום חבר אחר בוועדה, בשום כסות. די להם בכיסאות שהם כבר מחזיקים בהם. אפשר להוסיף כיסא אחד לאקדמיה המשפטית, שייבחר על-ידי דיקני הפקולטות למשפטים או על-ידי נשיאי האוניברסיטאות.

ועכשיו לתגובות שיצאו מכלל פרופורציה. בטורו מיום שישי האחרון בידיעות אחרונות, תוקף ב. מיכאל את פרידמן ויוזמותיו האחרונות. חלק גדול מביקורתו של מיכאל מוצדק. אכן, פרידמן מצטייר "כאיש צר באופן מביך. משפטן הקרוי 'משפטן נישה'. אלוף העולם בדיני חוזים, אך לא הרבה יותר". אך ההנמקות, ובעיקר הדוגמא לתפלות כוונתו (אליבא דמיכאל) של פרידמן להביא לדמוקרטיזציה של מערכת המשפט" – מביכות אף הן. כותב מיכאל:

"צדקה עשה עימנו רה"מ אולמרט שמינה את פרופ' פרידמן לשר המשפטים ולא לשר הבריאות. כי במשרד הבריאות הוא בוודאי היה פועל ללא ליאות כדי להביא ל'דמוקרטיזציה' של מערכת הבריאות: ועדה ממשלתית למינוי נוירוכירורגים, חברי כנסת יבחרו גסטרואנטרולוגים ורוטציה על פי מפתח מפלגתי בקרב מנתחי הלב. הרי לא יעלה על הדעת שרק רופאים ימנו רופאים, וחבר יביא חבר, ומלוא מגוון הדעות של הציבור לא ייוצג כראוי בקרב ציבור הפרוקטולוגים".

כן, זה קצת מביך. כי ביום שבו נוירולוגים ידונו בעתירה המבקשת להורות לממשלה למגן את בתיהם של תושבי שדרות; ביום שבו גסטרואנטרולוגים יתווכו בין הצבא לבין ארגונים העותרים בזמן אמת בשאלה איזה ציוד יש להעביר ואת מי יש לשחרר ממתחם שמתנהלת בו לחימה באותו רגע ממש; ביום שבו פרוקטולוגים יסברו כי יש בידם סמכות לצוות על ראש הממשלה לפטר שר למרות שזה לא נקבע בחוק, כי זה "לא סביר" בעיניהם – אז יהיה מקום לדוגמאותיו של מיכאל. בינתיים הן מופרכות עד כאב בטן (זה שייך לגסטרו?). מיכאל הוא כותב שנון. אבל כתיבה כזאת התאימה אולי ל"ניקוי ראש'. לא לדיון רציני בהצעות רפורמה במערכת המשפט.

וברצינות: בניגוד למערכת הבריאות, מערכת המשפט היא אחת מרשויות השלטון. ישנם עניינים שבהם הרשות השופטת חייבת להתערב במעשי השלטון (או במחדליו). כאשר הוא פועל באופן לא-חוקי או פוגע בזכויותיו של אדם שלא כדין, למשל. אבל כאשר רשות זאת איננה מרסנת את עצמה (בעיקר ברטוריקה, אך גם מדי פעם בפסיקותיה ובעיקר בשינוי כללי המשחק המקדימים, הקובעים את גבולות המגרש ומי רשאי לשחק בו) – היא לא יכולה להלין רק על אחרים כאשר הם באים להגביל את כוחה. זהו בדיוק האיזון העדין שעליה להיות מודעת לקיומה ולהיזהר בצעדיה כדי לא להרחיק לכת בהפרתו. כאן המקום להפעיל ריסון עצמי על-מנת שהמחוקק לא יבוא וירסן אותך באופן לא-רצוי ולא-מידתי. כדאי, לכן, שגם השופטים יתבוננו בעצמם ויכירו בתרומתם למצב הקטסטרופאלי שעלול להיווצר כאן. תרומה מיוחדת למשבר החוקתי שמאיים להתרגש עלינו (כן כן, בלי להגזים), הרים נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון והאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו. אם מתבוננים רגע בתמונה הכוללת ביושר וקצת מרחוק, הרי שני הצדדים התנהלו וממשיכים להתנהל באופן שרק מסלים את המשבר.

עוד בנושא: פרידמאניהמי כאן המבוגר האחראי / הוונדטה של פרידמן / יד ימין ויד שמאל

ואם כבר התקררות עזה (אל דאגה, זה לא מדבק דרך המחשב) הושיבה אותי לכתוב ביום שמש יפה, עוד שתי הערות:

פריימריז. אצלם.

כמו הבצורת שצריכה להדאיג אותנו הרבה יותר אם היא מתרחשת באמריקה (כך אשכול הבלתי נשכח), גם הפריימריז ובעקבותיהם הבחירות לנשיאות שם. אני תוהה לְמה האמריקנים מוכנים פחות: לנשיאה אשה או לנשיא שחור. אולי התשובה שלהם תהיה עוד פעם לבחור במועמד הרפובליקני.

Comeback

ארי שביט חזר לנהל את המדינה. סליחה, לכתוב בהארץ. בתזמון שקשה להניח כי הוא מקרי, ערב פרסומו של דוח ועדת וינוגרד. נו, מי ינזוף בחברי הוועדה אם לא מי שערב סיום המלחמה קרא לראש הממשלה להתפטר אם לא ייצא למתקפה יבשתית? לא שכחנו.

Read Full Post »

המאבק על דמותה של מערכת המשפט, וזו של בית המשפט העליון בפרט, עלה דרגה. או שמא נאמר, ירד דרגה נוספת. נדמה שכמעט כל הכלים נשברו (אם כי תמיד אפשר לרדת עוד). בייניש החליטה לנהל את המאבק בגלוי, ממש דרך התקשורת. ואילו פרידמן מלכתחילה ניהל בגלוי את מאבקו בסגנונו הבוטה והלא מרוסן. את הקמפיין שלו נגד בית המשפט העליון הוא התחיל מעל דפי ידיעות אחרונות (שהמו"ל שלו מיודד מאד עם בועז אוקון, ידיד נוסף של הקאזוס בֶּלי של פרידמן). המעבר שלו למשרד המשפטים לא שינה כלום באג'נדה שאותה קידם באמצעות העיתון, לרסק את בית המשפט העליון. גם לא בסגנון. משני הצדדים מעורבים לא רק עקרונות אלא גם אינטרסים ומאבק להשיג או לשמר כוח, אם באופן אישי ואם עבור המוסד שהם מייצגים.

קשה לנהל מאבק ציבורי היום בלי להשתמש בתקשורת. ובכל זאת יש הבדל בין זה לבין לנהל אותו פשוט שם. סברתי שבייניש, גם לשיטתה, עשתה טעות במהלך האחרון שלה. ברק מעולם לא נזקק לקרבות רחוב כדי להשיג את מה שהוא רצה. הוא היה פוליטיקאי אמיתי, שמשך בחוטים מאחורי הקלעים כשמעטים הצליחו לעמוד בפני קסמו האישי. מצד שני, לברק לא היה את פרידמן מולו והוא לא נדחק אל הקיר עד שנאלץ לבצע צעד של יאוש כמו שנראה צעדה האחרון של בייניש. ברק הוא מי שקולו לא נשמע גם עתה. שתיקתו, ההולכת ונמשכת, היא שתיקה רועמת. על פי הדיווחים הוא בוחר גם עכשיו באחורי הקלעים. זה איננו משחרר אותו מאחריות רבה למצב שנוצר. האימפריאליזם השיפוטי שלו הוא גורם עיקרי ל-backlash שאנו חוזים בו כעת.

אבל על הפרק עומדות סוגיות חשובות מדי מכדי להתייחס לכל העניין כאל קטטה אישית בין פרידמן לבייניש. אני תומכת בעמדתו של פרידמן בעניין המינויים בפועל של שופטים מחוזיים לעליון. שופט כזה נמצא למעשה ב"תקופת מבחן". בגלל ה"בלוק" של שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים (וגם את מקבילית הכוחות הפסולה הזאת יש לשנות), הוא חייב לשאת חן בעיני עמיתיו כדי לקבל את מינוי הקבע. איזו משמעות יש בתנאים האלה ל"עצמאות שיפוטית"?

אלא שהבעיה איננה בעמדותיו של פרידמן אלא בדרך שבה בחר. לא כך מעבירים רפורמות. כך לא מבצעים שינוי. ודאי שלא במערכת שאין לנו אחרת זולתה ואי-אפשר לבנות אחרת מהיום למחר, משל היתה עולם ישן עד היסוד נחריבה. מאבקו של פרידמן הוא מאבק פראי וחסר מעצורים, שתכליתו העיקרית לקעקע את שארית האמון שנותרה לציבור במערכת המשפט. הוא ובייניש מתגוששים כעת בהיאבקות בוץ, וגם אם יש מי שנהנה מהמחזה (אני, האמת, מרגישה שחם מדי), הגיע הזמן לשים לזה סוף. לכולנו יש יותר מדי להפסיד. איפה כאן המבוגר האחראי? אה, זה אולמרט. עכשיו הכול ברור.

עוד בנושא:
פרידמאניה
הוונדטה של פרידמן
הכל אישי: יד ימין ויד שמאל

דומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור (ובעניין הפליטים, אולי כדאי שעליזה אולמרט תדבר עם זה שמבקש להחזירם למצרים, במקום לכתוב על כך דבל-ספרדים במוסף של ידיעות אחרונות? הם לא נפגשים?)

Read Full Post »

כפיל בחנות חרסינה שועט שר המשפטים במערכת המשפט, הורס ומנתץ כל מה שבדרך, טוב או רע. כאילו לא החליף את כובעו, מכותב מאמרים משתלחים בבית המשפט בידיעות אחרונות לשר הממונה על המערכת, שצריך לגלות אחריות וריסון. כבר כתבתי בעבר כי אני שותפה לחלק מביקורתו של פרופ' פרידמן על מערכת המשפט ובעיקר על התנהלותו של בית-המשפט העליון. אבל הסגנון, כמו שאומרים; סגנון התנהלותו של פרידמן והאופן שבו הוא נחוש להגשים את האג'נדה שלו, בלי לקחת שבויים, מקשה מאד להצדיק כיום גם את החלק הענייני של הביקורת הזאת. כי שינויים יש לעשות באופן מדוד, מאוזן וזהיר. לא להסתער כאחוז דיבוק על היעד ולשכוח שאין לנו מערכת משפט אחרת, ושאם זאת תצא חבולה ומרוסקת – הנזק עלול להיות בלתי-הפיך ויידרשו שנות שיקום רבות, הרבה מעבר לשנות או חודשי כהונתו הנותרים של פרידמן.

יש יתרון בכך ששר מגיע מחוץ למערכת הפוליטית, ללא יומרות לשרוד בה בכל מחיר (אם כי מתוך נאמנות מתחייבת למי שהביא אותו אליה), אלא מתוך כוונה כנה להתמקד בתחום מומחיותו ולרתום את יכולתו לטובת המערכת הציבורית. אבל נדמה שלא יהיה זה מרחיק לכת לאבחן כי לא זה מה שמניע את פרידמן. המוטיבציה שלו שונה לגמרי, וקוראים לה פרופ' נילי כהן. פרידמן גילה את כשליו של בית המשפט העליון ביום שבו לא מונתה בת-חסותו לאותו בית משפט. מאז מדריך את צעדיו של פרידמן בכל הנוגע למערכת המשפט מבחן נילי: הלה הם אם לצרה? כך, דבר שמציעה או עושה נשיאת בית המשפט העליון איננו יכול להיות תקין או ראוי, משום שהיא התנגדה למינויה (ולא חשוב כרגע אם בצדק אם לאו). גם אם באופן קונטינגטי אכן יש להתנגד למהלך זה או אחר של בייניש, הרי התנגדותו של פרידמן לא תנבע ממניע ענייני. לפחות תהיה חשודה ככזאת.

הכתבה שפורסמה במוסף הארץ בסוה"ש מתארת את פרידמן כאדם אחוז דיבוק; אובססיבי לחלוטין בכל הקשור לקידומה של הפרוטז'ה שלו בחיים המקצועיים-האקדמיים. הכתבה מציינת כבדרך אגב שכהן חברה באקדמיה הלאומית למדעים לצד פרידמן וברק. משום מה היא מחמיצה את הסיפור שמסתתר מאחורי החברות הלא תמימה הזאת: פרס תנחומים לכהן לאחר שלא מונתה לבית המשפט העליון. פרס שבישל פרידמן בהסכמתם של שני החברים האחרים במקצוע המשפטים באקדמיה, ברק ואנגלרד, שלפחות הראשון שבהם היה ככל הנראה אחוז אשמה על שלא צלח בידו לקיים את הבטחתו לפרידמן למנותה לעליון. כך מתבצעים מינויים לגוף סטטוטורי בישראל. "אם נילי כהן לא מונתה, אף פרופסור לא ימונה". כך מצוטט פרידמן בתגובה להצעה להביא מועמד מהאקדמיה לבית המשפט העליון. ממש הקוזה נוסטרה. גם לי גם לך לא יהיה. כאילו היה בית-המשפט חלקתו הפרטית ולא מוסד מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. מיום ליום מתברר: פרידמן בא למערכת המשפט לעשות ונדטה.

ענייני זה לא, גם לא בסמכות

אחד ממהלכי "אנטי בייניש" של פרידמן נגע למינויה של עו"ד נאוה בן-אור, לשעבר משנה לפרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. אפתח בגילוי נאות: נאוה היא ידידה טובה שלנו.  פרידמן דחה את מינויה לאחר שזה אושר כדין בוועדה למינוי שופטים, ובכך לדעתי פעל ללא סמכות. התלונה שהגיש נגד בן-אור עוה"ד דרור חוטר-ישי (ומי שעומדים מאחוריו) כבר התבררה שם. אבל בבן-אור תמכה בייניש, וזאת כמובן סיבה טובה לנסות לסכל את מינויה של פרקליטה שעל יושרה האישי והמקצועי אין חולק, גם לא סניגורים שהופיעו מולה בתיקים. לפרידמן זה לא הפריע לזרוק עליה בוץ בחצאי רמיזות שפורסמו בעיתונות. במאבק נגד בייניש הכל מותר.

כדאי בהזדמנות זאת לתקן שגיאה גסה שחזרה ונשנתה בדיווחים על המקרה שבן-אור היתה מעורבת בו כפרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה, גם בדיווחים של "כתבים" משפטיים וגם כאן באתרים ברשימות. האזנות הסתר שבהן היה מדובר לא היו האזנות בלתי-חוקיות אלא האזנות שאושרו כדין בצו של בית משפט. האזנה היא לקו, לא לשיחות מסוימות, ולכן כשמאזינים לאדם מסוים נקלטות גם שיחות שאינן קשורות למושא החשדות נגדו, שבגינו הוצא הצו. כשמדובר בפוליטיקאי, באופן טבעי מוקלטות גם שיחות שבהן הוא עוסק בפוליטיקה. השאלות הקשות היו כיצד ומה מתמללים מאותן שיחות, מה עושים עם אותו חלק מתומלל שאיננו נוגע למושא הצו, ומה קורה אם במהלך ההאזנה מתגלים חשדות בדבר עבירות אחרות, לא אלו שבעטיים הוצא הצו. ניצב מזרחי סבר כי עליו לשמור את התמלילים האחרים בכספת, שמא יואשם בהשמדת ראיות. גם אם בן-אור טעתה בשיקול-הדעת בהנחיה זאת או אחרת – ואינני יודעת אם כך הוא – האם זאת סיבה לא למנותה לשופטת? כלום קיים שופט מחוזי בישראל שהחלטתו לא נהפכה אי-פעם בבית המשפט העליון, כלומר שעל שיקול דעתו חלקו בערכאה גבוהה יותר?

ומלבד זאת,  יש לעצור את רצח העם בדארפור.

Read Full Post »

רק אתמול נשא אהוד אולמרט נאום בזכותן של רשויות החוק והמריץ אותן להמשיך לחקור ולמלא את תפקידן והיום הוא ממנה את פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים. פרידמן הוא משפטן בעל שיעור קומה. אין ספק כי הוא מתאים יותר לתפקיד מן המועמד הפנימי ששמו עלה במערכת הפוליטית, זה שהיה המאמן של צחי הנגבי. הבעיה בעיקרה אינה בפרידמן, אם כי גם על השתלחותו במערכת המשפט תכף נדבר (האחרונה בסדרה היתה לאחר הרשעת רמון), אלא במסר ששולח אולמרט ביד שמאל שלו למערכת המשפט, זאת שיד ימין שלו ליטפה רק אמש. מרגע שדובר במועמד חיצוני היה ברור כי אולמרט מחפש לא סתם מועמד חיצוני שיעלה את היוקרה של מערכת המשפט וייצב אותה קצת אחרי הטלטלות האחרונות, אלא מועמד ביקורתי מאד כלפיה, שמעמדו האקדמי יאפשר לו להיכנס בה ראש בראש בלי לעורר עליו את החשד שהוא עושה זאת בגלל עמדותיו הפוליטיות גרידא. המשך…

Read Full Post »

מידותיו של שר המשפטים

בלי לחוות דעה לגבי מה שהואשם בו השר רמון השבוע, ואפילו בהנחה שאין בהאשמה ממש, הרי מאז שנכנס רמון לתפקידו צץ שמו ביותר מדי תקריות שאינן הולמות את המידות הנדרשות משר משפטים. זה התחיל בהחלטת ועדת האתיקה של הכנסת (אייטם אחרון) שעליו להחזיר את המימון שקיבל (כח"כ) מהמיליונר אהרן פרנקל כדי לנסוע לחתונתו במונקו; זה המשיך בהשתתפותו, הפעם כבר כשר, במופע יחצ"ני של סלקום; והנשיקה המדוברת מותירה טעם מפוקפק אפילו אם היוזמה לה היתה לחלוטין מצד העובדת.

בשר המשפטים אסור שיוטל דופי. על יושרו וטוהר המידות שלו להיות מעל לכל ספק. הוא נהנה ככל אזרח מחזקת החפות, אבל הוא גם איש ציבור העומד בראש מערכת המשפט. ככזה, העובדה שהוא נחקר תחת אזהרה מטילה עננה כבדה על דימויו הציבורי, אשר מקרינה על כל מערכת אכיפת החוק. זאב סגל ציטט השבוע מפסיקת בג"צ שקבעה כי שר המשפטים, אשר נושא באחריות יותר מכל שר אחר לשלטון החוק ולערכי המשפט, "אמור לסמל באישיותו ובהתנהגותו לא רק את השמירה על הדין, אלא גם את הטוב והישר שמעבר לדין". למי שמכיר את רמון ואת הקריירה שלו, לא נותר אלא לתהות האמנם התיאור הזה יכול להלום את מידותיו. לא שצחי הנגבי שימש דוגמא נאה יותר. במקום לנקוט בצעדים המתבקשים כדי לחסוך ליועץ המשפטי את כאב הראש והמבוכה שבהחלטה בנוגע לשר משפטים מכהן, כמו לצאת לחופשה או להשעות את עצמו, ממשיך רמון להתבטא כהרגלו תחת כל עץ רענן, כאילו דבר לא אֵרע.

על "מומחים בעלי שם" ועל שחיתות

המאבק על המינויים לבית המשפט העליון כבר מזמן חצה כל סף של ריסון עצמי. על התנהלותם השערורייתית של השופטים עצמם כתבתי כבר בעבר. אבל גם התקשורת לא טומנת ידה בצלחת. על מי מסתמך הכתב המשפטי של הארץ, למשל, כאשר הוא מכתיר את פרופ' נילי כהן שוב ושוב כ"מומחית בעלת שם עולמי" בתחומה, ה"זוכה להערכה גורפת מצד עמיתיה באקדמיה"? לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהוא ניזון מחברה הקרוב של פרופ' כהן, שניהל מעל דפי ידיעות אחרונות קרב חסר מעצורים למען מינויה בסיבוב הקודם. אגב, אותו עיתון שהמו"ל שלו הוא ידידו הקרוב של חבר אחר של כהן, שהתפטר השבוע מתפקידו כמנהל בתי המשפט.
לעומת זאת, ואולי לא בלי קשר, איש בעיתונות לא הרים את הכפפה ולא חשף ברבים את הסיפור השערורייתי הבא, שהובא לידיעתו של יותר מכתב אחד, ביותר מעיתון אחד. לאחר שפרופ' כהן לא מונתה בפעם הקודמת לבית המשפט העליון, על אף מאמציו של נשיאו, דאג לה אותו ידיד לפרס ניחומים בדמות כהונה באקדמיה הישראלית למדעים שבה הוא חבר, בתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון, חבר באקדמיה אף הוא. (מה שמביא אותנו לשניים מתוך שלושת החברים באקדמיה במקצוע המשפטים).

בניגוד לסופרלטיבים שמעטיר הכתב המשפטי של הארץ על ראשה של כהן, קשה למצוא בין אנשי האקדמיה המשפטית בארץ שותפים לדעתו הטובה של אותו ידיד קרוב, הסבור כי פרופ' כהן היא מומחית בעלת שם עולמי בתחומה. לטעון שהיא מגיעה למעלת ההצטיינות המיוחדת הנדרשת כדי להיות חברה באקדמיה הישראלית למדעים תהיה הגזמה פרועה. אין לי שום תלונה לפרופ' כהן. היא קיבלה הצעה מחמיאה ואין סיבה שלא תיענה לה. לעומת זאת, כאשר גוף סטטוטורי מאשר כך את "בחירת" חבריו קשה למצוא לכך מִלה אחרת מלבד שחיתות. אבל את שיטת המינויים של "חבר מביא חבר" ייבאו לשם, אולי, מבית המשפט העליון.

מינוי חירום. כאילו, דה?

הצעתו של פרופ' אמנון רובינשטיין למנות את מאיר שמגר במינוי חירום של שנתיים לנשיא ביהמ"ש העליון היא הצעה מביכה, בלשון המעטה. באיזו שעת חירום משפטית אנחנו נמצאים, ומה פתאם נהלי המינויים לבית המשפט מוכפפים אף הם למִלת הקסם הישראלית, "שעת חירום"? לא ברור מה מנסים להשיג בהצעות כאלו מלבד לערער את מעמדה של מי שצפויה להיות נשיאתו הבאה של אותו בית משפט, ושיש גורמים המנסים בכל דרך לעשות לה דה-לגיטימציה.

Read Full Post »