טובת הילד מאת איאן מקיואן. מאנגלית: מיכל אלפון. עם עובד 2015, 195 עמ'.
פיונה מיי היא שופטת בית המשפט הגבוה העוסקת בדיני משפחה. לא מפתיע, לכן, במיוחד למכירים את מקיואן, שהמשבר הפרטי שאליו תיקלע במקביל לדילמות המקצועיות שבהן היא פוגשת, יתחולל במשפחתה שלה. משבר קצת מעליב בבנאליות שלו, אולי, למי שמתמודדת בחייה המקצועיים עם הכרעות כגון כיצד יחונכו בנותיהם של בני זוג חרדים המתגרשים, שמידת אדיקותם אינה שווה. עם הצורך להורות מה ייעשה בתאומים סיאמיים שאם לא יופרדו ימותו שניהם ואם יופרדו ימות אחד מהם, מה שהוריהם הקתולים מסרבים לאשר. או עם חשש לחטיפת ילדים על פי אמנת האג. אך ימיה של מיי מלאים בעניינים יומיומיים יותר של התפוררות האהבה לשני פרקליטים מייצגים, משני צידי האולם והחיים: מזונות, צווי הרחקה, מגורי ילדים, חלוקת רכוש והכנסות. ילדים שהובאו לעולם באהבה נהפכים לקלפי מיקוח, וחלומות מלאי תקווה לגדלם בעולם הזה למעשים טובים – לקרבות מרים על "הסדרים", שהיחידים המרוויחים מהם הם עורכי הדין. כך חולף הבוקר, "כמו מאה בקרים אחרים: בקשות, טיעונים שנקלטו במהירות, טענות נשמעו, החלטות ניתנו, צווים הוצאו". לפיונה וג'ק מיי אמנם אין ילדים, אך המשבר בחיי הזוגיות הבורגניים שלהם משתלב היטב בתמונת הרקע הזאת.
ואולי אפשר לתת פרשנות אחרת. כזאת האומרת שגם בצדק במשמעות המועדפת עלינו – לא כסינונים למשפט אלא כערך שאנו חותרים אליו, מבקשים אותו, רודפים אחריו – יש רֶשע. ורשעים מוצאים את מקומם שם. כמו בכל מקום. כי שום דבר אינו זך, טהור ונקי. כל דבר אפשר שתימצאנה בו שתי הפנים. כל מה שאנו שולחים בו ידנו, מבקשים להשיגו, מתלכלך מטבע הדברים. יחד עם ידינו. באינטרסים, במחיר שאנו ואחרים משלמים עבור השאיפה להשיגו וניסיון מימושו. 
קרוא וכתוב 