קרוא וכתוב

מזמן לא קראתי כתבה כל-כך מבולבלת, בכל הנוגע לסרבנות, כמו הכתבה במוסף הארץ על ועדת המצפון של צה"ל. היה בה המון "מה לא" (מה לא לשאול כדי לאבחן פציפיזם, למשל) אבל "מה כן" (מהו פציפיזם ואיך מאבחנים אותו, מה ההבדל בין סוגי סרבנות שונים) – ללקט בפינצטה, וגם אז, כמובן, לא יוצא מזה שום דבר קוהרנטי.

אז הנה כמה הבחנות נחוצות. זהו שילוב של קטע ממאמר שלי שטרם פורסם, עם קטע מחוות-דעת שהגשתי לוועדת המצפון המדוברת לגבי אחד מן הסרבנים המבקשים להשתחרר משירות סדיר.

שלוש הבחנות נדרשות לדיון בסירוב אזרחי (civil disobedience). הראשונה נוגעת להבדלים בינו לבין סרבנות מצפון; השנייה – להבדלים בין סרבנות טוטלית לבין סרבנות סלקטיבית. ואילו ההבחנה האחרונה היא בין הצדקת הסירוב לבין תגובתן הראויה של הרשויות כלפיו.

על-פי הפילוסוף ג'ון רולס, סירוב אזרחי הוא פעולה פומבית (לא רק מופנית לעקרונות פומביים אלא גם נעשית בפומבי) ובלתי-אלימה, מצפונית אך פוליטית (מונחית ומוצדקת על-ידי עקרונות פוליטיים, משמע, עקרונות הצדק המכוננים את החוקה ואת המוסדות החברתיים ולא על-ידי מוסר אישי או דוקטרינה דתית), המנוגדת לחוק, שמתבצעת בדרך-כלל במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. בפעולה זו יש פנייה אל חוש הצדק של הרוב והצהרה כי על פי מיטב שיקול-דעתו של המסרב, העקרונות של שיתוף-פעולה חברתי בין אנשים חופשיים ושווים אינם מכובדים. הנכונות לקבל את התוצאות החוקיות של ההתנהגות (עונש) מדגישה כי אי-הציות לחוק מתבצע בתוך גבולות של נאמנות כללית לחוק.

מרטין לותר קינג

לעומת זאת, סרבנות מצפון איננה צורת פנייה לחוש הצדק של הרוב, איננה פעולה המתבצעת בפורום הציבורי, איננה מבקשת בהכרח לשנות חוקים או מדיניות, ואיננה מבוססת בהכרח על עקרונות פוליטיים. על-פי רוב נובעת סרבנות מצפון מן התחושה שמצפונו של הפועל איננו יכול להרשות לעצמו לבצע את הפעולה הנדרשת.

סרבנות כוללת (או טוטלית) היא סירוב לקחת חלק בכל פעולה צבאית שהיא. פציפיזם משמש בדרך כלל כדוגמא נפוצה לסוג זה של סרבנות, אך גם סרבנות מטעמי דוקטרינה דתית יכולה להתאים לקטגוריה זו. סרבנות סלקטיווית, לעומת זאת, היא סירוב לקחת חלק בפעולה מסוימת בתוך המלחמה או השירות הצבאי. לדוגמא, סירוב לשרת בשטחים (אך לא בצה"ל בכלל), או סירוב לפנות התנחלויות. האחרונה מכונה לעתים "פוליטית", משום שלעתים קרובות היא מפגינה אי-קבלה של ההכרעה הפוליטית שנעשתה לגבי אותן פעולות במוסדות המורשים לכך, אך היא יכולה להתבצע גם מטעמי מצפון אישי. הבדל נוסף נוגע לכך שסרבנות מצפון היא סירוב לציית לאותו צו או חוק הפוגע במצפון ישירות, ואילו סירוב אזרחי יכול להיות עקיף: להתבטא בסירוב לציית לחוק אחר, לאו דווקא לחוק שאותו רואים כפוגע (למשל, סירוב לשלם מסים כמחאה על מדיניות של מלחמה, לאו דווקא סירוב להשתתף במלחמה).

ההבחנה בין סירוב אזרחי לבין סרבנות מצפון איננה תמיד קלה וברורה. ייתכנו סירובים המערבים את שני הסוגים; ולמעשה, רוב הסרבנות של "יש גבול" ושל "אומץ לסרב" היא עירוב של השניים, במינונים שונים. בעוד שהמדינה יכולה לגלות סובלנות כלפי סרבנות מצפון, מתוקף הכרתה וכיבודה את חופש המצפון, אין זה הכרחי שהזכות לחופש המצפון תלבש את הצורה של פטור מגיוס דווקא. ועם זאת קל יותר למדינות להיענות לסרבנות מצפון, שבדרך-כלל איננה תופעה המונית, מאשר לסירוב אזרחי שעל-פי הגדרה הוא קריאת תגר על פגיעה קשה ומתמשכת של המדינה בעקרונות הצדק שלה עצמה.

ולבסוף, הצדקת הסירוב היא עניין נפרד מהשאלה כיצד מן הראוי שהרשויות יגיבו לו. ניתן לדרוש כי הרשויות יהיו סובלניות גם כלפי סירוב בלתי-מוצדק, ולהיפך.

סרבנות מצפון והזכות לחופש המצפון

על-פי ההבחנות הללו, סרבנות מצפון כוללת וישירה תהיה סירוב לקחת חלק בכל פעולה צבאית שהיא, וסרוב לציית לאותו צו או חוק הפוגע במצפון ישירות.
[ר' John Rawls, A Theory of Justice, p 369.; ליאון שלף, "אי ציות לחוק מטעמי מצפון", בתוך: רות גביזון (ע'), זכויות אזרח בישראל – קובץ מאמרים לכבוד חיים ה. כהן, האגודה לזכויות האזרח בישראל, תשמ"ב, עמ' 126-7; בג"צ 734/83 שיין ואח' נ' שר הביטחון ואח', פ"ד ל"ח(3) 402-3].
חופש המצפון הוא זכות-אדם מוכרת בתפיסות המוסר הפילוסופיות כמו גם במשפט הבינלאומי: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (1966) קובעת זכות זו בסעיף 18(3) לאמנה. סעיף 18 נמנה על אותם סעיפים שמדינה שהיא צד לאמנה איננה רשאית לגרוע מן המחויבות להוראותיהם גם בשעת חירום (ר' סעיף 4 לאמנה). ישראל היא צד לאמנה מאז 1991 ומחויבת להוראותיה. מצד שני, סעיף 8 (3) לאמנה, האוסר על החזקת אדם בעבודת כפייה או חובה, מציין בס"ק ג'2 כי לעניין זה "עבודת כפייה או עבודת חובה" לא תכלול "שירות בעל אופי צבאי, ובארצות שבהן מוכר סירוב מטעמי מצפון, שירות לאומי שנתבע כחוק מסרבנים מטעמי מצפון" (ההדגשה שלי). קרי: אין חובה על המדינות להכיר בסירוב לשרת בצבא מטעמי מצפון. מדינת ישראל מכירה בטעמי מצפון כבסיס לפטור משירות צבאי. הענקת פטור מטעמי מצפון לנשים בלבד (ר' סעיף 39(ג) לחוק שירות ביטחון (נוסח משולב) התשמ"ו-1966) היא אפליה פסולה על-בסיס מין, ופוגעת בזכות החוקתית לכבוד ולשוויון. (ר' חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992); בג"צ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם" ; בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון, תקדין עליון). אפליה מטעמי מין בהענקת זכויות אסורה על-פי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ר' סעיף 2 לאמנה), והמדינות שהן צד לאמנה מחויבות להבטיח את זכותם השווה של גברים ונשים ליהנות מכל הזכויות המפורטות בה (ר' סעיף 3 לאמנה). לגבי גברים, בית-המשפט העליון הישראלי, בשבתו כבג"ץ, הביע את עמדתו כי מן הראוי ששר הביטחון יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 36 לחוק שירות ביטחון, כדי לפטור פציפיסטים אמיתיים, סרבנים כלליים, מחובת הגיוס. (ר' בג"צ 4062/95, אפשטיין נ' שר הביטחון ואח', תקדין עליון 95 (2) 479).

עוד בנושא :
החוק לא מעל הכל
עלה התאנה של הימין

לקריאה נוספת:
הנרי דיויד ת'ורו, סירוב אזרחי
מרטין לותר קינג, מכתב מבית הכלא בבירמינגהאם