קרוא וכתוב

ששש…. אל תפריעו.

כאן כותבים שירה. כאן מבקרים ספרים.
כאן מדווחים כל שבוע בלהט על עוולות הכיבוש.
כאן מייצרים את תרבות הנגד.
כאן נושאים בגאון את הדעות הנכונות. האמיצות. השוחות נגד הזרם. הרדיקליות.
כאן תומכים בהפרדה באוטובוסים בשם "רב תרבותיות".

אז מה אכפת מהנשים? ומה אכפת מה עושים להן?
הרי אנחנו בעלי העמדות הנכונות. אנחנו ההומאניסטים. אנחנו הנאורים. אנחנו מנפנפים בזכויות האדם. ואין שום סתירה בין זה לבין למעוך אתכן. להשפיל אתכן. לנצל אתכן. ואז, בעיקר, להשתיק אתכן.

כי אתן השמן על גלגלי המהפכה שלנו. או אולי הקפה. הנושאים "שלכן" תמיד אחרונים בתור. בינתיים דעו את מקומכן (לא בכנסת. בכל אופן לא ברשימות שלנו).

ששש… אל תפריעו. כאן יוצרים את קשר השתיקה.

עדכון 18.2: חזיתי את הנולד?

Read Full Post »

נרגעתי

הממשלה תקים ועדת שרים בעניין רצח הילדים. אם יש ועדה אני רגועה.
אחד משלושת המשפטים הפחות מהימנים באנגלית, כידוע, הוא I'm from the government and I'm here to help you. (אל תשאלו לגבי השניים האחרים: אני מקווה מאד שהם כבר לא רלוונטיים בתחילת המאה ה-21. אבל זה נצחי).

נאמן והניו-דיל

נאמן הודיע שיתפטר אם ירחיבו את הרכב בית המשפט העליון (ולא של בג"צ כפי שטוענת הכותרת באתר העיתון הנזכר באייטם הבא, אבל מה לו ולדיוק). כאן זה לא אמריקה, כאן עומדים איתן. כשרוזוולט איים להרחיב את הרכב בית המשפט העליון אחרי שזה פסל את חקיקת הניו-דיל שלו כלא-חוקתית, אחד השופטים פשוט שינה את דעתו.

רועש להחריד

ביום שישי, ביציאה מבית הקפה שאליו התפתיתי באופן חריג להגיע (צפוף להפליא ורועש להחריד בימי ו'), נפלתי על דוכן לקידום מכירות של הארץ. הוענק לי גיליון השבת (אף כי נטול מוסף וספרות, אבל העיקר שהיה הדה-מרקר). הרעיון, נאמר לי, הוא לשכנע אנשים לקבל את העיתון במשך חודש במחיר מבצע (שקל לגיליון). סירבתי מיד: אני כבר יודעת ש"מתנה" כזאת תכניס אותי שוב לרשימה השחורה של מסורבי מנוי סוף השבוע. מצד שני, המסקנה הסופית אחרי השבת הזאת היא שמנוי לא אחזור לעשות. בנוסף לכל הצרות, שכבר נמנו כאן לאורך השנים, הגרפיקה הצרחנית שנהייתה לעיתון הזה – התואמת את תקופת הביניים של מי שלא החליט אם הוא עדיין עיתון רציני (הוא לא) או תחתיתון – לא מתאימה לי לריהוט. לא רק בית הקפה, גם העיתון רועש להחריד.

קאמי

במלאת יובל למותו של אלבר קאמי, קישורים לשתי ביקורות שלי שהתפרסמו בזמנו במעריב.
האחת, איך אפשר לפספס את קאמי, על הביוגרפיה של קאמי מאת אוליביה טוד; השנייה, להמשיך לחתור בלב ים, על נאומים בשוודיה של קאמי ועל הומאניסט בשמש – קאמי וההשראה הים-תיכונית מאת דוד אוחנה.

בכל פעם שאני כותבת משהו על קאמי, אני צריכה להתאפק כדי לא לצטט את המשפט שאני אולי אוהבת ביותר אצלו. אז למה להתאפק? הנה שוב פעם, המשפט מהדבר: "למרות קרעי-הנפש של כל האנשים אשר אם אין בכוחם להיות קדושים, הנה ממאנים הם לומר לנגף טוב, והם מתאמצים, על אף הכל, להושיט ידם לעזרה".  מה עוד יש, באמת.

Read Full Post »

לפני שבועיים דיווחתי כאן על שיחת טלפון קפקאית-מה, שניהלתי עם מחלקת המנויים בהארץ.
אתמול קיבלתי שיחה מאותה מחלקה עצמה. "מדברים מהארץ. אנחנו מבקשים לעניין אותך במנוי", זימרר המטלפן. עדכנתי אותו שאני עצמי דווקא התעניינתי לאחרונה במנוי מסוים אבל התבשרתי שאני לא עונה לקריטריונים שאותם לא היו מוכנים לגלות לי. המממ… בואי נראה מה רשום, בדק (במאגר שאני כבר לא אמורה להופיע בו, שהרי שוב אינני מנויה). "זה כי היית מנויה אצלנו בשנה האחרונה", ניסה. "לא, אני כבר שלוש שנים לא מנויה". "אה, קיבלת מגזין חודשי". לא ידעתי על מה הוא מדבר אפילו. איזה מגזין? "מגזין דה-מרקר". "? – אולי קיבלתי מכם פעם מתנה, אבל זה היה נורא מזמן". "אז זה לא היה בשנה האחרונה? אם כך זאת פשוט טעות", הרגיע אותי, "תוכלי לעשות מנוי לסו"ש". יש קריטריונים, המשיך להסביר, ובין היתר מי שהיה מנוי בשנה האחרונה לא כשיר. (היתכן שיש כאן סקופ, ומתגלה ומפורסם לפחות אחד מן הקריטריונים העלומים למנוי סוה"ש הנחשק [נגיד] של הארץ?) שיתפתי אותו בחששי שנכנסתי לרשימה השחורה. "אין אצלנו נקודות שחורות ולבנות, אנחנו לא זברה", דחה אותי בבוז משועשע. נשאר רק עניין המחיר, הגבוה בלמעלה מ-30% ממה שמקבלים מנויי סו"ש אחרים בישוב שלי. הוא הבטיח לבדוק. אני ממתינה בסבלנות כדי להחליט אם אני מעוניינת.

מלבד לחכות שהוא יחזור אלי עם תשובה, נותר כעת רק לתהות אם מדובר בשיחת טלפון מקרית לחלוטין, או שמא מישהו בשוקן (היעלה על הדעת?) קרא כאן.

Read Full Post »

קוראים נאמנים במיוחד זוכרים אולי שלפני כשלוש שנים ביטלתי את המנוי על הארץ, לאחר יותר מ-25 שנים שבהן הייתי מנויה על העיתון. כתבתי על הסיבות פה ושם. מאז אני מעיינת במהדורת האינטרנט שלו, שהולכת ונהפכת לבעייתית יותר ויותר, הן מבחינה עיתונאית הן מבחינה אינטרנטית.

מסיבות שונות שקלתי לאחרונה לעשות מנוי לעיתון הנייר לסוף השבוע בלבד. זוהי אופציה שהוצעה לי כשביטלתי את המנוי, אבל אז לא רציתי בה. התקשרתי, אפוא, למחלקת המנויים של העיתון, כדי לברר את האפשרות ולבדוק אילו תנאים יוצעו לי. לא לפני שבדקתי עם השכנים איזה מחיר הם משלמים על אותה חבילה. חמושה בעט ובנייר המתנתי בסבלנות למענה הקולי עד שנציג חביב עלה על הקו. הצגתי את קושייתי ונשאלתי אם הייתי פעם מנויה. הייתי, כידוע. אז בדקו אם אני במאגר על-פי מס' הטלפון שלי. אמרתי משהו ביני לביני על זה שזה one way ticket: רק נכנסים ולא יוצאים, ומזל שזה (בינתיים) לא ביומטרי. הנציג הודיע שמשהו אכן "יוצא", זיהה אותי בשמי ואז הודיע לי חגיגית שאני "לא זכאית"(!) לעשות מנוי רק לסוף השבוע.

אני: "לא זכאית? למה?"
הוא: "יש קריטריונים".
אני: "אוקיי, אבל מהם הקריטריונים שאני לא עומדת בהם?"
הוא: "יש קריטריונים. אי אפשר להגיד אותם. זה לא אני מחליט, זה אלה שמעלי. אני בקומה שנייה, יש מי שיושב למעלה". ללמדני שלא מדובר רק בעניין מטאפורי של הקודקודים ש"למעלה", הם יושבים מעליו גם פשוטו כמשמעו, כנראה בקומה שלישית(?). [אחרי שראיתי את עג'מי, מזל שלא בחניון ליד].
אני: "בסדר, אני מבינה שיש קריטריונים. אבל הם צריכים להיות שקופים".
הוא: "ככה זה. אי אפשר להגיד. את רוצה לדעת כמה זה עולה?"
אני: "כמה עולה מה שאני לא יכולה לעשות?"
הוא: " טוב, אבל שאלת. זה יעלה לך …". כאן הוא נקב במחיר הגבוה ביותר מ-30%(!) ממה שמשלמים השכנים שלי באותו ישוב. דא?

נציג השירות, כמובן, אינו יודע על מה ולמה אינני עומדת בקריטריונים, וקרוב לוודאי שאיננו יודע מהם בכלל. אבל אולי ממישהו יותר למעלה שם אפשר לקבל הסבר על אילו קריטריונים צריכה לענות מי שכן רשאית לעשות מנוי למהדורת סוף השבוע בלבד אצל שוקן? ומדוע הם אינם נמסרים? מה פשר הנקודה השחורה שמופיעה ליד פרטָי במאגר? ואיך זה שפתאום יצאתי מקבוצת הזכאים? מה עשיתי רע (או טוב)?
לא שאני בטוחה שעכשיו כבר אעשה. אני לא מתעקשת להיות חברה במועדון שלא רוצה בי.

עוד בנושא:
ערב הווי למנויי הארץ

Read Full Post »

משהו רע קורה בהארץ. לא שזה חדש: ההצהבה וירידת הסטנדרטים בכל תחום (כולל הלשוני)  כבר פשו בעיתון מזמן. וכתבתי על כך לא אחת. אני לא מנויה על העיתון כבר כשנתיים, אני חושבת. עדיין, אתר הארץ הוא מקור להתעדכן בו, ואני מרפרפת על מהדורת האינטרנט שלו.
המגמה הרעה הזאת כנראה מכוונת מלמעלה, כך אני קוראת. אכן יכולה להיות מחלוקת בשאלה איך (מה שהיה) עיתון איכות יפח את נשמתו יותר לאט: בכך שיבדל עצמו ממתחריו, זאת אומרת ינסה להמשיך להיות אליטיסטי ולהעניק לקוראיו קריאה מאתגרת, או בכך שינסה להתחרות אתם במגרש שלהם, של העממיות והנמיכות. בהארץ בחרו מזה זמן באפשרות השנייה.

אבל הרוח הרעה הגיעה בזמן האחרון לליבה של העיתון: למאמרי המערכת ולטורי הדעות. אתמול פירסם ארי שביט, המוביל את מגמת הנפיחות העצמית של הארץ (שטרם הסתנכרנה עם הצְהבתו) – מאמר בגנותה של ציפי לבני. מה זה בגנותה, מאמר אזהרה. תעיד כותרתו. רק שכל ה"עדויות" ה"מפלילות" את ציפי לבני, חלק גדול מהן מתחום הפסיכולוגיה, נמסרו בעילום שם. לא רק שאמיץ זה לא, רציני זה לא. העניין איננו בחיסול החשבונות עם לבני, שאם להמשיך בשדה הדימויים של העולם התחתון, שביט מלוהק בו רק לתפקיד הרוצח השכיר, לא מזמין הרצח. העניין הוא בסטנדרטים העיתונאיים המאפשרים לפרסם פתשגן כזה בעילום שם.  (עוד על מאמרו של שביט מומלץ לקרוא אצל יוסי גורביץ).

מאמרי המערכת הם סוגה בעייתית הרבה יותר, משום שעל-פי המסורת של העיתונים שהארץ מנסה להידמות אליהם (אך הולך ומתרחק מהם), הם אינם חתומים. כביכול מייצגים את דעת העיתון. מאמר המערכת מיום חמישי שעבר, התערב התערבות אדיטוריאלית חסרת תקדים בחופש האקדמי ובמינויים אקדמים. המאמר נכתב, כך מלחשים, לא על-ידי גדעון לוי  – המועמד הטבעי לעמוד מאחורי מאמר שערורייתי כזה, הכותב לאחרונה רבים ממאמרי המערכת – אלא על-ידי המו"ל של העיתון, עמוס שוקן. לא פחות. מאמר המערכת של היום קרא לא להצביע מרצ.  שוב, מקובל בין עיתונים דעתנים, מקבוצת ההתייחסות של הארץ עד לא מזמן, שערב בחירות הם ממליצים למי להצביע. בין אם בכיוון הכללי ובין אם הם נוקבים בשמם של המועמד או המפלגה. עד כאן זה בסדר גמור. לקרוא למי לא להצביע – זה נע בין תמוה לנבזי. גם הנימוק מעניין. מרצ תמכה בשלב הראשון של מבצע 'עופרת יצוקה'. מכיוון שקשה לי להאמין שהארץ יקרא להצביע לחד"ש (זה בכל-זאת לא בדיוק מתאים לקו של הדה-מרקר), מעניין יהיה לראות למי הוא כן יקרא להצביע. האם בעוד מי שתמך תמיכה מסויגת וחלקית נפסל, תקבל מפלגתו של יוזם ומוביל המבצע את ההכשר של הרב גדעון לוי (או האדמו"ר עמוס שוקן)? אני לא אפול מהכיסא.  (מזה זמן שאני צופה בפליאה משועשעת בנטייה של המביעים עמדות אולטרה-שמאלניות מדי יום, לקרוא ערב בחירות להצבעה מאד מיינסטרימית. כך גדעון לוי שקרא לפני שנים אחדות להצביע פרס, ואורית שוחט, שקוראת היום להצביע לבני. כן, ברור שגם לתופעה הזאת יש הסבר, אני יודעת).

לי נדמה שהשילוב של צהוב, סטנדרטים מקצועיים נמוכים, רישול לשוני וסהרוריות פוליטית – הוא מתכון בטוח להתאבדות של עיתון. אבל מי יודע, אולי הקהל שאליו מכוונים בשלושת הגורמים הראשונים בכלל לא מגיע לקרוא את מאמרי הדעות המגלומניים של ממליכי מלכים מטעם עצמם, ואת מאמרי המערכת הסהרוריים. אולי אנחנו עומדים לצְפּוֹת בהצלחה כלכלית מזהירה. איכות עיתונאית? זה כבר סיפור אחר.

Read Full Post »

כותרת נמהרת

כמה חבל שאי אפשר לתבוע את כלי התקשורת על עוגמת נפש בגין כותרת מטעה. לבי שזינק כשקראתי שמופז פורש מהפוליטיקה, מיהר לשוב למקומו כשבידיעה עצמה קראתי שהוא רק נוטל "פסק זמן". נו כן, מה חדש. הרי זה ממש טרנד אצלנו. המפסידים והנעלבים פורשים להם, בקול צלצול זה או אחר, בהודעה "דרמטית" למיקרופונים המתאימים; בטוחים שבכך הם מפגינים גדלות רוח שהרי הם מקבלים את ההפסד (ומשאירים לאחרים את המלאכה השחורה של איסוף השברים של מפלגתם במקרה של הפסד בבחירות כלליות), בעוד שאינם מתכוונים כלל לפרישה אמיתית מהפוליטיקה. הם עוד ישובו, סמכו עליהם. זה פסק זמן להתארגנות, ל"עשייה לביתם" (עד עכשיו הם עבדו בהתנדבות, כידוע), שתניב להם מצלצלים נאים לקראת הבחירות הבאות, בלי שיצטרכו לדווח עליהם. או מפלגה חדשה-ישנה שהם מעריכים כי דרכם לצמרת תהיה סלולה יותר בעזרתה. נתניהו, ברק, מופז. גם אולמרט ישוב, אני לא דואגת. כלומר אני כן.
וכך, הדבר הטוב היחיד שיכול היה לצאת מהבחירות המקדימות בקדימה – הסתלקותו של מופז מהזירה הציבורית – התפוגג באבחת כותרת מטעה. היום כבר כותבים שפסק הזמן של מופז יארך רק זמן קצר (עד "אחרי החגים"?). וכמו ששבועיים אחרי שהצהיר ש"בית לא עוזבים" ולכן יישאר בליכוד הוא עבר בלי הנד עפעף לקדימה, מופז עוד עלול לצוץ כשר הביטחון של ביבי. ה"גבר גבר", שקרקפות פלסטינים מעטרות את חגורו כאינדיאני, מי שמהווה את הסכנה הגדולה ביותר לביטחון ישראל במובן הרחב של המלה – יהיה אתנו עוד הרבה זמן. עד הסוף המר.    על מופז ביתר הרחבה

תהייה

האופנה האחרונה בבלוגוספירה היא לתמוך בח"כ דב חנין לראשות העיר תל-אביב יפו. קמפיינים קודמים כאלה – שבהם התגייסו בלוגרים והפכו את אתרם למטה בחירות מקוון לטובת מועמד או מפלגה זאת או אחרת – הסתיימו במבוכה קטנה, ככל שזכור לי. אני לא חובבת מקהלות מדברות וגם לא תל-אביבית. אבל אני כן תוהה מהם בדיוק כישורי הניהול של חנין שמכשירים אותו לתפקיד.

המממ

ועוד אופנה, הפעם בקרב עיתונאי הארץ: לתמוך בדרעי לראשות העיר ירושלים. נו טוב, זה נורא מתקדם.

מהדורה מקוונת (*)

וזה לא שייך לבחירות. קראתי אצל ולווט שהארץ עומד להוריד את מהדורת הדפוס שלו מהאינטרנט. מעניין, בדרך-כלל הארץ מחקה את הניו-יורק טיימס. אמנם לא בדברים החשובים, כמו בקרת עובדות טרם פרסום, מדיניות תיקונים קשוחה, נציב קבילות הציבור וכן הלאה. גם בכל הנוגע לתפיסת העיתונות בעידן האינטרנט סוטה הארץ מקו החיקוי שלו. לפני שנים אחדות החזיר הניו-יורק טיימס את כל המהדורה המודפסת שלו לקריאה חופשית באינטרנט. העיתון הסביר שההכנסות שמתקבלות מפרסום ברשת לא נופלות מההכנסות של דמי המנוי. אותי, בכל אופן, העובדה שאי-אפשר יהיה לראות את הארץ במהדורה מקוונת לא תשכנע לשוב ולהיות מנויה על העיתון המודפס.

(*) בינתיים תיקנה ולווט שבניגוד למה שכתבה מהדורת הדפוס תוסיף להיות און-ליין. לא ברור האם היתה זאת טעות שלה או שבהארץ חזרו בהם. [תוספת 28.9.08]

Read Full Post »

סוגיות בניהול

ידיעה ב-NFC: "נשיאת בית המשפט העליון אמרה בשיחה סגורה כי בפסיקתה להורות על מיגון בתי הספר בשדרות נבע שיקול הדעת מההנחה כי 'אין אחרי ולא כלום'. כלומר: הידיעה כי לא ניתן יהיה לערער על החלטה שלא למגן את שדרות, וכך ישתמטו הרשויות מלמגן כנדרש.   דבריה של ביניש נאמרו בשיחה סגורה 'שלא לייחוס ולא לציטוט' עם העיתונאית אילנה דיין ששאלה אותה בנושא. את הדברים גילתה דיין בכינוס (…) דיין הסבירה כי היא מרשה לעצמה לגלות את הדברים משום שהם לא יכולים להזיק לביניש, כלשונה."

מהידיעה הזאת אנחנו למדים שני דברים. ראשית, שבייניש לא מבינה שיש החלטות (מה לעשות) שהן במתחם שיקול הדעת של ממשלה נבחרת. העובדה שאם היא לא תתערב הממשלה תעשה טעות, לדעתה, איננה סיבה להתערבות שיפוטית. [על הקשיים העקרוניים שבעתירת המיגון ראו כאן].
שנית, שדיין חושבת שהיא מעל האתיקה העיתונאית. כלומר, שהיא תחליט מתי יש טעם לשמור עליה. דיין איננה מבינה שבכך היא מערערת בסיס חשוב של הפרקטיקה העיתונאית: האמון שיכולים מקורות לתת בעיתונאים. עיתונאים מסכימים ל"לא לייחוס ולא לציטוט" מסיבות שונות. כשיחת רקע; כ"קח ותן" (לא אפרסם את המידע הזה, בהזדמנות אחרת תתן לי מידע לפרסום); כי זה עושה נעים לאגו, לדעת שאני יודע משהו שקוראי לא. (ובהזדמנות ארמוז להם שהם אינם יודעים). עיתונאי זקוק למקורותיו. אם הוא לא יעמוד בהבטחותיו להם, לא תהיה להם סיבה לתת בו אמון. אי-אמון כזה ידלדל את מקורות המידע שלו ודרכו של כולנו. כך כורתת אילנה דיין הענף שעליו היא יושבת. רק שבמקרה זה לא מדובר באיזה ענף פרטי.

בלי למצמץ

כותב ארי שביט על אהוד אולמרט: " הוא יכול לומר היום את ההיפך משאמר אתמול, בלי למצמץ". מעניין, זה נשמע לי כמו משהו שיכול להיכתב על שביט עצמו באותה מידה של דיוק.

אשר הוא לא יום ולא לילה

הארץ הוא כבר לא מה שהיה פעם, אפילו לא מבחינת תקינות הלשון. אבל אתמול היה השיא, מבחינתי. כותרת בעמוד הראשון בישרה: "היום בלילה מזיזים את השעון". ובכן, עורכים יקרים, או ביום או בלילה. אין דבר כזה "היום בלילה". בגוף הידיעה זה דווקא היה כתוב בסדר: הלילה.

Read Full Post »

שני עיתונאים לשעבר חוו על בשרם את מה שעוברים רבים רבים. לאדם שוב היו טענות על (היעדר) האתיקה שבפרסומים סביב מעצרו. לדב אלפון – השגות על אי-דיוקים רבים בראיון שנערך אִתו. מעניין לקרוא מה שאלפון, לשעבר עורך מוסף הארץ, מספר על הסיבה שגרמה לו לבחור בדרך פחות שגרתית כדי לתקן את הטעון תיקון: "הנטייה הראשונה שלי היתה לכתוב מכתב למערכת כמו כולם, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן". אהוד אשרי מפרש בטור שלו היום: "אלפון, עורך מוסף 'הארץ' בעברו, יודע על מה הוא מדבר. רוב הסיכויים שהמכתב שלו היה נערך, מקוצר ומצונזר". מי כמוהו יודע: ממש כמו אלפון, גם הרזומה של אשרי כולל את התואר של עורך מוסף הארץ לשעבר. שניהם, אפוא, יודעים במה מדובר. שניהם יודעים שכאשר מתפרסמים ראיון או כתבה, לעיתים קרובות יתקשה המרואין או נשוא הכתבה להכיר בה את עצמו, או למצוא את מה שהוא אמר באופן ובהקשר שאכן אמר אותם, ולא מקוצץ, חתוך לגזרים ומשובץ במקומות שונים לסירוגין עם אמירות של אחרים או של העיתונאי/ת כאילו הגיב להן, כאשר הדברים מקבלים משמעות שונה לחלוטין. שלא לדבר על הכותרות והלידים (שכעורכים לשעבר עליהם האחריות להן).
גם עורכו הנוכחי של הארץ כולו, לא רק של מוספו, לא היה שבע רצון מהאופן שבו הובאו דבריו בעיתון אחר. דוד לנדאו טען כי התֵאור של The Jewish Week (שאודותיו כתבתי בפוסט הקודם) היה "לא מדויק" (inaccurate) ו"עיוות של מה שאמרתי" (a perversion of what I said). מסתבר שלדעתם של עורכים בכירים מה שכתוב בעיתונים אחרים הוא לא כל-כך מדויק ולא כדאי לסמוך עליו. מעניין מאיפה זה כה מוכר להם. ולמה במה שהם חתומים עליו, לעומת זאת, צריך לתת אמון, לדעתם.

ועכשיו ונשאלת השאלה: אם הם מכירים כל-כך טוב את הטכניקות האלה, ואת תוצאותיהן הלא-הוגנות, מדוע נתנו להן יד כשהיו (או עודם) בתפקיד? מדוע כבודו של מרואין או חשוד חשוב לעיתונאים רק כשמדובר בהם, או בקולגות שלהם? מדוע הדיוק בעובדות איננו ערך ונהפך לכזה רק כשהם כרוכים בהן? מדוע התנהלות אתית איננה נאכפת? ומתי סוף סוף תבין התקשורת שאי-אפשר לבקר את כל העולם אבל לא להפעיל שום מנגנון של ביקורת עצמית?

רגע של אנגלית

לא סתם הוספתי בסוגריים אחרי דבריו של לנדאו באייטם לעיל את המקור באנגלית. אחרי פרסום הרשימה הקודמת קיבלתי שלושה אי-מיילים שהסבירו לי ש"אונס" בעברית איננו רק כפייה מינית על-ידי חדירה לגופו של הזולת. שניים מן השלושה טרחו גם לתת לי שיעור מפורט בעברית, עם דוגמאות ומראי מקום (ואפילו נזיפה על "סירוס השפה ופגיעה בעושרה"). תודה תודה, אבל לנדאו דיבר באנגלית (מן הסתם, עם מזכירת המדינה האמריקנית); והמונח שהשתמש בו (ולא הכחיש) היה המונח החד-משמעי rape. המקור האנגלי הוזכר בהמשך הטקסט. ולו רק טרחו המגיבים ללחוץ על הקישור לדבריו של לנדאו שהיה חלק מהפוסט, זה היה מתברר להם מיד (העובדה שאחד מהלשונאים העבריים היה מי שהעביר לי בעצמו את הטקסט המקורי באנגלית בליווי דברי תשבוחות ללנדאו נשארת סתומה, אמנם).  במקרים רבים קישורים הם המקבילה האינטרנטית למראי מקום בכתיבה עיונית רגילה, הבאים לבסס טענות או עובדות. לא חובה להיכנס אליהם, אבל יש מקרים שבהם זה רצוי.

מינהלות

אם כבר במכתבי קוראים עסקינן, זה המקום להבהיר למי שמבקשים גם תשובה שאני עונה רק לאי-מיילים שכותביהם מזדהים בשם מלא (יענו, פרטי ומשפחה). רצוי גם להקפיד על הקלדת כתובת אי-מייל מדויקת, כי פעמים רבות התשובה שלי חוזרת בגלל כתובת שגויה. שבת שלום.

עוד בנושא:
הרשות הרביעית?
קראתי בעיתון

Read Full Post »

חלומו הרטוב של עורך הארץ

עורך הארץ, דוד לנדאו, דחק במזכירת המדינה האמריקנית שמדינתה "תאנוס" את ישראל (להגיע להסכם). הוא הוסיף שלראות זאת יהיה בגדר "חלום רטוב" עבורו.אני לא בטוחה שהייתי מתיישבת לכתוב על זה לולא הבנתי מאי-מייל שקיבלתי שישנם גורמים בשמאל הישראלי היוצאים מדעתם מרוב שמחה על ההתבטאות ה"אמיצה" הזאת. בעיני ההתבטאות הזאת, מעבר להיותה גסת רוח, היא אלימה, פוגענית ושוביניסטית. אפשר לכתוב הרבה על מי שעולם דימוייו לקוח מפשע אלים נגד נשים (בעיקר) ושחלומו הרטוב הוא לצפות באונס, אפילו אם הוא מטאפורי לכפיית פתרון. (לנדאו לא הכחיש שהשתמש במלה אונס, ושישראל רוצה להיאנס(!), אם כי טען שהתבטאותו היתה הרבה יותר "מתוחכמת" ולא הובאה במדויק. חלומו הרטוב היה לשוחח על כך עם מזכירת מדינה אמריקנית). אבל האמת, כל מִלה נראית לי מיותרת. ואבוי לשמאל שאלה המטאפורות המשמחות אותו.   לא שזה מאד מפתיע.
[הבהרה (4.1.08): לנדאו שוחח עם רייס באנגלית והשתמש במִלה החד-משמעית RAPE].

על-פי אותה ידיעה ב-The Jewish Week, קבע לנדאו גם כי ישראל היא failed state מבחינה פוליטית. Failed state היא מדינה שמנגנוני השלטון שלה מפסיקים לתפקד. דוגמא מובהקת היא סומאליה. אשמח להבין במה רואה עורך הארץ את ישראל כמדינה כזאת ועל מה הוא מתבסס בקביעתו. למילים, אפילו של עיתונאים, צריך להיות כיסוי.

ולמה חיילי צה"ל לא אונסים ערביות

אם כבר אנחנו בענייני אונס, יהיה מעניין לקבל הבהרות על הידיעה הזאת של מקור ראשון: עבודת מאסטר באוניברסיטה העברית (שיצאה עכשיו גם כספר) קבעה שחיילי צה"ל לא אונסים פלסטיניות כי הם גזענים. מה שנקרא, You're damned if you do and you're damned if you don't.
אגב, (על-פי הידיעה), עבודת מאסטר המתבססת על 25 ראיונות (עומק, כמובן שעומק). תמיד היתה לי הסתייגות ממחקר איכותני. אבל נשמור את הביקורת הזאת לפעם אחרת. (די לי בסכסוך אחד לשבוע).

Read Full Post »

למי אין בושה / 2007 תהיה שנה בלי עִתון / הסיכום של 'קרוא וכתוב' / הודעה לקוראת

האיש ללא בושה

הלא הוא אברהם בורג, המערער על ההחלטה שלא להמשיך לתת לו רכב צמוד ונהג עד סוף ימיו. ההטבה הזאת הגיעה לו כיו"ר הסוכנות לשעבר וכעת אמורה להסתיים שכן היא מסתיימת גם עבור ראשי-ממשלות לשעבר, שאל התנאים שלהם מוצמדים אלו של יו"רי הסוכנות. לבורג כבר שמורות שתי חלקות קבר בחלקת גדולי האומה(!), האחת כיו"ר הסוכנות לשעבר והשנייה כיו"ר הכנסת לשעבר. בשני קברים אי-אפשר לשכב בו-זמנית ככל הידוע לי (אם כי עבור בורג אולי ישנו גם את חוקי הטבע); אבל אם אפשר להמשיך לנסוע על חשבוננו, במדינה המפקירה את החלשים שבה – זקנים, חולים, נכים, ניצולי שואה ובעלי-חיים – אז למה לא? למה לא להמשיך לגרוף מהקופה של גוף ציבורי וגם לעשות קופה ועוד קופה בעסקים פרטיים? הרי גבוה גם שכר הטרחה של עורכי-הדין הבכירים, שנחלצים להוציא מכל מיני עסקאות. אין גבול לחמדנות. ולחוסר הבושה. וגם לשחיתות, לממן רכב ונהג צמוד מתרומותיהם של יהודי אמריקה, ולחוצפה לערער על ההחלטה להפסיק סוף-סוף את השחיתות הזאת. אני מקווה שפוליטיקאי חלק לשון כבורג מבין את ההבדל בין הטיעון משפטי שעליו הוא מתבסס בדרישתו, שאולי יימצא כתקף, לבין העניין הציבורי הפסול שמבטאת עתירתו. מה דעתך, אברום, שמי שהולך "לעשות לביתו" (כאילו בכל השנים שבהן היתה לו קריירה ציבורית לא קיבל מאִתנו משכורת, וכאילו העסקים החדשים שהוא עושה לא מתבססים בעיקרם על הקשרים שיצר בזמן "שליחותו הציבורית"), גם יתכבד ויממן את נהנתנויותיו בעצמו?

שנה בלי עתון

קרוב לוודאי שההחלטה שתשפיע ביותר על חיי היום-יום שלי ב-2007 היא החלטתי להפסיק את המנוי לעיתון הארץ, לאחר 25 שנים. לא פשוט. כמעט גירושין. עד לפני כשנתיים לא יכולתי לתאר לעצמי את חיי בלי עיתון עם הקפה של הבוקר. מה נשתנה? העיתון. ההחלטה גמלה בלבי לפני חודשים אחדים, ואף ניסחתי מכתב למו"ל ולעורך על-מנת לנמק את החלטתי לפרוש ממועדון הקוראים הנאמנים שלהם לאחר שנות דור. לבסוף החלטתי לגנוז את המכתב, אבל לממש את ההחלטה. אם ממחלקת המנויים ממש יתעקשו לדעת למה עזבתי אותם, אתן להם תקציר. מי שעוקבת אחרי הבלוג הזה יודעת, ודאי, את עיקרי הדברים. אומר רק כי יש די סיבות כדי להגיע להכרה שהגיע הזמן להיפרד. אני לא שואבת הנאה מרובה מלקטר על עיתון הבית שלי אבל להמשיך לשמור לו אמונים, כמו שמקובל באיזה טרנד "אינטלקטואלי" לא חדש במיוחד.

תשאלו האם המתחרים טובים יותר? ממש לא. וגם אין בכוונתי להימנות עם קוראיהם מעתה. הארץ הוא עדיין העיתון הפחות רע בישראל, אבל בגלל זה מצפים ממנו ליותר. אם עד לפני כשנתיים היה חשוב לתמוך בו בשל נסיונו להיות עיתון איכותי, הרי יש גבול גם למאמץ. היום התמורה שמקבלים עבור המאמץ הזה מטה את כפות המאזניים לכיוון השני. 2,000 שקל לשנה*, חברים, הם יותר מדי בשביל לתמוך במי ששולח את כתב המוסף של העיתון האיכותי לספר על סדנא שבה למד איך להשכיב מה שיותר נשים. במיוחד שהשנה צפויות לי הוצאות גדולות בתחום אחר. בבית הירושלמי עדיין קוראים אותו ואני מניחה שאמשיך לקרוא בו חלקית גם דרך האינטרנט. מנסיוני כקוראת כזאת בעת שהותי בחו"ל השנה זה חוסך הרבה זמן, שאני מתכוונת להפנות לטובת קריאת יותר ספרים, אינשאללה.

* ועוד היד נטויה. שלא כמו עתונים אחרים, הארץ לא הוריד את מחירו עם ירידת המע"מ (מעניין מה בדה-מרקר היו כותבים על זה), ורק לאחרונה העלה שוב את מחירו.

הרשימות הנקראות ביותר ב-2006

אם כולם עסוקים בסיכומים גם לנו מותר. הנה הסיכום של 'קרוא וכתוב', בדמות הרשימות הנקראות ביותר ב-2006. בסדר כרונולוגי:

* ואם זה לא היה ראש הממשלה
* מינכן (ומה לא למדנו מאז)
* הכחשת השואה וחופש הביטוי
* הצילו את דארפור
* משחקים בחיינו ובעתידנו
* אדמה משוגעת: אגרוף בבטן

לקוראת שירי שינברג

התשובה ששלחתי לך חזרה פעמיים. נא צרי קשר שוב עם כתובת אי-מייל נכונה. זאת ההזדמנות לבקש גם משאר הקוראים הכותבים לדייק בהקלדת האי-מייל שלהם, כדי שיוכלו גם לקבל את התשובה. שנה טובה.

Read Full Post »