לטענת פררה מאת אנטוניו טאבוקי. תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר: אלון אלטרס. זמורה-ביתן 1996, 158 עמ'
ד"ר פררה הוא כתב פלילים בדימוס, שעורך את מוסף התרבות של העיתון 'ליסבון' היוצא, כפי שאפשר לנחש משמו, בעיר זו. השנה היא 1938; בפורטוגל שולט הפאשיזם של סלזאר, בספרד השכנה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הרפובליקנים לתומכי פרנקו, ועל אירופה כולה כבר מוטל צִלו הכבד של המגף הנאצי. ד"ר פררה מנותק, לכאורה, מכל אלו. הוא מתעניין בסופרים, צרפתים ברובם, קתולים אדוקים בעיקר, שהוא רוצה לתרגם למוסף התרבות שלו, אותה פינה מנותקת שהוא מטפח באדיקות, ואת הדו-שיח העיקרי שלו הוא מנהל עם תמונת אשתו המתה. מדי פעם הוא מתעדכן בנעשה מפי המלצר בבית-הקפה שבו הוא נוהג לסעוד.
אלא שמצִלו של המוות קשה להשתחרר, במיוחד במדינה שבה מתעוררים אל עגלון סוציאליסטי ירוּי בידי המשטרה, שדמו ניתז על המלונים בעגלתו, וד"ר פררה מוצא עצמו אחוז מחשבות בלתי פוסקות על המוות. אלו מובילות אותו לגלות מאמר הדן בשאלת המוות, ואל כותבו – מונטיירו רוסי – שהפגישה עמו תשנה את חייו. מהמוות אל החיים, מהקיום המנותק והאוטיסטי אל מודעות, אחריות ואומץ-לב מוסרי.
למרות שמונטיירו רוסי מגלה לו מייד כי חלק מעבודת-הגמר האקדמית שעליו מבוסס אותו מאמר הוא פלגיאט, שלמעשה אינו מתעניין כלל לא במוות ולא בדת הקתולית אלא סתם זקוק לכסף, ולמרות שהפגישה עמו נעשית בנסיבות פוליטיות שאמורות להדליק אצלו את כל נורות האזעקה האדומות, שוכר אותו ד"ר פררה לעבודה במוסף. הוא מטיל עליו את המשימה של כתיבת הספדים לסופרים נודעים, על-מנת שלכשיבוא זמנם יהיה לעיתון 'ליסבון' הספד מוכן לדפוס. אלא שרוסי לא רק שאינו מקבל את הצעותיו של ד"ר פררה על מי לכתוב, אלא כותב הספדים חתרניים, שמהם מצטיירות בבירור עמדות פוליטיות רדיקליות, ומודה שמה שמנחה אותו בכתיבתם אינו קול התבונה אלא קול הלב. כפי שלא ברור לד"ר פררה מדוע שכר את רוסי לעבודה, כך לא ברור לו מדוע הוא אינו מפטר אותו; מדוע הוא שומר בקלסר מיוחד את ההספדים שהוא כותב לו, שאותם הוא מוצא כבלתי-ראויים לפרסום בעיתונו; ומדוע למרות הכול הוא משלם לו עבורם, ומכיסו הפרטי. במהרה מוצא עצמו ד"ר פררה מסובך עד למעלה מצווארו במתן סיוע לפעילי מחתרת אנטי-ממשלתיים, קרוב למוות הרבה יותר מקודם, אך מחובר הרבה יותר לחיים. רק הספד אחד יפורסם בעיתון 'ליסבון' במהלך היכרותנו עם פררה. לא רוסי יכתוב אותו, והוא לא יהיה על סופר.
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פררה, ומעורר עד מהרה תחושה שהוא נרשם כחלק מחקירה, שכן המִלה "לטענתו" מתוספת אל כל ציון מאורעות, בעיקר בתחילת כל פרק ובסופו. למעשה, מחדדת טכניקה זו את העובדה הידועה לנו היטב, כי כל סיפור מאורעות באשר הוא, בין אם בספרות בין אם בחיים, מובא מתוך נקודת המבט הייחודית של הסובייקט, שלעיתים קרובות חווה אותו באופן שונה לחלוטין מאדם אחר. אפילו חקירה משטרתית, הבה ונודה בכך, איננה חותרת תמיד לגלות את "האמת" אלא להשיג הודאה. בספרות מלאכת השחזור אולי קלה יותר: אנחנו נדרשים להפריד בין נקודת מבטו של המספר (בין אם המסופר הוא בגוף ראשון בין אם לאו), לבין המאורעות "כפי שקרו", או הפרספקטיבה האנושית-המוסרית הראויה להם.
לטענת פררה איננו מנסה לגלות אמת כלשהי, אלא לספר כיצד מגלה אדם שיש בו יותר מ"אני" אחד שבאפשרותו לבחור בו, כיצד נבנית ומתגלית זהות מוסרית, וכיצד עובר אדם מהיגררות אחר המאורעות, בבלי דעת, אל ניווּט חייו מתוך מודעות ורצון חופשי. לא מקרה הוא כי טאבוקי הוא מחסידיו הגדולים של היוצר הפורטוגלי הנפלא פסואה,* מי שהמסֵכות הרבות והזהויות השונות שיצר לעצמו, בספרות ובחיים, היו המאפיין הדומיננטי ביותר שלו. "תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת", כתב פסואה באחד משיריו המופלאים (שורה שיהושע קנז אימץ כמוטו לספרו 'הדרך אל החתולים'). וד"ר פררה מוצא את הדלת שלו בדרכו, שהיא כדרך כל אדם, ייחודית.
* כדאי מאד לקרוא גם את ספרו השני של טאבוקי שיצא בעברית: 'חוט האופק/רקוויאם', שאחת משתי הנובלות המרכיבות אותו נסובה על פסואה עצמו ונכתבה, כמחווה, בפורטוגלית.
