בשבוע שעבר התפרסמו הנימוקים של הכרעת בג"ץ בשאלה האם מותר לרשויות המדינה במקרה של התקפה צפויה מצד עירק, להפקיע זמן שידור גם מהערוצים הזרים כדי להקרין סרטון הדרכה של דובר צה"ל. בית-המשפט החליט בזמנו להכריע בשאלה למרות שהמלחמה חלפה הלכה לה ללא איום על ישראל. העותרים טענו כי ההשתלטות הזו על המסך חורגת מכלל ה"הודעה" שהחוק מתיר לממשלה לשדר בשעת חירום ותקפו את המידתיות והסבירות של החלטת הרשויות.
ברוב דעות של שניים (דורנר וריבלין), נגד דעתו החולקת של השופט טירקל, קיבל בית המשפט את טענת העותרים כי יש בהפקעת זמן השידור פגיעה מהותית בחופש המידע, בחופש הביטוי ובזכות לאוטונומיה וכי האמצעי המוצע עולה על הנדרש כדי להגן על החיים, שהוא הערך שבשמו ביקשה המדינה לפעול.
בדעת המיעוט שלו, לא קיבל השופט טירקל את טענת העותרים כי תיפֵּגע אפשרותם לקבל "מידע אמין ופרשנות מגוונת של המאורעות ומשמעותם" מערוצי החדשות הזרים, וזאת במשך "תקופה בלתי מוגדרת, שתהיה נתונה לשיקול הדעת המוחלט של שלטונות הצבא", שכן פרק הזמן המיועד להקרנת המידע אמור היה לנוע בין 5 דקות ו-12 שניות לבין 15 דקות במירב. טירקל סבר כי הפגיעה שבה מדובר היא שולית, "זוטי דברים". מול הפגיעה הקלה בחופש הביטוי ובחופש המידע ניצבת במלוא כובדה הפגיעה בזכותם של בני הציבור לחיים ובזכותם להגנה על חייהם, והאיזון שמצאה הממשלה ראוי בעיניו. בסיכום דבריו כותב טירקל: "יש עקרונות שטוב לו לאדם שימות ואל יפר אותם (…) מניעת צפיה בערוץ חדשות זר במשך דקות ספורות, שמטרתה שמירת חייו של הצופה, אינה הפרה כזאת".
דעתו של טירקל לא התקבלה, כאמור. בית המשפט העליון, זה שמתיר בשם "ביטחון המדינה" להרוס בתים ולגרש, איננו סבור שהזכות לחיים של אותם אזרחים ממש שווה 15 דקות בטלוויזיה. פרופורציות.
קרוא וכתוב 