• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« אלה אשכנזיות, לא אוהבות את אלוהים ולא את ארץ ישראל
החלטת האו"ם 181 »

האהבה האמיתית

18 במאי 2003 על-ידי נעמה

צד האהבה מאת נוגה טרבס. הוצאת הקיבוץ המאוחד. ‏107 עמ', ‏44.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 3.6.1998

אהבתי את ספרה הקודם של טרבס, "האיש במעיל הגשם הוורוד", שבו התגלה לנו קולה הייחודי. כמו תמיד, כשמפתחים ציפיות – מתאכזבים, ואני התאכזבתי מספרה החדש. במובן זה, קשה הרבה יותר לכתוב ספר שני, ולטרבס המשימה קשה אף יותר, מפני שספרה השני הוא ספר סיפורים.

הסיפור הקצר הוא ז'אנר שמחייב את אמנות הסיפר במיטבה; רק השירה עולה עליו בציפייה שהיא יוצרת בנו, לפגוש גביש מזוכך וזוהר. אל הסיפור הקצר אנו ניגשים עם ציפייה לפונקציונליזם שאולי הושרש בנו על-ידי הסיפור התנ"כי, הדגם האולטימטיווי כמעט לז'אנר הזה. גם אם כל שרוצה המחבר הוא לספר לנו סיפור, עדיין נבחן כל אובייקט סיפורי ונשאל: מה תפקידו כאן?

כל קורא מיומן של קובץ סיפורים יודע כי סדר הסיפורים קובע, וכי משמעותיים במיוחד הם הסיפור הראשון והאחרון בקובץ. הפגישה הראשונה תקבע את מערכת הציפיות של הקוראים מן הספר, תכונן את החוזה בינם לבין המחבר, ותאמר להם דבר או שניים על אמצעי הפרשנות שיהיה עליהם להפעיל. דרך הסיפור האחרון נפרדים מן הספר, ועל כן הוא חורת בזכרוננו את שיישאר ממנו.

"אני קוראת לך", הסיפור הפותח את הספר, הוא אולי הטוב שבו. היכולת להזדהות עם הגיבורה נובע קודם כל מהעובדה שהסיטואציה הסיפורית – ההמתנה הבלתי-נסבלת לטלפון מהאהוב – מוכרת כמעט לכל אשה.

המונולוג הפנימי שלה, שמרכיב את הסיפור כולו, עובר מתירוצים בדבר חוסר-יכולתו להתקשר, דרך השבועות להתחיל להאמין באלוהים אם השיחה בוא תבוא, עד להכרה שהיא לא. אבל הטלפון כאויב הוא רק מטונימיה לגבר כאויב. משום שמסקנתה של הגיבורה, בשלב מוקדם למדי של ציפייתה היא

אולי לא הייתי צריכה לומר לו מה שאמרתי לו בפגישה האחרונה. אסור להגיד להם שאוהביםואותם, הם מתחילים להתקפל, להתקמט, להתכרכם, להסתמרר, להתכדרר, להתכווץ, להיסגר, להתחמש, להרתע, לבצע נסיגה טקטית, להתרחק להיזהר, להתחלות, לנסוע מחוץ לעיר, להיות פתאום עסוקים נורא בעבודה, או מה שהכי גרוע להתגייס למילואים לכמה שבועות כי הם מפקדים בצבא.

ולמרות שזה כבר לא בזמנים ההם, ולמה, בעצם, שהאשה העצמאית לא תרים טלפון בעצמה, תוצאת הבדיקה של מלחמת המינים, שמתבצעת כאן, היא שדבר לא השתנה. אולי משום כך הספר "הכללים", שמסביר לנשים בנות ימינו את כל הטקטיקות איך סוף סוף לתפוס אותו אחת ולתמיד, היה להיט היסטרי באמריקה. לא, גם האשה המודרנית תחכה. גם אם הציפייה הזאת תביא אותה לסף התמוטטות עצבים, גם אם ההכרה בכך שהיחסים הסתיימו שלא ברצונה, מושווית כאן באופן מטונימי ומטאפורי כאחת, למוות.

הגיבורה של "צ'רלסטון", הסיפור המסיים של הקובץ, שונה מאד. רקע ההתרחשות מצדיק, לכאורה, את קבלת הדין שיש בו. מדובר בתקופה אחרת, ומי בכלל אמר שצריך לאהוב כדי להתחתן. אלא שמתברר שדווקא הבחור הזה, שהגיבורה נישאת לו בלי שום צידוק פנימי, נותן לה את החופש היקר מכל: החופש להיות היא עצמה.

זהו החופש שהגיבורה של "אני קוראת לך" איננה מסוגלת להעניק אפילו לעצמה. ואולי מהמקום הזה באה התובענות, ובא השיגעון. החופש הזה שאנו מסוגלים להעניק לעצמנו הוא תנאי לאהבה האמיתית, שהיא קודם כל, כמו שהיטיבה כל כך דליה רביקוביץ לומר, האהבה לעצמנו.

הסיפורים שונים מאוד זה מזה. חלקם ריאליסטים, חלקם אלגוריים למחצה. הסיפור "פורנוגרפיה" הוא ממש שיר שנכתב בשורות ארוכות: פיוט לירי על כל המקומות וכל הדרכים לעשות אהבה, שהמחברת במין לגלוג אירוני הדביקה לו כותרת בלתי הולמת.

הסיפור "מסע לילה" מזכיר בסגנונו את המינימליזם של סופרים אמריקאים, בתארו את האפשרות של התרחקות מהמוכר לאו דווקא על ידי התרחקות פיסית מהמקום שבו המוכר מתרחש. ברובד המטא-ספרותי מתנהל תהליך הפוך: המספרת מרחיקה עדותה עד אמריקה כדי לומר משהו על הנואשות והאובדן של יוצאי וייטנאם. כאילו אצלנו לא התרחשו מלחמות כאלה, מיותרות ומתוך ברירה ובחירה, שאנשים איבדו בהן את אמונם לא רק במערכת, אלא גם בעצמם. קל יותר לדבר על וייטנאם מאשר על לבנון, כמו שליוצרי "מאש" היה קל יותר לדבר על קוריאה מאשר על וייטנאם.

על מנת שסיפור יאמר לנו משהו בעל משמעות על עצמנו, כמו שאנו מצפים (בצדק, אני סבורה) מכל סיפור, עליו לבנות את עצמו כבעל תוקף אוניוורסלי, בלי קשר לרקע הקונקרטי שהוא ממוקם בו. את זה אנו שוכחים לפעמים כשאנחנו קוראים ספרות ישראלית, ומצפים, בציפייה שניזונה וטופחה במשך עשרות שנים על-ידי אותה ספרות עצמה, שהיא תתרחש כאן, במקום הזה, עם שמות ישראלים. והרי הדבר שהסיפור בא לומר לנו הוא החשוב בסופו של עניין, לא רק האופן והצורה שבהם הוא אומר אותו, כמו שמטעות אותנו לחשוב מגמות חדישות בפרשנות.

לקובץ סיפורים לא חייב להיות מכנה משותף, אם כי כזה דווקא מוצהר כאן: האהבה; בעיקר זו הרומנטית, אך גם סוגים אחרים של אהבה, לאלוהים, למשל. טרבס מגישה לנו בליל סיפורים, חלקם טובים יותר וחלקם סתמיים ואפילו מיותרים. לא רק שרמתם לא שווה, דומה כי היא התרשלה במלאכת הניכוש בתוך הסיפורים עצמם. הסגנון לעתים מכביד ולעתים שובה, אך הסגנון הוא רק חלק מהסיפור. את אחדות התוכן והצורה אנו מבקשים ביצירת האמנות, וכאן לא רק שזו אינה נמצאת, אלא לעתים גם קשה למצוא, מתחת למניירות של ,הסגנון, את התוכן. אינני יודעת אם אי-שם בדרך מספרה הראשון לזה הנוכחי אבד קולה הייחודי של טרבס; אני לפחות, התקשיתי למצוא אותו כאן.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, נגה טרבס, סיפורים, צד האהבה |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-645 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
    • מי יגן על החולים?
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie