קרוא וכתוב

לא רלוונטי, ולא כבוד גדול / נשארנו במתח / פוסט מורטם / זה לא בגללך, קשוע

לא רלוונטי, ולא כבוד גדול

נעם קצב הוא בנו של נשיא המדינה. מעבר לכך שזה לא כבוד גדול בימים אלו, לא ברורה הרלוונטיות של העובדה הזאת לכך שהוא מחברו של מאמר שמדור הספרות של הארץ פירסם אתמול. העורכים סבורים אחרת. לא רק שהעובדה הזאת מודגשת בכותרת המשנה של המאמר, אלא שהם טרחו להפנות אליו מעמודו הראשון של העיתון: "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא…". מה אמורים הקוראים להבין מזה? שהייחוס המשפחתי (לא כבוד גדול כבר אמרנו?) מקנה יתר תוקף לדבריו? שהביקורת כל-כך חלשה שעדיף להדגיש את הביוגרפיה של מחברה? שההשתייכות המשפחתית היא שיקול בפרסום? או אולי, מה שנראה הכי סביר, זאת סתם עוד ראיה להשתלטות הצהבת.
עדכון (13:30): בועז כהן ממהר להפנות את תשומת לבי שזה רלוונטי ועוד איך, בהתחשב בתוכן, המרמז לדמו השפוך של הנשיא בידי העיתונות. תודה, בועז. אני רושמת לעצמי נקודה שחורה. המצב של הארץ, לעומת זאת, רק מחמיר: עכשיו המדור הספרותי שלו מתגייס לטובת קמפיין המסכנוּת של הנשיא (אין גבול לספינים שמנפיקה לשכתו) רק כי יש לו בן סופר(?). עדיין יש הבדל בין זה לבין ה"אלגוריות" שנמרודי האב היה מפרסם במעריב כדי לטעון לחפותו (אין קשר עסקי בין הארץ לנשיא), אבל הבדל שהולך ומצטמצם.

נשארנו במתח

ביום חמישי דוּוחנו על פסק-הדין האחרון שיקרא ברק בשבתו כנשיא ביה"מ העליון. פרשה מעניינת הנוגעת ל"שושלת של ירושה". מה עם איזה follow-up למחרת, כששוב קיבלנו כפולת עמודים על ברק, כמנהגו של הארץ בשבוע האחרון, במסגרת הפסטיבל? בקיצור: מה היה פסק הדין? אנא, אל תשאירו אותנו במתח.

פוסט מורטם

ניחוח לא נעים נודף מכתבת המוסף 'האריסטוקרטים', והוא לא נובע מכך שהיא מתעסקת בגופות ובנעשה בהן לאחר שהן נתרמות למדע. ראש החוג לאנטומיה באוניב' תל-אביב נשאל על כך שבזמנו התקבלו תרומות גופות ממועמדים בעלי מאפיינים מסוימים בלבד. תשובתו מאשרת זאת, אך לא ברור ממנה אם היה זה מקרה שאלו היו התורמים, שאז זה מעניין מבחינה סוציולוגית, או שאֵלו היו הקריטריונים הפורמליים שלהם לקבלה, שאז זה נשמע בעייתי, בלשון המעטה. מה, גופות של מי שהוא מכנה "מלח הארץ" שוות יותר בנתיחה? הכתבה מסתיימת בקביעתה של מזכירת החוג, שכל מי שנמצא כיום בתור לתרומה "כולם כולם רק, ואך ורק, אשכנזים". האמירות הן של המרואינים, אבל העבודה העיתונאית חסרה בהבהרת המשמעות של דבריהם, בדחיקתם להבהיר האם קיימו ועדת קבלה הלכה למעשה, ומה בדיוק הם רוצים לומר בכך שרק אשכנזים תורמים (איך הם יודעים, אגב?). שהמזרחים, פרימיטיבים שכמותם, לא מסייעים להתקדמות המדע?

זה לא בגללך, קשוע

עוד במוסף, סייד קשוע פירסם טור סאטירי ה"מצטדק" כביכול על דבריו החריפים בזמן המלחמה, בתחינה למנויים המאיימים לבטל בגללו את המנוי לעיתון, עלק. הוא התחיל טוב וסיים קצת בהגזמה, אבל לא זה העניין. העניין הוא להרגיע את קשוע: אם נחליט לבטל את המנוי להארץ, זה לא יהיה בגללך. יש מספיק סיבות טובות. כמו התדרדרות של האתיקה העיתונאית לשפל, ואמירות  מטרידות ביותר של מי שהיום הוא אחד מבעלי הארץ, אחרי שעמוס שוקן סייע לו להלבין את העבר המשפחתי. אמירות לגבי עברו הנאצי של אביו ("לפעמים זה גורם לי עצבות". על בושה הוא לא שמע); קורות העם היהודי ("קראתי לא מזמן שסטאלין שקל להקים ליהודים מדינה בחצי האי קרים. חשבתי שזה רעיון לא רע. כל דבר היה יותר טוב מישראל. אוגנדה, מדגסקר – כל מקום היה יותר טוב. תאר לעצמך אתכם במדגסקר. לו רק היה לכם אי משלכם"); וישראל (מרגש שהוא לוקח על עצמו בהשקעתו את הסיכון שישראל יום אחד לא תהיה על המפה); חלקן, יש לומר, אינן אלא גזענות, אפילו אם היא כאילו בהפוכה ("הצירוף הגרמני-יהודי הוא צירוף טוב").  אה, והצהבת כבר אמרנו?

Read Full Post »

משרד החקלאות בפעולה / נפלאות המלטונין / ובינתיים ב(ה)ארץ [1] / ובינתיים ב(ה)ארץ [2]

משרד החקלאות בפעולה

103 דולר עלה הטופס של אישור הבריאות של שלג על-מנת להכניסה לארץ. 79 דולר לווטרינרית (49 דולר לבדיקה ו-30 דולר ל"מילוי הטופס". אמריקה, אמרנו?), ו-24 דולר לאישור הטופס על-ידי השירותים הווטרינריים של ארה"ב. לא כולל דמי משלוח הלוך וחזור אליהם בדואר מהיר, שנדרש כי הווטרינר של משרד החקלאות בארץ הטעה אותי ואמר שחייבים להוציא את האישור בשבוע שלפני הטיסה, כמו בארץ, בעוד שבארה"ב הטופס המונפק תקף ל-30 יום. הטופס על ארבעת העתקיו הונח בביטחה ליד הדרכון. הוא נשאר שם. אף נציג של משרד החקלאות לא נכח בשדה התעופה ואיש לא העיף אפילו מבט, כשעברתי עם הכלבה במכס אחרי שאספתי את המזוודות. כך מכניסים בעלי-חיים לארץ היום, בעידן המחלות המדבקות. לשלג שלום.

נפלאות המלטונין

בדרך לשם הוא איפשר לי לישון כמה שעות בטיסה, ובעיקר קיצר את היעפת מהשבוע הרגיל לשלושה ימים, בלי כדורי שינה. בדרך הנה אמנם בקושי עצמתי עין, אבל נכנסתי למחזור השינה בלילה, שוב בלי כדורי שינה. טיפ: כדי שהוא יעבוד היטב, צריך להתחיל לקחת אותו שלושה לילות לפני הטיסה, ולהמשיך כשלושה-ארבעה לילות אחריה, או עד שאתם מרגישים שחזרתם לעצמכם מבחינת שנת הלילה. נדמה לי שבארץ אי-אפשר להשיג אותו בלי מרשם רופא, אבל בחו"ל הוא נמכר מעבר לדלפק. רכישה מומלצת בפעם הבאה שאתם שם, אם אתם מתכננים טיסה טרנס-אטלנטית.

ובינתיים ב(ה)ארץ [1]

בכל פעם שאני חוזרת מתקופה בארה"ב, אני מגלה פיצ'ר נוסף בהארץ המגלה דמיון משונה לניו-יורק טיימס. בפעם הקודמת זה היה המדורצ'יק על השבוע החולף ב'הארץ השבוע' של יום שישי, שחיקה את זה המופיע ב- Week in Review של הניו-יורק טיימס ביום ראשון. הפעם זה "החדשות – עיקר כותרות היום בהארץ", המופיע בעמ' 2 של חלק החדשות, בדיוק כמו בניו-יורק טיימס. הממ… יכול להיות שהצעד הבא יהיה לאמץ את מדיניות התיקונים של הניו-יורק טיימס, על מדור התיקונים והערות העורך שלו? או אולי public editor, המפרסם בעיתון ביקורת על מדיניותו? טוב, נו, לא להגזים.

ובינתיים ב(ה)ארץ [2]

הוחלף עורך המוסף. רוגל אלפר היה מבקר טלוויזיה מוכשר ושנון, שהצהיב את המוסף והוריד אותו לשפל חסר תקדים. זה לא הפריע לכל מיני כותבים ומגיבים, בזמנו, לטעון שהוא פוטר "באופן שרירותי" ושהוא פוטר בגלל כתבת התחקיר על אולמרט, שפורסמה כמה ימים לפני שנודע על הפיטורין. (תחליטו: באופן שרירותי או מסיבות פוליטיות?). כאילו שתחקיר כזה לא נעשה בידיעת ובאישור עורך העיתון. בבוסטון דווקא אמרו ("מקורות יודעי דבר") שעילת הפיטורין (נכון יותר, ההעברה מתפקידו) היתה שליחת כתב לסדנת לימוד איך מתחילים עם נשים ומכניסים אותן למיטה; משימה שסוקרה בהרחבה במוסף וסימלה את הנמיכות הדוחה שאליה הגיע העיתון שפעם קרא לעצמו עיתון לאנשים חושבים. גם אם זאת לא היתה עילת הפיטורין, היא היתה צריכה להיות. ויש עוד. אבל למה שזה יפריע למישהו לקבוע נחרצות אחרת, ולגלות לוחמנות מול טחנות רוח פוליטיות שלא היו ולא נבראו? זה קצת מזכיר לי עיתונאי שבכל פעם שרוצים להחליף אותו זאת "פגיעה בחופש הביטוי". לעורך החדש צריך לאחל בהצלחה. יש לו הרבה עבודת שיקום.

כן, חזרתי לקלחת (ואני כבר מתגעגעת). מעכשיו פוסטים כחול-לבן. ברוכים הנמצאים. שבת שלום.

Read Full Post »

שתבער, ירושלים / פגיעה קלה וסיקור מביש / הניו-יורק טיימס נזכר, או: "מ.ש.ל."

שתבער, ירושלים

בכיר בעדה החרדית איים כי "ירושלים תבער" אם המשטרה תחקור את האברך המיוחס החשוד כי גרם למות בנו בן השלושה חודשים כשהתעלל בו למוות. גם האם השכולה יצאה להגנת אישה ואמרה כי לו היו ערבים, לא היו תוקפים אותם כך בתקשורת. בת משפחה אחרת האשימה את הרופאים כי לא הקדישו להם תשומת-לב בחדר המיון בשל היותם חרדים. על-פי הרב יצחק וייס, מדובר בעלילת דם, עלילת שקר וכזב ממש כעלילות הדם על יהודים לפני פסח. הרב וייס גם הורה לא לקבור את התינוק עד שלא ישוחרר אביו ממעצר לקראת החג. בינתיים הגיעו ל"פשרה" והתינוק נקבר. עוד אני כותבת, ומהומות פרצו, בדרישה לשחרר את האב העצור.
יש, לצערנו, המון פשעים מחרידים בעולם. קשה לי לדרג, אבל עוד יותר קשה לי לחשוב על משהו מזעזע יותר מאשר אלימות כלפי ילדך הרך וחסר הישע. לחשוב על חייו הקצרים והאומללים בעולם הזה, על התחושה של חוסר האונים אל מול מי שאמור להגן עליך יותר מכל. על-פי כתב האישום, הילד סבל מהתעללות מצד אביו מאז שהיה בן כמה שבועות. האב לא יכול היה לשאת את בכיו (ואולי גם לא את מוּמוֹ).  אבל כל זה מתגמד, כמובן, מול העובדה שמדובר ב"ייחעס". בן למשפחה מיוחסת בעדה. היכן שסוגרים דברים כאלו בפנים. בתרבות שבה אסור "למסור" לשלטון. חייו וגופו של עולל? כבוד המת? האם אלו מעניינים אותם בכלל?  הבה ונניח כי האב, שעדיין נהנה מחזקת החפות, הודה במה שלא ביצע וכי בנו רק נשמט מאחיזתו. עדיין, העובדה שעליה אין ויכוח היא כי תינוק מת. הרי גם את זה צריך לחקור.
לחברה שומרת חוק אסור להשלים עם איומים כאלו. את החקירה צריך לבצע ללא מורא. שתבער ירושלים. עם מי שיפריע לחקירה, עם מי שיגיב באלימות ועם מי שמסית לאלימות על-מנת למנוע חקירה – צריך למצות את הדין. הירתעות מכך היא הצעד הראשון במורד המדרון התלול מאד משלטון החוק לג'ונגל שבו כל דאלים גבר.
יש לומר גם כי למרות שהנסיבות היו שונות מאד, זאת איננה הקבוצה היחידה שמנהיגיה איימו במהומות אם תיערך חקירה. רק לפני כמה חודשים שמענו איומים דומים מפיהם של חברי כנסת, מנהיגים פוליטיים של הציבור הערבי בישראל. הם איימו במהומות אם המשטרה תחקור את הלינץ' שנערך במפגע בשפרעם. מהומות אמנם לא פרצו אז, אבל מצד שני גם לא ברור בדיוק איזו חקירה בוצעה. על תוצאותיה, בכל אופן, לא זכור לי ששמעתי. אשמח לעדכון.

פגיעה קלה וסיקור מביש

על הידיעה הזאת, שפורסמה באתר האינטרנט של הארץ ביום שלישי, צריך לשאול: איפה העורך/ת? הידיעה המקורית (השמורה אצלי במחשב שכן העדכונים מתחלפים באתר), סיפרה על תאונת דרכים קטלנית ברמת-אביב, שבה נהרגו אם ובנה בן ה-6. על-פי הדיווח, הנוהג ברכב הפוגע היה עו"ד דורי קלגסבלד, "מבכירי עורכי הדין בישראל". היה צריך לקרוא את הידיעה כמה פעמים כדי להבין מה קרה בתאונה, לאור הניסוח הפתלתל הבא: "אתמול סמוך לשעה 15:30 ג'יפ מסוג פולקסוואגן, נהוג בידי עורך הדין דורי קלגסבלד, נסע בדרך נמיר מצפון לדרום וככל הנראה לא הבחין בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום 50-70 מטר מצומת איינשטיין. הוא פגע קלות ברכב מסוג וולוו ולאחר מכן ברכב מסוג פיאט פונטו, שהיה נהוג בידי יבגניה וקלסר שהסיעה את בנה ארתור בן ה-6."  מה הבנתם מהתיאור "פגע בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום?". אה, כן. מה שאתם חושבים. ופגע כל-כך "קלות", עד שברכב הבא שנפגע ממנו (הפעם כבר בעוצמה) נהרגו אשה וילד.  אבל כל זה היווה בעדכון האינטרנט רק הקדמה לנושא העיקרי, שהוא עו"ד קלגסבלד הידוע (שייצג את שרון!), פועלו, קורות חייו, נושא הדוקטורט שלו וגם מי היה המנחה שלו לדוקטורט (משום מה הושמטה העובדה שהוא גם כתב בזמנו בהארץ).  הידיעה שנכנסה לעיתון המודפס כבר היתה מרוככת ולפחות הופרדה לשתי ידיעות משנה. אחת מהן עסקה בתאונה, בקצת יותר פירוט וגם נתנה תמונה של יבגניה וקלסר שנהרגה בתאונה. ידיעה נפרדת הוקדשה לפועלו של קלגסבלד.
ועכשיו מוכרחים לשאול את השאלה: לו היה הנהג הפוגע "סתם" אדם מן הישוב, גם אז היה הארץ בוחר לתאר את התאונה באותו אופן, ובאותן פרופורציות? שיהיה ברור: לא הייתי רוצה להיות במקומו של קלגסבלד, שגם נפצע בעצמו בתאונה. מה שקרה לו הוא בוודאי אחד הדברים הנוראים שיכולים לקרות לאדם, מלבד להיהרג בעצמו או לאבד אדם קרוב בתאונה כזאת. אבל לידיעת העורכים: סוג כזה של דיווח יכול אולי להיות נהוג בצהובונים. להתעניין בידוּען יותר מאשר במותם של בני-אדם זה נמוך, זה ירוד, זה דוחה. בשלוש מילים: בושה של סיקור.

הניו-יורק טיימס נזכר

במשך שבועות אני ממתינה לראות מתי יפרסם הניו-יורק טיימס ולו מִלה על פרשת "מחקרם" מעורר המחלוקת של וולט ומרשהיימר. עם כל יום שעבר גדלה התמיהה על השתיקה וההתעלמות ממה שעורר סערה בעולם האקדמי ולא רק בו, וקיבל ביטוי נרחב בכלי תקשורת אחרים כמו הבוסטון גלוב והוושינגטון פוסט, שלא לדבר על בלוגים. (ריכוז של קישורים לכיסוי התקשורתי של הפרשה אפשר למצוא כאן). קשה היה לתמוך בסברה כי ההתעלמות הזאת היא מקרית. ביני לבין עצמי תהיתי האם היא נובעת מכך שהניו-יורק טיימס בעצמו מואשם לא אחת בקרב חוגים מסוימים כשייך ללובי הישראלי; אותו לובי שוולט ומרשהיימר מאשימים בכך שהוא גורם לממשל האמריקני לפעול נגד האינטרסים האמריקנים. ביום רביעי זה סוף סוף קרה. הניו-יורק טיימס פירסם סיקור של הפרשה. במדור החינוך. הוא עצמו כותב על המחלוקת הגדולה שעורר המאמר ועל-כך שפורסמו בעיתונות "מאמרים רבים", אך שותק לגבי שתיקתו שלו. זאת, כמובן, לא השתיקה הראשונה מעוררת התמיהה של הניו-יורק טיימס.
בינתיים, וולט ומרשהיימר לא מגיבים לאותה חלק מהביקורת שנמתחה על המאמר שפירסמו שעשתה זאת באופן ענייני. ביקורת שהפריכה חלק גדול מטענותיהם והצביעה על שגיאות עובדתיות, על ארגומנטציה לקויה ועל ביסוס רופף. הם גם לא נענו לאתגר לקיים דיון פתוח ופומבי בשאלות האלו. הם מעדיפים רק לומר כי התגובות הן הוכחה נוספת לקיומו של אותו לובי שהם הצביעו עליו. "מ.ש.ל."

Read Full Post »

הארץ דיווח ביום א' בעמודו הראשון על תקלה לא נעימה שארעה לניו-יורק טיימס. ב-11 במרץ יצא האחרון בכתבה על מי שעומד, לכאורה, מאחורי התמונה המפורסמת ביותר מכלא אבו-ג'רייב. מאוחר יותר התברר לעיתון שזה לא האיש.  לכן הוא יצא בשבת בכתבת תיקון שפורסמה בעמודו הראשון, ובעמוד השני, במדור התיקונים, התפרסמה "הערת עורך", תת-מדור נפרד המוקדש לתיקונים מיוחדים הדורשים את התייחסות העורך. הייחוס המוטעה כבר התפרסם קודם בכלי תקשורת אחרים, אך לא רק שהניו-יורק טיימס לקח אחריות מלאה, אלא שעורכו קבע כי הוא שגה בכך שלא ערך בירורים נוספים ולא חקר כהלכה את זהות האדם בצילום טרם הפרסום.
אגב, מכתבת הטיימס של שבת עולה כי ככל הנראה עלי שלאל קוואיסי, שבו מדובר, עוּנה בדרך דומה גם אם לא הוא זה שצולם באותו צילום ספציפי.

ועכשיו תראו מי טורח לפרסם את הסיפור על השגיאה בעמודו הראשון. העיתון שאצלו אין כלל מדור תיקונים, דוגמת זה המתפרסם בקביעות בניו-יורק טיימס שגם מזמין כמדיניות את הקוראים לשלוח לו תלונות והצעות לגבי הדורש תיקון, הערות שהוא מקבל בברכה, כלשונו. מי שחוגג על השגיאות של הניו-יורק טיימס הוא העיתון שמדי פעם מפרסם "הבהרה" בלשון רפה (מה יש להבהיר, שטעיתם?), לְמה שדורש את הלשון המפורשת "תיקון". העיתון שלא מגיב כלל על הערות תיקון שנשלחות לו לגבי פרטים חשובים ששגה בהם, ואיננו מתקן אותם. העיתון שמן הנסיבות של הפעמים הספורות שבהן כן פירסם "תיקון" אפשר להניח, לא בלי ביסוס, שזה היה בעקבות איומים בתביעות ענק מצד עורכי-דין ידועי שם.
מה היה עושה הארץ אם היה נופל כמו הניו-יורק טיימס? לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שלא היינו רואים שם כתבה על כך בעמוד הראשון, או הערת עורך של לנדאו הקובעת כי העיתון היה צריך לבדוק יותר טרם הפרסום, או לפנות לאדם מסוים לקבל את תגובתו, כמו בדוגמא אחרת להערת עורך שפורסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס. לא צריך רק לשער, אפשר גם להיזכר איך "התמודד" הארץ ממש לאחרונה עם העובדה המצערת ששגה והאשים בכותרתו הראשית כי אי-אבחון של מחלת שרון גרם לטיפול שגוי שהוביל לארוע הקטלני השני. (ראו כאן, אייטם שני).

לשגות זה אנושי. הניו-יורק טיימס (כמו הגרדיאן, שאת שניהם קראתי על בסיס יומיומי בתקופות שונות בשנה האחרונה), מבין שגם אם טוב יותר לבדוק מראש, חייבים לתקן בדיעבד אם כבר שגית. בשני העיתונים האלו, שמהווים את קבוצת ההתייחסות של הארץ, מתקנים לא רק זוטות כמו תאריכים או שמות שלא אויתו כהלכה. מתקנים גם תיקונים משמעותיים, המצביעים על טעויות שנעשו בשיקול הדעת העיתונאי/המערכתי. עיתונים רציניים מבינים שהנכונות לתקן היא חלק מתג האמינות של העיתון, שהוא הנכס העיקרי של כל כלי-תקשורת.

זה יופי לרצות להיות כמו הניו-יורק טיימס והגרדיאן, רק שזה אומר גם לאמץ את הסטנדרטים המחמירים שלהם, לא רק את הארוֹמה החו”לית. אבל הרבה יותר קל, כידוע, להכות על חטא על חזהו של הזולת, לא על זה שלך. אז בינתיים הארץ חוגג על הטעויות של הניו-יורק טיימס, בלי לאמץ את מדיניות התיקון שלו, הראויה לכל שבח.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Read Full Post »

בובה של יועצים?

לא עבר יום מאז יצאתי מהארץ, וראש הממשלה מאושפז במצב ידוע בבית-החולים. אחרי שסיפרו לנו על הטיפול הכושל של הרופאים (באשפוז הראשון), מטילים כעת את האחריות על היועצים. הם אלו שלחצו שראש הממשלה ישוב לשגרת הפעילות הקדחתנית שלו, אומרים לנו, כדי לשדר עסקים כרגיל וכדי שחלילה הקריירה הפוליטית שלו לא תיפגע מכך שמן המחלה שאובחנה אצלו סובלים לעיתים קרובות גם חולי אלצהיימר. לא ממש משכנע. מה, שרון הוא ילד קטן? מדובר באיש בסוף שנות השבעים שלו, שכבר עבר אי אלו דברים בחייו. לא ברור למה צריך להטיל אחריות על כולם ורק אותו לשחרר ממנה. בהנחה שהרופאים עדכנו אותו במצבו, הוא לא קיבל החלטות בעצמו אלא עשה מה שהיועצים אמרו? אם זה כך, והוא כזה בובה של יועצים, אולי גם קודם הם החליטו על הכל. אז יכול להיות שמבחינת התנהלות המדינה לא כל-כך משנה שהוא עוד לא התעורר? לא יעלה על הדעת.

איך (לא) מתקנים טעות

כותרת ראשית בהארץ בישרה על-כך כי מחלת כלי-הדם של שרון לא אובחנה במהלך אשפוזו הראשון. כתוצאה מכך ניתנה לו תרופה שהחמירה את מצבו ולטענת רופאים הביאה עליו את הארוע הקשה השני. טענה חמורה. אופס… כמה שעות אחר-כך הפריך את הטענה מנהל הדסה. כמובן שעדיין עולות שאלות נוקבות לגבי מהימנותו של הדיווח אודות מצבו הרפואי של שרון, שאותו מסרו רופאיו לציבור לאחר האשפוז הראשון. אבל אם חשבתם שהארץ יכה על חטא על פרסום שגוי (שהתבסס, כמעט כמו כל הדיווחים בפרשה, על מקורות אנונימיים), ואולי אף יתנצל בפני רופאים שהוציא דיבתם רעה – טעיתם. העניין הוצנע בשׁוּרה לקונית בדיווח המעודכן למחרת (שוב בכותרת הראשית), אודות המחלה המאובחנת שלא נמסר עליה, יעד מחודש להתקפות.
אגב, מעניין כי באותו יום של הדיווח הראשון בכותרת הראשית, יצא אותו עיתון עצמו במאמר מערכת שתקף את הבולמוס התקשורתי בפרשה וקרא להוריד את מינון הדיווחים על מצבו הרפואי של שרון. היתכן שכותבי מאמרי המערכת של הארץ לא קוראים את הכותרות שלו?

"דמוקרטיה" משמעה שאני מנצח

במדינה שבה מי שלא זוכה בהתמודדות על ראשות המפלגה פורש וחובר למפלגה היריבה (רק למען תהליך השלום, כמובן), לא מפליא שמי שמפסיד בבחירות הפנימיות פורש מהמפלגה ומאיים להקים את בת-דמותה "האמיתית". במפלגה אחרת הופסק תהליך הבחירה כדי שהמפלגה "תשקול את צעדיה" לנוכח העובדה שמספר שתיים הנוכחי לא נבחר שוב למקום זה.
לא רק להפסיד בכבוד הפוליטיקאים שלנו לא יודעים; נדמה שהם גם לא תמיד מבינים מה זו דמוקרטיה. בחירות דמוקרטיות, לדידם, הן כנראה רק בחירות שהם מנצחים בהן.

Read Full Post »

נימוס אלמנטרי?

המנכ"ל הזמני של רשות השידור, יאיר אלוני, הסביר שהורה לבצע ראיון שתוכנן עם סילבן שלום ב'פוליטיקה' ובוטל על-ידי מערכת התכנית. הטעמים: "נימוס אלמנטרי כלפי השר, שבוודאי ביטל או קבע דברים בגלל התוכנית, ואז להודיע לו על ביטול בהתרעה כה קצרה; הגינות בסיסית: המערכת היתה משתוללת לו שר או כל מרואיין אחר היה עושה זאת לה, ולכן לא נעשה לאחרים מה ששנוא עלינו. כך היה נוהג המנכ"ל בכל מקרה ולגבי כל מוזמן שהיו נוהגים עמו בדרך זו, ללא קשר לעובדת היותו שר". המממ…. כמה הגון ואלמנטרי זה נשמע. הייתי ממש משתכנעת, לולא הייתי מכירה מנסיוני האישי (לא פעם ולא פעמיים) ביטולים מתכניות שונות (אפילו מ'פוליטיקה'); לפעמים ברגע האחרון, לאחר שכבר קבעו אִתי, פיניתי זמן והתכוננתי. לפעמים אפילו לא הודיעו על הביטול אלא פשוט נעלמו ולא חזרו. גם לבן-זוגי זה קרה פעמים אחדות; ויש לשער שגם לאחרים. דְּעָלַךְ סָנִי לַחֲבֵרָךְ לֹא תַּעֲבִיד? על זה שמעו בטלוויזיה רק בהודעות לעיתונות של המנכ"ל (הזמני).

לסטנדרטים עיתונאיים יש מחיר

לא בטוח שאחרי שנחזור מהמחצית השנייה של השבתון, נחדש את המנוי על הארץ. למה? בגלל זה. יש לי איזה פגם שמקשה עלי להמשיך להיות מנויה על עיתון שמוציא מהארון אנשים מעל הדף הראשי שלו, בשם הקמפיין שמקדש הכול. פעם לא יכולתי לתאר לעצמי את הבוקר בלי קפה ועיתון. זה עדיין הרגל, אבל שנהיה פחות ופחות נעים או חיוני. זה לא אומר שלא אקרא אותו, וּודאי אתעדכן במהדורת האינטרנט. זה גם לא אומר שאני חושבת שיש חלופות טובות יותר. מבין עיתוני ישראל, הארץ הוא הגרוע פחות. אבל לסטנדרטים יש גם מחיר. מי שמתיימר להידמות לניו-יורק טיימס ולגרדיאן – קבוצת ההתייחסות של הארץ – כדאי שיידע שבניו-יורק טיימס יובל יועז והעורך שלו היו עפים מהעיתון אחרי הכתבה השערורייתית שפירסמו במוסף.

Read Full Post »

את הכותרת לעיל לא אני ניסחתי. עשה זאת עוזי בנזימן, עיתונאי שאני מעריכה, בטור העורך שלו בעין השביעית. טור שהתייחס להתפשטות הנוהג הנפסד של הסתמכות על מקורות עלומי-שם וקורא ל"חשיבה מחודשת על הנזקים שגורמת עיתונות הספין האנונימית". וכך כותב בנזימן:

"ההסתתרות מאחורי אנשי־צללים, המביאים לכאורה את דבריהן של דמויות חיות וקיימות שיש לציבור עניין וזכות לשמוע מה בפיהן, היא פירצה לבריחה מאחריות. בצורה זו מופרחות גרסאות שאין להן כתובת ושלא ניתן, לכן, לבוא חשבון עם מי שמסר אותן. האנונימיות יוצרת שכפ"ץ להפקרות עיתונאית מהסוג הנחות ביותר."

לבנזימן היושר הנחוץ להודות שגם העין השביעית לוקה בכך, ועוד באותו גיליון עצמו. זה כמובן מחליש את המסר, שהרי העין השביעית מבקשת להיות מצפן אתי לעיתונות. ועדיין, כדאי לעורכיו של בנזימן בהארץ לקרוא קרוא היטב את דבריו בטור זה, לנוכח הכתבה המגמתית והחד-צדדית שפירסמו השבוע במוסף שלהם, שבו הגיע הקמפיין השלילי שלהם נגד פרופ' רות גביזון לשיאים של צהיבות ועליבות. רמיזות אישיות מכוערות, השמצות ארסיות – את כולן מביא העיתון בלי שנדע מי עומד מאחוריהן ומהם האינטרסים שלו, ומבלי שניתן יהיה להתגונן בפני מפיציהן עלומי השם והפנים. מי שמשיבים לשאלה "האם פרופ' רות גביזון מתאימה לבית המשפט העליון או לא?" – כלשונה היומרנית של ההפניה לכתבה מתוכן העניינים – הם מי שאין להם אפילו האומץ לעמוד מאחורי טענותיהם. לא מחמיא, ולאו דווקא לנשוא הכתבה.
מה אכפת לעיתון? בשבוע הבא כבר יהיה קמפיין חדש בנושא אחר.

את המכתב ששלחתי למוסף אביא כאן אם ולאחר שיפורסם.

הקמפיין המלוכלך

עוד לא שקע האבק מהלכלוך של כתבת המוסף, שלוּותה בשובל מכוער במיוחד של תגובות נמוכות וצהובות באינטרנט, המצביעות על "שיקול דעתה" של המערכת המפרסמת אותן (כך מצהירה מערכת הארץ על מנגנון התגובות שלה) – גם ה"כבוד" שבפרסומן כולו שלה – והיום יש לנו כבר כותרת חדשה. בעמוד הראשון של הארץ(!), כיאה לסדר העדיפויות שלו בימים אלו. הפעם כולם מדברים בשמם, יש לציין. אין לי מושג לגבי אמיתותן של הרמיזות המושמעות, אך יש לי עמדה מאד ברורה לגבי צנעת הפרט של אנשים הבוחרים שלא לפרסם את נטיותיהם המיניות. בכלל, נטיות מיניות אינן פרוגרמה בעיני; הן נהפכות (בצדק) לסוגייה רק בחברה המדכאת אותן. אבל הצד השני של המטבע הוא שאי-אפשר בשם מאבק בדיכוי הזה להכריח אנשים אחרים לצאת מהארון. בעיני גם מותר להומוסקסואל לא לתמוך בנישואים חד-מיניים, או להחזיק בעמדה המשפטית כי בכך שמדינה איננה מתירה אותם היא איננה מפירה את חובתה המשפטית על-פי אמנות בינלאומיות הקובעות את הזכות להינשא כפי שזו מנוסחת בהן ("הזכות לשאת בן זוג ולכונן משפחה תהיה מוכרת לגבר ואשה שבגיל הנישואין"). אם כי דעתי האישית היא שראוי לה למדינה להתיר זאת. מוסד הנישואים אמנם איננו בדיוק המוסד המתקדם בעולם, אך כל עוד המדינה מסדירה אותו, זכאים להיכנס אליו גם אנשים הרואים עצמם מתקדמים.

אבל הוויכוח העקרוני והחשוב הזה, אסור שיסתיר מעינינו את הקמפיין המלוכלך שמנהל הארץ נגד פרופ' רות גביזון, שירד לשפל חסר תקדים. בשם ה"הגנה" על "הציבור הנאור" מפני מינויה נפרצו כל הכללים, הופרו כל העקרונות והכל מותר. ועכשיו בואו נשאל כיצד זה לא פירסם הארץ שמועות אישיות מכוערות – שיש בשפע – על שופטים אחרים בבית המשפט העליון, ערב מינוים? מדוע נשלפת הארטילריה החלודה הזאת רק כשמדובר בפרופ' גביזון, למי האינטרס בכך ומי איננו בוחל בשום אמצעי בדרכו להשגת המטרה? לסחרחרה הזאת נסחפים אנשים המצהירים פה ושם על תמיכתם בזכויות אזרחיות. אבל כשמדובר במטרה שהם סימנו הכל מותר: להוציא לשון הרע, להלך רכיל, לשפוך את דמו של אדם ולרמוס את כבודו. או לשתוק לנוכח התופעות האלו בעודם מדברים גבוהה גבוהה על זכויות הפרט, כשבשנים עברו נהנו מתרומתה הלא-מעורערת של פרופ' גביזון לביצורן.
בין אם פרופ' גביזון תיבחר לבית המשפט העליון בין אם לאו (ובשאלה הזאת יכריע כנראה אהרן ברק, לא כתבלבים למיניהם, עורכיהם ומקורותיהם האנונימיים), מסע ההשמצות שמנוהל נגדה מעורר קבס ומעיד בעיקר על המנהלים אותו; שאין להם אלוהים, לא סייג ולא רסן.

Read Full Post »

הבאזז של יחימוביץ (1)

כל-כך הרבה מילים נשפכו סביב הצטרפותה של שלי יחימוביץ לעבודה, עד שחככתי בדעתי אם להוסיף משהו. טוב, משהו צריך להיאמר על הבאזז הזה עצמו. יחימוביץ היא אשה עם דעות כמו שצריך, שעומדת על שלה בלי להתכופף, ומפגינה לוחמנות, אסרטיביות, אומץ ורהיטות – כולן תכונות שאני מעריכה. אבל עם כל הכבוד (ויש כבוד), מדובר כו-לה בעיתונאית, חריפה ככל שתהיה. אז זהו, שחלק גדול מהבאזז סביבה, אם לא כולו, נובע מהיותה עיתונאית; ועיתונאים, כידוע, אוהבים לכתוב על קולגות. קצת ריסון עצמי לא היה מזיק.

הבאזז של יחימוביץ (2)

ועכשיו משהו בקשר לתוכן. התבטאותה הראשונה של יחימוביץ אחרי טקס ההצטרפות המתוקשר נגעה ליחס לחרדים. יש לומר משהו על מה שיש בהתבטאות ועל מה שאין בה. לגבי מה שיש בה נדרשת הבחנה: נכון שההתבטאויות ביחס לחרדים נגועות פעמים רבות בנימות אנטישמיות, המזכירות את הז'רגון האנטישמי המסורתי כלפי יהודים, והן ראויות לכל גינוי והתנגדות. לא נכון שהחרדים הם "מיעוט נרדף". ולגבי מה שאין בה: מִלה אחת של ביקורת על מעמדן של נשים בחברה החרדית, מפי הפמיניסטית הידועה. אפשר לטעון בעד ונגד קואליציות אד-הוק עם הפוליטיקאים החרדים בנוגע לנושאים שהיא והם רואים עין בעין, כמו פורנוגרפיה. מכיוון שיחימוביץ, הפעם כבר כפוליטיקאית, בחרה לאותת לחרדים שהיא אִתם ובהזדמנות זאת לסחוט עוד כותרת או שתיים, כדאי לשאול אותה מה דעתה על-כך שהפרטנרים לעתיד שלה אינם מאפשרים לנשים להיות חברות במפלגות שלהם ולהתמודד לכנסת כמו יחימוביץ.

ואפרופו חרדים ויחימוביץ, מדן מלר קיבלתי באי-מייל את התזכורת בדמות הקטע משמאל.

אביר זכויות האדם

בייגה שוחט דוחה את התפטרותו מהכנסת כדי שיוכל להצביע בוועדה למינוי שופטים נגד מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. אי-כיבוד ההסכם מצד הליכוד, שיגרום לכך שהעבודה תאבד את מקומה בוועדה לאחר התפטרותו של שוחט, בוודאי איננו ראוי. ומכיוון שבהסכם מדובר, ניתן אולי לשקול צעדים משפטיים כנגד אי-כיבודו. אבל מִלה אחת צריך לומר גם על המחזה הלא-ייאמן הזה, שבו חבר כנסת דוחה את התפטרותו רק כדי לחסום מועמדת לבית המשפט העליון. כבר כתבתי שניתן להיות בעד או נגד גביזון, או לחלוק על עמדותיה; אך לומר על המשפטנית המובילה של האקדמיה הישראלית שהיא איננה "מועמדת ראויה" – נו נו. היא כנראה לא מגיעה לשיעור קומתם האינטלקטואלית של אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל ואשר גרוניס… עד כדי כך ששוחט עומד לשלם "מחיר אישי",לדבריו, בדחיית התפטרותו. כנראה ייכנסו כמה ג'ובות פחות לחשבון הבנק העומד לתפוח מהחברויות בדירקטוריונים שמצפות למי שהיה שר האוצר. מן הסתם ראוי יותר, בעיני שוחט, לקבוע את הרכבו של בית המשפט העליון לשנים רבות וביום שלמחרת לפרוש מן החיים הפוליטיים.
המתנגד הזה, שחוסם כעת בגופו את מינויה של גביזון, כך נדמה לו לפחות, לא הצטיין כחבר כנסת רגיש במיוחד לזכויות אדם, בלשון המעטה. יש עדיין הזוכרים כיצד תקף את מי שהתנגדו בזמן האינתיפאדה הראשונה לחוק שהעניק לכוחות הביטחון חסינות מפני הרג, פציעה ונזק שגרמו לפלסטינים. גביזון עברה שינויים רבים בשנים האחרונות, אך את מה שתרמה לקהילת ולשיח זכויות האדם בישראל – אי-אפשר לקחת ממנה. עם כל ביקורתי על חלק מהשינוי בעמדותיה, לו הייתי צריכה לבחור בין יושרתה של גביזון לבין זו של שוחט – לא הייתי מהססת לרגע.

גם להארץ לא מגיע בדיוק ציון לשבח על הכתבה המגמתית והחד-צדדית בנושא שפורסמה במוסף, עם דוברים שרובם הגדול לא מתראיינים בשמם. ראו עוד כאן.

זכותון: אנשים עם מוגבלויות

היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות יצוין כמו כל שנה ב-3 בדצמבר. האו"ם הקים ועדה אד-הוק שתנסח אמנה בינלאומית חדשה לקידום והגנה על זכויותיהם וכבודם של אנשים עם מוגבלויות. מידע נוסף מופיע באתר המיוחד המוקדש להשתתפות ושוויון מלאים, UN Enable, שבו ניתן לעיין גם בטיוטת האמנה המוצעת. ההגנה שמקבלים אנשים עם מוגבלויות באמנות הקיימות לזכויות אדם נדונה כאן.

Read Full Post »

ביום רביעי, אותו יום שבו דיווח על הרשעתו של עופר גלזר, בחר הארץ לפרסם מאמר מערכת, שמיד לאחר שהוא חולק שבחים לחוק נגד הטרדה מינית, מסביר לנו שהוא מנוצל לרעה בידי גורמים "פופוליסטיים" ו"רעשניים". אלו מביאים, שימו לב, ל"אווירה של איום וניכור ולעקר את חיי היום יום מן המתח, החן, הנועם, הצער, ואפילו האווילות הטמונים ביחסי גברים ונשים".

הטענה הזאת – שניתן לתמצת ב'תנו "לחזר"' – איננה חדשה. אבל דבר אחד הוא לקרוא אותה בכמה טוקבקים מפי כותבים עלומי שם, שהתבטאויותיהם העלובות מגלות בעיקר את חששם מפני נגיסה בעוד מעוז כוח גברי (ה"כוח" לעשות בגופן ובכבודן של נשים כרצונם, במקרה זה); דבר אחר לגמרי הוא לקרוא את זה בדבר המערכת של עיתון ליברלי לכאורה. מאמרי המערכת של הארץ מפורסמים באופן מסורתי ללא חתימה, כמייצגים את דעת המערכת ולא איש זה או אחר בה. לא כל כך אכפת לי אם המאמר נוטף הצדקנות הזה נכתב בידי גבר או מה שלא פחות סביר, בידי אשה. העיקר הוא שזה מה שיש לעיתון לאנשים חושבים לומר למחרת הרשעתו של ידוען בשני מקרים של מעשים מגונים, המגיעים לכדי תקיפה מינית, ובשני מקרים של הטרדה מינית. (ועל זה מה שיש למערכת הארץ לומר הוא "סקרנות ושיפוטיות רגשנית בעיקר כלפי אנשים ידועי שם").

כבר כואב הפה מלחזור על כך שגם "רק" הטרדה מינית איננה בגדר פלירטוט תמים ולא חיזור, או יחסים שיש בהם "מתח, חן ונועם", שהארץ כל-כך חושש כי ייעלמו ממקומות העבודה. מדובר בעבירה חמורה הפוגעת בכבודן של הנשים וגורמת להן למצוקה קשה. בושה, פחד, גועל ושיתוק הן תחושות מוכרות וידועות המלוות נשים שסבלו מהטרדה מינית, כך מסבירה לנו אורית קמיר ברשימתה על פרשת גלזר. מאמר המערכת של יום רביעי מטיל כתם על מערכת הארץ כולה.

עוד בנושא: הטרדה מינית כטנגו

Read Full Post »

אחת התופעות המגוחכות, עד כדי פאתטיות, בתקשורת, היא התופעה של עיתונאֵי חצר. אותם עיתונאים שכל כתבה שנייה שלהם (או כל תכנית רדיו/טלוויזיה) מצטטים, מראיינים או מפארים את האדם שאִתו פיתחו יחסי סימביוזה (בלי שמות). זה משרת את האג'נדה של אותה פרסונה, וככל הנראה גם מקל על העבודה העיתונאית, שהחומר מוגש לה לעוס ומוכן, אבל הסימביוזה הזאת לא טובה לחופש המידע ולא לחופש העיתונות. כשהתופעה הזאת חוזרת על עצמה ונהפכת לדפוס קבוע, היא אף לא עושה טוב בעיני לנְשׂוּאֵי הכתיבה; גם הם וגם זרזירי העט שלהם יוצאים נלעגים משהו. ואם חשבתם שבשׁוֹעֵי הארץ מדובר, קשרי הון-שלטון-ותקשורת – לא רק: גם לפעילים חברתיים יש עיתונאֵי חצר משלהם, המרעיפים עליהם סופרלטיבים מביכים. אמנם הפעילים הללו, כידוע, לעולם לא דוחפים את עצמם בעזרת העיתונאים, רק את תפיסת העולם… אבל בעוד שלגיטימי שאנשים ירצו לקדם את עצמם ואת פועלם, כשעיתונאים נהפכים לעט להשכיר הם מועלים בתפקידם.

פלא בעיני שהעורכים לא שמים מחסום לתופעה הזאת, שלא מוציאה שם טוב לעיתונאים שלהם ולעבודתם. בהתחלה זה נראה מגוחך. בסוף זה נעשה מביש.

Read Full Post »