אלטנוילנד מאת תיאודור הרצל. מגרמנית: מרים קראוס. בבל (כיס) תרמיל, 317 עמ'
פורסם במעריב, 6.12.2002
מילולית, אוטופיה משמעה "שום מקום" (Outopia) אך גם "מקום טוב" (Eutopia). המונח כסוגה ספרותית נטבע בידי תומס מור, ביצירתו בשם זה מ-1516. מור כיוון בעיקר למשמעות האירונית של שום מקום; 'אלטנוילנד' היא אוטופיה במשמעותה המילולית השנייה. אך האטימולוגיה המדויקת חשובה פחות לזרם הפילוסופי והספרותי שהתפתח בעקבות מור, אשר המאפיין המשותף המרכזי שלו הוא חזון של עולם, ובעיקר חברה אנושית, טובים יותר. בשימוש העממי הנפוץ מתלווה אליהם חוסר אמונה ביכולת לממש את החזון הזה ("חזון אוטופי"), והנגדתו לפוליטיקה ריאליסטית, אשר לוקחת בחשבון את טבע האדם ותנאי קיומו.
"עלינו לחשוב על אוטופיה כעל עולם שבו ליחידים ולקבוצות יש החופש, הרצון, האנרגיה והכישרון ליצור וליצור מחדש את חייהם, כך שלא ירבץ עליהם עולו של מחסור ושל מוות אלים ופתאומי", כותב ג'ורג' קטב בהקדמה לספרו 'האוטופיה ואויביה'. מי לא יאמץ תקווה אנושית פשוטה זו אל ליבו? אבל עד כמה זה מעשי? אהה! קוראים יריביה של האוטופיה באשר היא, הלא הם נציגי ה"ריאל פוליטיק".
אך לאוטופיה שמור מקום כאידיאל מדריך, כוכב שאנו יכולים להתוות לאורו את צעדינו , גם אם אנו יודעים היטב כי לעולם לא נגיע אליו. הדרך היא החשובה, כמו שהבינו אוסקר ויילד ("קידמה היא התגשמות האוטופיה") ואנטול פרנס ("ללא האוטופיסטים, היו בני-האדם עדיין גרים במערות, עירומים ואומללים – אוטופיה היא העיקרון של כל קידמה, והנסיון ליצור עתיד טוב יותר").
'אלטנוילנד' הוא סיפורו של הנסיון ליצור חברת מופת בארץ ישראל. "אם תרצו – אין זו אגדה", קובע תיאודור הרצל בפתח ספרו, ובכך ממקם את האוטופיה שלו ככזו הניתנת, כביכול, להשגה. להבדיל מספרו 'מדינת היהודים', המתווה בשיטתיות את מאפייני המדינה שחזה, 'אלטנוילנד' מוגדר כרומן, אם כי רומן דידקטי מאד. אך באופן מעניין – שהדימוי שנצרב בתודעה הקולקטיבית איננו ממצה אותו – 'אלטנוילנד' עוסק לא רק במשימה הלאומית, אלא גם בנפש האדם, יסוריו ואכזבותיו.
שני הגיבורים המרכזיים, ד"ר פרידריך לבנברג ומר קינגסקורט, מבטאים בדמותם את הניהיליזם שולל הכל, שהתפתח באירופה. מר קינגסקורט מפרסם מודעה בעיתון תחת השם נ.ו. בודי (שום איש) ובה הוא מחפש "צעיר משכיל ומיואש, שמוכן לעשות ניסוי אחרון בחייו". דרישות אלו מתאימות ללבנברג: הוא בודד, מחוסר עבודה, שקוע במרה שחורה, ומאוהב במי שזה עתה הכריזה על אירוסיה לאחר. יסורי הנפש ומצוקת העם מתחברים אצלו באופן ההולם להפליא את מטרתו של קינגסקורט המיזנטרופ, שמבקש לו בן לוויה לפרישה מן העולם ומבני-האדם המאכזבים כל-כך: "עכשיו אני משוכנע שלא תברח ממני ומהאי שלי. ייסורי האהבה, סבל בעולם ומצוקת היהודים – די בהם כדי לגרום אפילו לאיש צעיר לרצות להיפרד מהחיים ומבני האדם לתמיד".
בדרכם לאי הבודד שבאוקיינוס השקט, שבו בחר קינגסקורט להעביר את שארית חייו, הם מבקרים בארץ-ישראל ומתרשמים כי היא משקפת בהידרדרותה את הידרדרותו של העם היהודי. כעבור עשרים שנה, כשיעברו שנית בארץ-ישראל, בדרכם לביקור באירופה, יגלו לתדהמתם את אלטנוילנד – ארץ ישנה-חדשה – אשר פורחת ומשגשגת בכוחה של "החברה החדשה": קהילה חברתית מאורגנת למופת, שלא רק נותנת מענה לבעיית היהודים, אלא מורה את הדרך לאנושות כולה.
מאחר ש'אלטנוילנד' היא אוטופיה שאכן ניסו להגשימה, הרי הקריאה בה מקץ כמאה שנים מדגישה את תמימותה וגם כמה היבטים פחות מרנינים. הרצל אמנם איננו מן המתארים את הפרוייקט הציוני כ"עם ללא ארץ לארץ ללא עם"; כבר בביקור הראשון של הגיבורים בארץ-ישראל, מוזכרים התושבים הממלאים את סימטאותיה של יפו; אך זהו תיאור סטריאוטיפי לעילא: "סימטאות העיר היו מלאות טורקים עניים, ערבים מלוכלכים ויהודים מפוחדים".
אזכורם של הערבים תושבי הארץ נדיר ב'אלטנוילנד', ופונקציונלי: הם אמנם יכולים להיות חלק מן ה"חברה החדשה" – זו פתוחה לכל המבקש להיות שותף בהישגיה – אך הם מוצגים כמי שמכירים בכך כי ההתיישבות היהודית, על הפיתוח המואץ שבא בעקבותיה, רק היטיבה עמם. מבחינה זאת, ממוקמת 'אלטנוילנד' בלב הקולוניאליזם האירופי המתנשא על המזרח, מי שדמותו בת-זמננו היא "הכיבוש הנאור". הקריאה הזאת בדיעבד, שמתאפשרת לנו רק משום שהגשמת האוטופיה אכן נוסתה (אם כי בהצלחה חלקית בלבד), מבליטה את התמימות, ושמא ההיתממות, שברצון להניח, כי תושבי הארץ אכן יקבלו בברכה את מי שלמעשה דחק אותם ממנה.
יש משהו מכמיר לב באופן שבו ביקש הרצל לשרטט את חזונו לעם היהודי. רק היכן שמתלכדים החופש, שוויון הזכויות והאחדות הלאומית, ניתנת ליהודים הזכות להקים את בית-המקדש, ושם נרפא גם קינגסקורט משנאת האדם שלו, בזכות תינוק אחד. אפשר וצריך לקרוא ב'אלטנוילנד' באופן ביקורתי, אך אי-אפשר שלא לקרוא בו גם בשברון לב גדול. אמנם חזון גדול התגשם פה, אך הוא הולך ומתרסק מול המציאות המתרחקת כל כך מחברת מופת. "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה", מסיים הרצל, בהדגישו, כי החלום איננו כה שונה מן המעשה: כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות.
