בג"ץ הורה השבוע למדינה להגדיר תוך 10 ימים מהו הסטנדרט לקיום אנושי מינימלי בכבוד. זה איננו "ליקוי מאורות" כפי שכתב נחמיה שטרסלר בהארץ ביום שלישי, בטענה כי בכך מרחיב בית המשפט את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עד אבסורדום; שכן ללא ספק לאנשים יש זכות לקיום אנושי נאות (ולא רק מינימלי). אבל הטענה כי זהו אינו נושא משפטי אלא פוליטי ראויה לבחינה מעמיקה. מרגע שזכויות חברתיות יוכרו כזכויות חוקתיות, יוכל בג"ץ, במסגרת הביקורת השיפוטית, גם לבטל צעדים והסדרים כלכליים. הטענה כי בכך הוא מתערב בסדרי-עדיפויות פוליטיים איננה טענה של מה בכך. סדרי-עדיפויות אלו הם ביטוי לרצון הדמוקרטי שגם מאחוריו מסתתרת זכות שחשיבותה לא מבוטלת: להשתתפות פוליטית וקביעת סדרי החברה.
זכויות כלכליות וחברתיות אינן חדשות על הנייר: הן מנויות בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות-האדם משנת 1948. המחלוקת האידיאולוגית לגביהן בין מזרח למערב, במשך שנות המלחמה הקרה, גרמה לכך שההכרזה לא תורגמה לאמנה אחת אלא לשתיים: אחת בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ואחרת בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. בפועל, רוב ארגוני זכויות-האדם עסקו בעיקר בזכויות האזרחיות והפוליטיות. בשנים האחרונות השתנתה המגמה וכיום זהו "בון טון" בארגונים אלו לקדם במקביל (ואפילו ביתר עוז, למען הדימוי העצמי) את הזכויות הכלכליות והחברתיות. המשך…
קרוא וכתוב 