ניתן לאפיין טרור כהרחבת יעדיו של מאבק לאוכלוסייה אזרחית והשלטת אימה כדי להשיג מטרות פוליטיות ואסטרטגיות, ששיטתה העיקרית היא רצח אקראי של אזרחים.[1] בהקשר הישראלי-הפלסטיני, מדובר במאבק צבאי מזוין המופנה ללא הבחנה כלפי אזרחי האויב. מהו מעמדו המוסרי של הטרור, והאם הוא יכול להיות מוצדק?
ברגיל, נחשבת אלימות לרע מוסרי. כדי להשתמש בה נחוצה, אם כן, הצדקה מיוחדת. התיאוריה של מלחמה צודקת מציעה שתי הבחנות בעניין זה. הראשונה היא בין מטרת המלחמה לבין האמצעים הננקטים בה. צדקת המלחמה (jus ad bellum) נקבעת על-פי מטרתה, שעל-פי מנהג האומות היום נחשבת למוצדקת רק אם היא מהווה הגנה עצמית.[2] לעומת זאת, שאלת צדקתם של האמצעים המופעלים במלחמה (jus in bello) מנותקת מן השאלה האם היא עצמה צודקת. ישנם אמצעים מסוימים שאסור להפעיל בה, בין אם היא צודקת ובין אם לאו. ההבחנה השנייה היא בין חפים מפשע לבין נושאים באחריות.[3] הבחנה זו היא בעייתית מבחינה מוסרית, שכן הרי גם חיילים הם חפים מפשע: הם לא עשו דבר שמצדיק את תקיפתם, ודאי שלא פגיעה בהם. קרוב לוודאי שהבחנה זאת נוצרה מתוך רצון להפחית את מספר הנפגעים במלחמה, על-ידי תיחום קבוצה שהמדינה ממנה כשלוחתה למטרת המלחמה, ועל-כן מותר לפגוע בחבריה עת זאת מתרחשת. כלומר, ביסודה מונח שיקול תועלתני לגבי מספר האנשים העלולים להיפגע, והרצון לצמצמו. המונח 'חף מפשע' בהקשר זה משמעו מי שאיננו מעורב במלחמה, ועל-כן לא עשה דבר ששולל ממנו את זכויותיו בשל מעורבותו זאת, וכאילו מוּצַא מחוץ ל"משחק".
המינוח המקובל במשפט ההומניטרי הבינלאומי (דיני המלחמה) להבחנה זאת הוא אזרחים
(civilians) לעומת לוחמים (combatants). כדי להיכנס לקטגוריה של "לוחמים" יש למלא שורת דרישות, המפורטות בין השאר באמנות ג'נבה, ונוגעות בעיקר ליכולת לזהות מרחוק כי מדובר בלוחמים ולא באזרחים. מבחינה משפטית יש להבחנה בין אזרחים ללוחמים חשיבות בשלושה מישורים: א. רק לוחמים זכאים למעמד של שבויי מלחמה. ב. לוחמים מהווים מטרה לגיטימית להתקפה (אלא אם נפצעו או נפלו בשבי). הריגתם איננה רצח או הוצאה להורג ללא משפט. ג. מכיוון שכך, יש ללוחמים חסינות מפני העמדה לדין בגין עצם הלחימה (להבדיל מביצוע פשעי מלחמה), שאין לאזרחים באם הם נוטלים חלק בלחימה. הגדרתם של אזרחים היא הגדרה שיוּרית: אזרח הוא מי שאינו לוחם. והוא מוגן כל עוד איננו לוקח חלק ישיר בפעולות איבה. אם הוא נוטל חלק בלחימה, הוא מאבד את ההגנה ומותר לפגוע בו (אם כי עדיין לא יקבל מעמד של שבוי מלחמה ולא חסינות מפני העמדה לדין). המשפט הבינלאומי איננו אוסר על כל פגיעה באזרחים (למשל, אם היא נלווית לפגיעה הכרחית ביעד צבאי ואיננה בלתי-מידתית), אך הוא אוסר באופן מוחלט על הפיכת אזרחים למטרה.[4]
להלן אבדוק האם ניתן להסתייע בהבחנות אלו בדיון המוסרי בטרור. פגיעה באזרחים מתרחשת לעתים קרובות במלחמה או בפעולות צבאיות של מדינות. ההבחנה הראשונה – בין מטרה לבין אמצעים – מסייעת להבחין בין פעולה לוחמתית לבין טרור לעניין זה. בפעולה לוחמתית (כמו בהפצצה, למשל) עלולה להתרחש פגיעה באוכלוסייה אזרחית כתוצר-נלווה של פעולה צבאית. לעומת זאת, פעולת הטרור שמה לה למטרה פגיעה באוכלוסייה אזרחית. חשוב לציין כי זוהי הבחנה בעלת טעם כאשר מסגרת ההקשר המוסרית היא של מוסר דאונטולוגי, שבו הקריטריון המוסרי הינו כוונת הפועל, ולא של תוצאתנות (consequentialism) מוסרית, שאמת-המידה שלה היא תוצאת הפעולה.[5] התורה הדאונטולוגית מבחינה (ב"עיקרון האפקט הכפול") בין נזק מכוון לנזק נחזה, ומדגישה את הכוונה או הבחירה לעולל רע כמטילה אחריות מוסרית, להבדיל מהאפשרות לצפות שהפעולה תגרום רע או לא תצליח למונעו.
אלא שההבחנה בין שוגג למזיד איננה ממצה את כל טווח הפעולות: גם תוצאות הניתנות לצפייה משיתות על הפועל אחריות מוסרית ועליו לצפות אותן כתוצאות נלוות של פעולתו. על-כן, לא ניתן יהיה להתנער מאחריות מוסרית לפעולות לוחמתיות שניתן לִצְפּות כי קיים סיכוי סביר שהן תגרומנה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, אם כי זוהי אחריות מופחתת יחסית לזאת המושתת עליו כאשר הוא מבצע מעשה בכוונה תחילה. השאלה הקשה היא מהו מעמד הפגיעה באזרחים כאשר זו אינה רק מסתברת אלא ודאית. שאלה זאת עולה בחריפות רבה לגבי סוגיית ההתנקשויות ('סיכול ממוקד'), לדוגמא, כאשר ידוע בוודאות שעם המועמד לחיסול נמצאים בני-משפחתו, או שברור כי האמצעי המופעל יפגע גם באזרחים נמצאים בסביבתו. כאן שוב אי-אפשר להיאחז בהבחנה בין מטרה לבין אמצעים לבדה, שכן לא מדובר רק בהסתברות שיש לִצְפּותה אלא בתוצאה ודאית כמעט של הפעולה (ככל שקיימת כזאת). אנו מודדים פעולות רבות בחיינו לא רק על-פי הכוונה וגם לא על-פי התוצאה לבדה, אלא על-פי תמהיל מסוים של השתיים. כך בחוקי העונשין, למשל, הריגה שלא בכוונה או מתוך רשלנות הן עבירות פחותות בחומרתן מרצח, בגלל המרכיב המרכזי של כוונה פלילית. מצד שני, על ניסיון לרצח – שלא "הצליח" מבחינת תוצאתו, למרות שכוונתו זהה – מוטל עונש פּחוּת משל רצח.
למעשה, אנו נמצאים כאן בתחומה של הדילמה המוסרית הקשה מנשוא, לגבי "מחירן" של פעולות בחיי אדם כאשר בכל מקרה ייהרגו בני-אדם. אם לא ייהרג המחבל המיועד להניח את הפצצה, ייהרגו אנשים רבים כאשר זו תתפוצץ בקניון.[6] האם זה יכול להצדיק את הריגת אשתו שנמצאת לצדו, או את שכניו לבית המגורים? גם תורות דאונטולוגיות נוקשות, ששוללות כל סחר-מכר בזכויותיו של אדם אחד למען רווחה או טוב כללי, מתקשות מאד להתעלם מהדילמה המוסרית שעולה מסיטואציות שבהן ניתן להציל רבים במחיר מותם של מעטים, כאשר נתון כי בכל מקרה ימותו אנשים וכל שניתן לעשות הוא למזער את מספרם.[7]
יצוין כאן כי אחד הקשיים הגדולים שמציב הטרור לתיאוריה של מלחמה צודקת ולכללי המשפט הבינלאומי שמנסים לשקף אותה, הוא כי שוב לא מדובר במלחמה שבין שתי מדינות ובין שני צבאות סדירים וחמושים, אלא בקבוצת אנשים הפועלת מתוך אוכלוסייה אזרחית כנגד קבוצת האזרחים של האויב. בעוד שהנוטל חלק בפעולה לוחמתית איננו מוגן על-פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי גם אם איננו עונה להגדרה של "לוחם", הרי האזרחים שביניהם הוא פועל אמורים להמשיך ליהנות מהגנה זאת. דיני המלחמה הנוהגים אינם עונים באופן מספק לבעייתיות שעולה, בין השאר, מערבוב זה בין לוחמים לאזרחים.
ואולם זוהי בעיקר ההבחנה השנייה – בין חפים מפשע לבין נושאים באחריות – שמשמשת את הטרור, תוך שהוא חולק עליה ומאתגר אותה. על-פי תפיסת הטרוריסטים, כל אזרחי המדינה שנגדה הם נאבקים, שותפים באופן מוסרי לאלימות המופנית כנגד הכבושים או המדוכאים,[8] ועל-כן לגיטימי להפנות כנגדם אלימות-נגדית, בדמות טרור. עמדה זו נשענת, לעתים קרובות, על תפיסה רחבה יותר, הרואה במדינה מנגנון של אלימות מאורגנת. על-פי תפיסה זאת, הטרור מפקיע מן המדינה את המונופול על האלימות, וטוען לזכותו להפעילה גם נגדה.
טשטושה של הבחנה זאת מסוכן לא פחות מטשטושה של ההבחנה הראשונה, אם כי הוא מתבטא בעיקר בהפרת כללי המשפט הבינלאומי, מתוך הנחה בעייתית-מה שאלו מבטאים גם כללי מוסר. ראינו כי האיסור להפוך אוכלוסייה אזרחית למטרה הוא יסוד מוּסד של דיני המלחמה והפרוטוקולים לאמנת ג'נבה אוסרים במפורש על פעולות טרור כלפי מי שאיננו נוטל חלק במעשי איבה.[9] התייחסות אל הכול כאל קורבנות המלחמה, או התייחסות לאזרחים כנוטלים חלק במעשי איבה מעצם העובדה שמדינתם מבצעת אותם – מקעקעת את התובנה הבסיסית שעומדת ביסוד ההבחנה הזאת. זוהי ההבחנה שמאפשרת לצאת חוצץ כנגד ההנחה כי במלחמה הכל מותר, ומאפשרת לנו להשליט כללי התנהגות ולפעול על-פיהם גם בעת מלחמה. כללים אלו, כפי שראינו, נועדו ככל הנראה למזער את הפגיעה בחיי אדם שמביאות עמן מלחמות בהנחה שלא ניתן למונען לחלוטין.
ניתן , אם כן, להשתמש בשתי ההבחנות לעיל כדי להבדיל בין טרור לפעולה צבאית לוחמתית. התעלמות או טשטוש של ההבחנה בין מטרה לתוצר-נלווה (למשל, על-ידי בחינה של התוצאות בלבד), מהווה בעיקר אי-הבנה. אך חוסר-הנכונות להבחין בין אזרחים ללוחמים מבטא השחתה של המוסר שנובעת מהכפפתו לאידיאולוגיה פוליטית. כאשר לא ניתן לתת צידוק מוסרי לטרור, שכן לא ניתן להצדיק מוסרית פגיעה מכוונת בחפים מפשע, לא נותר אלא לפנות לאפולוגטיקה פוליטית-אידיאולוגית: הטרור כ"מפלט אחרון", כ"נשק של חלשים", "כך עושים כולם", קעקוע מעמדם של הקורבנות כחפים מפשע בשל שייכותם הפוליטית או המדינית וגינוי התגובה לטרור כטרור הגרוע מכול.[10]
דילמה מוסרית אחת שיש להזכיר בהקשר זה היא דילמת האלימות, שעניינה תגובה לאלימות: הבוחר להימנע מכל תגובה לאלימות נהפך לשותף פסיווי לה (או ממשיך לסבול ממנה); הבוחר להתנגד לה בכוח – נהפך לאלים עצמו. האם בהקשר של התנגדות לשלטון כיבוש אלו הן שתי התגובות היחידות? דומה כי ניתן להצביע על שתי אפשרויות נוספות. האחת: התנגדות לא-אלימה. השנייה: התנגדות אלימה שתופנה כלפי לוחמים ולא כלפי אזרחים.[11] מכל מקום, גם אם מטרת המלחמה צודקת, אין היא מצדיקה את כל האמצעים שננקטים בה. הדרך המוסרית לבחור בטרור – חסומה.
הערות
(1) מייקל וולצר מציין כי האקראיות היא המאפיין העקרוני של הפעילות הטרוריסטית. ר' וולצר, מלחמות צודקות ולא-צודקות, 1977, עמ' 234.
(2) ר' פרק 7 למגילת האו"ם.
(3) ר' וולצר, שם, עמ' 237.
(4) תודה לדוד קרצמר.
(5) הנציג המובהק של מוסר דאונטולוגי (מן המקור היווני deon = חובה) הוא כמובן קאנט. שורשיו של המוסר הטלאולוגי (מן המקור היווני telos = תכלית) – הם באריסטו. רולס מציע להבחין בין השניים בעזרת המושגים 'טוב' ו'נכון' או 'צודק' (right), כאשר התורה הדאונטולוגית איננה מאפיינת את הטוב באופן בלתי-תלוי בנכון או איננה מפרשת את הצודק כמקסום הטוב.
(6) אני מתייחסת כאן לאותו 'סיכול' המופנה כלפי טרוריסטים בדרך או מי שמפעיל אותם, סיכול המתבצע שעה שאין אפשרות אחרת לסכל את המעשה כמו לעצור את אותו אדם. מובן כי טענה זאת איננה תופסת כאשר מופעל 'סיכול' באופן רחב יותר שלא נצמד לקריטריונים הנוקשים הנ"ל, וגם מביא אתו לעתים טעויות בזיהוי. בכל מקרה עדיין קיימת הבעיה של פגיעה באזרחים תמימים הנמצאים בסביבתו של הטרוריסט.
(7) נקודה זו היא בעייתית שכן אם מראש הקריטריונים הם גם תוצאתניים (מזעור מספר הנפגעים), האם לגיטימי לבחון גם את שאר הפעולות הלוחמתיות במונחים אלו, ולא במונחים דאונטולוגיים?
(8) הם גם שותפים למנגנון הפוליטי והמדיני שמאפשר אותם, בשלמם מסים, לדוגמא, וגם בתמיכת רובם בממשלה אשר נוקטת במדיניות שנגדה יוצא הטרור.
(9) Protocol Additional to the Geneva Conventions of 12 August 1949, and relating to the Protection of Victims of International Armed Conflicts (Protocol I), 8 June 1977, Article 51.2.
Protocol Additional to the Geneva Conventions of 12 August 1949, and Relating to the Protection of Victims of Non-.International Armed Conflicts (Protocol II), 1977, Article 4.
(10) See Michael Walzer, “Excusing Terror – The Politics of Ideological Apology”, The American Prospect, Volume 12 Issue 18, October 22, 2001
(11) האפשרות האחרונה מעלה את הבעיה של התגובה הצבאית לאלימות כזאת, והאם היא תיחשב לפגיעה באזרחים או בלוחמים. אציין כי הפרוטוקול הראשון לאמנות ג'נבה מאפשר החלת מעמד של שבויי מלחמה, למשל, גם על קבוצות גרילה. ישראל איננה צד לפרוטוקול זה. אין באפשרותי לדון בנושא זה בגבולותיו של המאמר הנוכחי.
© אין להשתמש במאמר זה או בקטעים ממנו ללא רשותי.
קרוא וכתוב 