הסופר ויליאם סטיירון נפטר בגיל 81. מחברם של 'בחירתה של סופי' (שנבחר לאחד מ-100 הספרים הטובים שנכתבו בשפה האנגלית במאה ה-20 ) ושל 'וידוייו של נד טרנר' (שעליו זכה בפוליצר), דיבר אלי ביותר דווקא בממואר הדק שלו על מחלת הדיכאון שבה לקה, 'חשכה נראית'. שם הוא כותב: "דיכאון הוא הפרעה של הנפש, מכאיב באופן כה מסתורי וחמקמק בדרך שבה הוא נעשה ידוע לאני – לאינטלקט המתווך – עד שהוא על גבול הבלתי-ניתן לתאור"; ובה בעת כה מיטיב לתאר את מה שהוא מעבר לתיאור. באותו כישרון מעורר קנאה לצקת במילים צוננות את להטה של הנפש. סטיירון הצליח גם לשוב מן הארץ ההיא וגם לספר עליה.
"כיוון שלא אצרתי כוח להמתין למוות, הואיל הוא להמתין לי, בטובו", מצטטת מריל סטריפ את אמילי דיקנסון בסצנה הבלתי-נשכחת בגרסה הקולנועית ל'בחירתה של סופי', שבה היא מחפשת את ספרה של המשוררת שאיננה זוכרת את שמה בספרייה הציבורית של ניו-יורק. המוות ממתין לחולי הדיכאון, וממתין וממתין. סטיירון החלים ושב אל ארץ החיים. ובשובו העניק לנו את המתנה הגדולה של 'חשיכה נראית'. כעת ירדה עליו חשיכה שאיננה נראית. רק אנו נוסיף לראות דרך ספריו, כי הוא עזר לנו כל-כך לראות.
ראה בחושך: להאזנה לראיון שנערך אתי בקול השלום על סטיירון ועל 'חשיכה נראית'
