קרוא וכתוב

מוסף הארץ לא רצה להמשיך לפרסם תגובה לרשימתו של זוהיר אנדראוס "רק הפליטים יכולים" (1.8.03) בתגובה לכתבה על תכנית איילון-נוסייבה ("עמי וסרי מחפשים פרטנר", 11.7.03). טוב, נו, זו לא באדולינה והשאלות הרות-הגורל שהאושיה התרבותית הזאת העלתה, שבגינן היא זכתה שם לסדרת תגובות בהמשכים. כאן מדובר רק בשאלה השולית האם – ואיך – נחיה כאן, או בעצם ילדינו ונכדינו, בעוד כמה עשרות שנים. האם תתקיים כאן מדינה ליהודים? אתם יודעים מה, האם יהיה כאן קיום קולקטיווי בטוח ליהודים?

זאת איננה תגובה דבוּרה על אופניה ולא מאמר אקדמי או אפילו פובליציסטי. זאת התייחסות קצרה לכמה מן השאלות שמעלה אנדראוס. קצרה גם בגלל המדיום וגם כי אני דנה בכך בשיטתיות ובפירוט באחד מפרקי ספרי שעומד לצאת בקרוב. הנימה הקלילה, פה ושם, היא רק כי נראה לי שבלעדיה לא ניתן לשרוד כאן בקיץ (הפוסט הזה נכתב באוגוסט), עם זכות השיבה או בלעדיה.

אנדראוס: מי הסמיך את נוסייבה לוותר בשם הפליטים הפלסטינים על זכות השיבה, המעוגנת בהחלטה 194 של מועה"ב וכו'?

תשובה: איש לא הסמיך אותו. הוא בא בהצעה.
אבל מאחורי השאלה הזאת מסתתרת טענה הרבה יותר כבדת-משקל, כמובן, הטוענת כי רק בעלי הזכות יכולים לוותר עליה. הטענה הזאת (שיוצאת מההנחה הבלתי-מוכחת כי אכן מדובר ב'זכות') לא רק מתעלמת לחלוטין מכך שכל הסכם פוליטי נחתם בידי נציגי הצדדים, אלא מחזקת את החשש אצל הישראלים שכל הסכם שייחתם יהיה ככתיבה על הקרח, שכן אם תביעת הזכות לשוב תשוב ותעלה גם לאחריו, היא תאיים על עצם האפשרות ליישב את הסכסוך הזה בדרכי שלום. מצד שני, זכות שיבה (repatriation) היא אכן זכות אינדווידואלית ובשל כך כלל לא ברור כי היא חלה על מקרים של שיבה המונית. באשר להחלטה 194 – לא כל-כך ברור שהיא "מעגנת" את זכות השיבה. ר' במסגרת.

הכשל ההיסטורי

אנדראוס: מדוע לא דרש נוסייבה משותפיו הישראלים לרעיון, להכיר לפחות באופן מוסרי באחריותה של ישראל למה שקרה לפליטים?

אני בהחלט חושבת שישראל צריכה להכיר באחריותה המוסרית לבעיית הפליטים. אבל זאת אחריות מוסרית חלקית, לא מלאה. מה לעשות וההיסטוריה מדברת בשם עצמה, ועוד יש עמנו כמה שחיו ממש אז, בפרה-היסטוריה של 1947. אז קיבל היישוב היהודי את החלטת החלוקה, ואילו הפלסטינים דחו אותה ופתחו במלחמה שבה הובסו. הדחייה הזו איננה מצדיקה את כל מה שנעשה לאחר מכן במסגרת המלחמה. שאלת האחריות גם מחייבת להפריד במידה מסוימת בין המנהיגות לבין העם או התושבים. אבל אי-אפשר לפטור בלא-כלום את השאלה עד כמה נושאת קבוצת אנשים בחלק מן האחריות לגורלה. התביעה המוצגת לישראל לקלוט את כל העקורים הפלסטינים מבקשת לא רק להחזיר את ההיסטוריה לאחור, לשלב הטרום-חלוקתי, אלא גם להטיל עליה את האחריות המלאה לטרגדיה של העם הפלסטיני, בעוד הוא עצמו מתנער מכל אחריות לה. מדי יום בני-אדם משלמים מחיר על הבחירות שלהם. זה נכון גם לבחירות קולקטיוויות-היסטוריות.
לדחיית החלטה 181 של האו"ם בידי הפלסטינים חשיבות מיוחדת ובעיקר להתעלמותם מדחייתה בעודם מתעקשים מאד על מימושה של החלטה 194, שעוד ידובר בה בהמשך.

אנדראוס: מדוע לא ידרוש נוסייבה מעמיתו הישראלי לוותר על חוק השבות?

או, now we’re talking. חוק השבות הוא בעייתי מאד, ומומלץ לעשות בחוקי ההגירה של ישראל רוויזיה רצינית, אם לא יותר מזה. אבל רגע, אם המדינה הפלסטינית, כשתקום, תחוקק "חוק שבות" שיאפשר לכל בני העם הפלסטיני בפזורה לשוב אליה ולהתאזרח אוטומטית, אני אהיה נגד זה? ממש לא. אז לא הבנתי, בהקשר הזה, את תביעתו של אנדראוס. נו, טוב, אני מאד מבינה את האינטרס הפוליטי של אלו שמבקשים לכרוך את שני הדברים האלו יחד…

שיבה כתביעת זכות מוסרית ומשפטית

אני מבינה גם את אלו שאומרים שישראל מקבלת כל יהודי/ה, אבל חוסמת את שעריה בפני מי שחי כאן קודם. נכון. והפתרון הפוליטי לבעיה הזאת תהיה שיבה של הפלסטינים למדינה פלסטינית, לא למדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. בין השאר, זאת ההשתמעות הברורה של הכרת אש"ף במדינת ישראל ושל הסתמכות הסכמים שנחתמו בין הצדדים על החלטות 242 ו-338 אבל לא על 194.

קיים קושי לבסס את תביעת השיבה הן כזכות מוסרית והן כזכות משפטית. חכו לספר. רק כמה נקודות למחשבה:

• זכות היא אינטרס שמהווה טעם מספיק להטלת חובה מקבילה על צד ב'.
• נניח שמדובר כאן באינטרס שמקים זכות לכאורה (prima facie); כלומר, תקפה לפני שנשקלו כל הנסיבות הרלוונטיות. במקרה הזה הנסיבות הן: פגיעה בזכויותיהם של בני-אדם אחרים החיים כיום באותם מקומות, הזכות להגדרה-העצמית של העם היהודי וזכותו למדינה משלו שבה יובטחו קיומו הקולקטיווי ותרבותו הלאומית. (כאן יש קושי מיוחד שכן התביעה לבטל את אופייה היהודי של המדינה ולהפכה למדינה דו-לאומית מלווה בדרישה לאומית לעילא כשמדובר בלאומיות הפלסטינית. אז רגע, על מה אנחנו מדברים? על שתי מדינות, אחת פלסטינית ואחת דו-לאומית?).
• בקיצור: הדרישה היא לתקן עוול אחד בעוול חדש

קיים קושי לבסס את התביעה הזאת גם כזכות משפטית על-פי המשפט הבינ"ל, שאף הוא איננו פועל בחלל ריק. (בואו נחכה עם הניתוח המשפטי לספר. גם כי הוא קצת מעייף וגם כי אני בכל-זאת צריכה להרוויח…).

אנדראוס: האם העברת הפליטים מלבנון למדינה הפלסטינית (…) לא תשאיר את הפליט מתרשיחא פליט ברמאללה?

תשובה: למה, חוק השבות הפך את הפליטים מאירופה לפליטים בתל-אביב?

אפילוג

1. אנדראוס מציע מפקד לאומי של הפליטים, וצופה כי הם "יחתמו בעד השמירה על זכותם ההיסטורית לשוב למולדתם ובעד החזרת נוסייבה ושות למשרדיהם הממוזגים". לא בדקתי את המיזוג במשרדים של עמי וסרי (אצלי הוא עובד מצוין, תודה ששאלתם), אבל בחוץ נורא חם, וכשיש מלחמה עוד יותר חם. ונשפך בה המון דם. מה שאנדראוס מציע – וזה צריך להיות ברור לכל הצדדים – הוא הנצחת הקונפליקט, המשך המלחמה והכרעת הסכסוך בכוח הזרוע. הוא כל-כך בטוח שזה כדאי, אפילו לצד שלו?

2. הפרוייקט הציוני הוא פרוייקט של פליטוּת. הוא מבטא את רצונם של היהודים בריבונות לאומית ואת הצורך הדוחק שלהם בה. אני נולדתי כאן, והמדינה היא עובדה בשבילי, אבל אני לא רוצה לחזור להיות מיעוט נרדף. אני רוצה מדינה ליהודים. לא בדמותה הנוכחית. צודקת יותר. בלי כיבוש ושליטה על עם אחר. מעניקה שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה. אבל מבטאת את תרבותו של העם היהודי ומעניקה לו ביטחון קיומי כקולקטיב. השורה התחתונה היא שאני לא בטוחה שקיומנו כאן מובטח ללא מדינה. בעצם, אני כמעט בטוחה שלא.

החלטה 194: לא מה שחשבתם

הפלסטינים נתלים בהחלטה 194 של עצרת האו"ם כביכול היתה מקור ועיגון לזכותם המוכרת בינ"ל לשוב. ראשית, ההחלטה איננה יוצרת זכות (זה בלתי-אפשרי: גם בהקשר משפטי-פורמליסטי צר, הצהרות אינן יוצרות זכות), ואף לא מצהירה עליה. לעומת זאת, היא מותנית בנכונות הפלסטינים השבים לחיות בשלום עם השכנים הנוכחיים. מן הסתם היא צריכה גם לעלות בקנה אחד עם החלטה אחרת של האו"ם, 181, שהחליטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ישראל ופלסטין.

שנית, לא רק שניסיון לשנות בכוח את ההסדר הזה אירע מיד לאחר קבלת החלטה 181, אלא עולה השאלה האם שיבה של מי שנהפך לעקור בעקבות אותו ניסיון אלים עצמו יכולה להתיישב הן עם ההחלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הן עם העקרונות הבסיסיים של מגילת האו"ם, המבטיחים את ריבונותן השווה של המדינות החברות ואת שלמותן. משפטנים אחדים סבורים כי תוקפן החוקי של החלטות אחרות של העצרת הכללית של האו"ם – כמו למשל החלטה 3236 מ-1974, המאשרת מחדש את זכותם של הפלסטינים לשוב לבתיהם – מוטלת בספק בדיוק מסיבה זו.

ולבסוף, עצרת האו"ם כרכה את המלצתה בהחלטה 194 בהגעה להסדר כולל, מה שמדגיש את האפשרות שעומדת בפני הצדדים להגיע להסכם פשרה בסוגיות השונות שעומדות על הפרק, כולל "בעיית הפליטים", מבלי שחלה עליהם חובה  – משפטית או אחרת – לפתור אותה דווקא באופן מסוים.