על מה חולמים הזאבים מאת יסמינה חדרה
פורסם במעריב, 30.7.2004
יסמינה חדרה הוא שם העט של מוחמד מולסהול, קצין בכיר לשעבר בצבא אלג'יר שביקש מקלט מדיני בצרפת שם הוא חי וכותב. 'על מה חולמים הזאבים' הוא סיפור לידתו של פונדמנטליסט מוסלמי. סיפור המטאמורפוזה שעובר נאפא ואליד מצעיר אלג'יראי החולם על קריירה בינלאומית בקולנוע עד להיותו מפקד קאטיבה – יחידת רצח במחתרת האיסלאמית.
ספק אם ניתן למצוא נושא אקטואלי יותר. אולם הגלגול של נאפא איננו ממש מובן מהספר, והוא נותר חד וסתום. חלקו הראשון של הספר מתאר ומתעד את אכזבותיו של הגיבור מהניוון והניוול שהוא פוגש בעבודתו כנהג שכיר בשירות משפחה מושחתת, שאינה בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרותיה. ומיד אחריו, לאחר שהוכה באכזריות והושלך על מפתן בית הוריו, כבר מבקר נאפא במסגד כמוסלמי אדוק, מחפש את השלווה. מהשמעת טיעונים נגד אלימות, הוא הופך שותף לה. בהתחלה מתוך קושי נפשי, אבל בהמשך בקלות גוברת והולכת.
דבקות בדת כמענה לאכזבות העולם הזה ודאי איננה נדירה, ולא קשה לראות את הקשר בין הקושי לסבול את תלאות החיים לבין אמונה בסדר, בגורל ובגמול שהדת מעניקה בתוספת תחושת משמעות. תחושה זו מתחזקת אצל נאפא כאשר הוא הופך לחלק פעיל מהתוכנית: "בפעם הראשונה בחייו גילה את עצמו והפך מודע למעמדו, לחשיבותו, לתועלת שהביא כאדם, כיצור אנושי. סוף-סוף הרגיש שהוא חי. קיומו היה בעל משמעות. הוא היה גאה, משוכנע שהוא נוטל חלק בתוכנית גרנדיוזית, צודקת וחיונית" (עמ' 141).
הספר לא מתיימר להסביר אלא לתעד, אך גם כך הציפייה הספרותית גדולה יותר. בדרכה המיוחדת, החודרת אל נבכי הנפש האנושית, פונה גם אל החושים והרגש ויוצרת לא הבנה אלא תובנה מיוחדת במינה. אנו מצפים ממנה להעניק לנו ערך מוסף יחסית למחקר אקדמי או תחקיר עיתונאי. 'על מה חולמים הזאבים' איננו מספק את הסחורה במובן זה. איכשהו, הכתיבה איננה יורדת חדרי לב. היא איננה מפענחת את צפונות ליבם של גיבוריה, ולכן איננה חודרת לליבם של קוראיה.
רק לעיתים נדירות מצליח המספר לתאר באופן נוקב את זעקתו של הלב מול המוות, גם זה שהוא עצמו גורם לו: "גיליתי באופן האלים ביותר שאין דבר נפלא יותר, אומלל יותר ועמיד פחות מאדם. זה היה מחריד. בלתי נסבל. מעורר סלידה" (עמ' 163).
'על מה חולמים הזאבים' נקרא במנותק מהקשר פרץ האלימות הרצחנית ששטף את אלג'יר, שיש הקושרים אותו למלחמת השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי (בסיום הספר יש לוח תאריכים מרכזיים בהיסטוריה המודרנית של אלג'יר). הספר מסתיים במשפט "מתים כמו עכברושים". עכברושים מתים בספרו של יליד אלג'יר אחר, אלבר קאמי, מבשרים את פרוץ מגפת הדבר, אלגוריה למלחמת העולם השנייה ושלטון האימים הנאצי. יכולתו של האדם לגייס את החמלה ולהושיט יד לעזרה היא המאפשרת את הסולידריות האנושית, שלדידו של קאמי, ב'הדבר', מהווה את התשובה היחידה לאימה ולזוועה. התקווה הזו נעדרת לחלוטין מ'על מה חולמים הזאבים', היוצא בסדרת 'התיבה האדומה' של הוצאת פנדורה, המוקדשת ל"הידרדרות הפרט בחברה מסוכסכת", נושא שוודאי לא קשה יהיה למצוא לו כותרים. אך יחד עם הצרות ששיחררה לעולם, העניקה פנדורה לבני-האדם גם את התקווה, שבלעדיה לא יוכלו להתמודד איתן. זוהי התקווה שחסרה בספר.
הרשימה הזאת תוכננה לעלות בסוף השבוע: ב-כ' בתמוז (זה היה ביום שישי) צוינו 100 שנה למותו של הרצל; אלא שארועי האג דחקו אותה. אולי באופן סמלי למדי, שמדגיש את הפער ההולך ומתרחב בין חזונו מכמיר הלב של הרצל לעם היהודי לבין מה שנעשה כאן באלימות ובלב גס. גם את הטקסט המקורי של הרצל צריך לקרוא בביקורתיות. בסופו של דבר הוא ממוקם בלב הקולוניאליזם המערבי. חדור אמנם ברצון לשיתוף כן עם הערבים בני הארץ, אך בה בעת בציפייה תמימה, ושמא מיתממת, שהם יקבלו את מנשליהם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה. אמונה שבת-דמותה של ימינו היא אולי "הכיבוש הנאור". אבל יתכן שהרצל עדיין מותיר לנו פתח לתקווה. שהרי כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות.
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.