ולרשטיין לא קרא לאלימות. הוא קרא לסירוב אזרחי. השאלה היא האם מדובר בסירוב שיכול להיות מוצדק מבחינת הערכים שהוא מבקש להגן עליהם. הקריאה להעמידו לדין בגין המרדה די מדהימה: מדובר בעבירה שצריכה להימחק מספר החוקים בגין פגיעתה הקשה בחופש הביטוי. ולמה ולרשטיין בכל זאת היה צריך לשבת בכלא. מזמן.
המערכת הפוליטית רועשת וגועשת, אך לפחות על-פי הדיווח על דבריו של פנחס ולרשטיין לא היתה בהם משום קריאה לאלימות. על-כן לא נעברה עבירה של הסתה לאלימות. עבירה זו קבועה בסעיף 144ד2 לחוק העונשין:
"המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים".
ולרשטיין ללא ספק קרא להפר את החוק. הפרת חוק לא אלימה יכולה ליפול בגדר סירוב אזרחי, שבנסיבות מסוימות יכול להיות מוצדק. בעוד שסירוב אזרחי עצמו הוא פעולה המוגדרת כפוליטית ופומבית, שאלה הדורשת בחינה היא מעמדה של קריאה לסירוב אזרחי. אך חשוב יותר: האם מדובר בעמידה בתנאים של סירוב אזרחי כפי שמגדיר אותם למשל ג'ון רולס, בספרו A Theory of Justice? – "אי-הצדק שנגדו מוחים צריך להוות הפרה ברורה של חירויות האזרחות השווה, או של שוויון ההזדמנויות האזרחי, הפרה שנמשכה לאורך זמן, אל מול אופוזיציה פוליטית". כאן לא מדובר בהפרה לאורך זמן של עקרונות הצדק היסודיים של החברה, אלא בחוק נקודתי. גם השאלה האם יש כאן פגיעה קשה בעקרונות הצדק איננה טריוויאלית כלל ועיקר. למרות שנראה ברור כי בפינוי אנשים מביתם מדובר בפגיעה בזכויותיהם, אני סבורה כי הערכים שבשמם נעשית הפגיעה הזאת דווקא הם הערכים הדמוקרטיים הראויים. זאת בעוד שהערכים שבשמם מתבצעות הפרות החוק של המתנחלים (במקרה שאלו אינן אלימות) הם ערכים שמימושם, כפי שכתב חיים גנז,
"פירושו פגיעה בוטה בזכות האנושית לשלטון עצמי ולכבוד [של הפלסטינים – נ"כ], אותה זכות שעל-יסודה ניתן לייחס לדמוקרטיה ערך כשלעצמה". (ציות וסירוב, הקיבוץ המאוחד 1996).
יש הטוענים שניתן ללא שום פקפוק להעמיד לדין את ולרשטיין בגין עבירת ההמרדה. זאת על-פי סעיף 136 לחוק העונשין המגדיר המרדה, בין השאר:
"(1) להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין; (2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין; ".
עמדה זאת הובעה מפי משה נגבי בתכניתו 'דין ודברים' השבוע. מעניין לשמוע דברים כאלו מפי מי שרואה עצמו כלוחם ללא חת לזכויות האדם, שכן כל מי שחופש הביטוי יקר לו סבור כי עבירת ההמרדה צריכה להימחק מעל ספר החוקים. מדובר בעבירה שמקורה בפקודת החוק הפלילי מן המנדט הבריטי, שהפְּסִיקה כבר הבינה שחובה לצמצם את תחולתה אחרת היא לא תעלה בקנה אחד עם אופיו של משטר דמוקרטי, המאפשר מתיחת ביקורת על השלטון. (לפירוט ר' קרמניצר וגנאים, הסתה, לא המרדה, המכון הישראלי לדמוקרטיה 1997).
ולרשטיין. הרג נער פלסטיני
וולרשטיין? ולרשטיין צריך היה לשבת בכלא. לא על הסתה, לא על המרדה – על הריגת רבאח ר'אנם אחמד ב-11.1.1988. ולרשטיין היה גם אז ראש המועצה האזורית בנימין. הוא הואשם תחילה בהריגה אך בעקבות עסקת טיעון הורשע בגרימת מוות ברשלנות ונידון ל-4 חודשי מאסר בפועל שיְרוּצוּ בעבודות שירות ול-12 חודשי מאסר על תנאי. (ת"פ 265/88, מדינת ישראל נ' פנחס בן משה ולרשטיין. ר' עוד כאן). צדק, כבר אמרנו?
