"הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א')
כתבתה של ורד ברזילי-לוי במוסף הארץ, על פרוייקט הפריון הישראלי (חלק 1, חלק 2), היא כתבה חשובה בעיקר בשל האופן שבו היא חושפת את עמדותיהם (או שמא היעדר עמדותיהם) של גינקולוגים בכירים, שאין להם אלוהים בדרכם להביא עוד ילד לעולם.
אני מסייגת את דברי, שכן מנסיוני יתכן מאד שהכתבה איננה מדייקת בדברים שהיא מביאה, אפילו שהיא עושה זאת תחת מרכאות של ציטוט ישיר. אלא שהדברים המובאים בה חורגים מכלל הציטוט. הם משקפים נטיה רחבה בקרב החברה הישראלית, הרואה בהבאת ילדים לעולם את חזות הכל, יהיה המחיר אשר יהיה מבחינת בריאותן של הנשים ומבחינת היחס לאנשים הבוחרים שלא להביא ילדים לעולם, המתויגים, בפשטות, כמופרעים. בחסות ההשקפה הזאת עושים הגינקולוגים קוּפּה יפה, המוסווית בנימוקים צדקניים שהם רק מסייעים לזוגות האומללים. סיוע הכולל נסיעה לארצות שבהן מוֹכרות נשים במצוקה את ביציותיהן כדי שנשות ישראל שעברו את הגיל או אינן מצליחות להרות מטעמים אחרים יוכלו לעשות כן. הזוגות הללו אינם תמיד חשוכי ילדים. לפחות במקרה אחד המתואר בכתבה, מדובר בזוג שלו חמישה ילדים (משני הצדדים) מנישואים קודמים, כשהאשה תהיה בקרוב סבתא.
את מה מממן סל התרופות
למרות שההגדרה המקובלת בעולם לאי-פוריות היא אי-הצלחה להיכנס להריון לאחר שנה, ממליץ פרופ' משיח לנשים מתחת לגיל שלושים(!) לא לחכות יותר מחצי שנה של אי-כניסה להריון לפני שהן מתחילות בטיפולי הפריה ולנשים מעל גיל זה – לא יותר משלושה חודשים. מדברי הרופאים עולה שאחת הסיבות לפרוטוקול הזה היא שאם הם לא ימליצו על כך – יעברו הנשים לרופא אחר. טובת האשה או שיקולי פרנסה? אין ספק שסיבה נוספת ליד הקלה על טיפולי הפוריות (3,400 טיפולים בשנה לכל מיליון נפשות לעומת 500 בבריטניה, למשל), היא העובדה שהם ניתנים חינם על-ידי המערכת הציבורית, ללא הגבלה, עד לידת שני ילדים או גיל 45 של האשה. אשה בת פחות מ-30 תקבל לאחר חצי שנה טיפולים יקרים מאד כדי להביא לתוצאה שעל-פי המחקרים יש כ-90% שהיא תושג אחרי שנה נוספת של ניסיונות להרות. באותו זמן מתים אנשים בישראל מפני שסל התרופות איננו מכסה תרופות מצילות חיים. אולי בגלל זה מגדיר פרופ' משיח אי-יכולת להרות כ"מחלה אנושה לא פחות מסרטן". כדאי אולי להזכיר למשיח שמסרטן מתים. ושגם טיפולי ההפריה מסכנים את הבריאות.
רופאים נטולי עמדה
הרופאים בכתבה, לשיטתם, רק מסייעים לנשים המסכנות שמוכנות לעשות הכל כדי להביא ילדים לעולם. דומה כי הם שכחו מזמן שהמקצוע שלהם איננו איזה מתן שירות טכני מנותק מכל מחויבות למצפון הרפואי. להגנתם הם אומרים כי הם אינם משחקים את אלוהים; אם כי כפי שהכתבת מזכירה להם בצדק, דווקא טיפולי ההפריה מביאים אותם די קרוב לתפקיד של אלוהים. "העמדה שלי לא רלוונטית. אני נטול עמדה", אומר פרופ' משיח. בעיניו, ילד שלא נולד משול לילד שנהרג. הוא גם חושב ש"מתוך כל עשר נשים שבחרו לא להביא ילדים, תשע הן מעוּותות, נרקיסיסטיות, אנוכיות בצורה קיצונית, משהו לא תקין אצלן". הכתבת לא נראית לו כזאת ולכן היא, ככל הנראה, האחת מתוך העשר. אבל בכל מקרה הוא מוודא שמספר הטלפון שלו אצלה, למקרה שתתחרט.
תשוקה נטולת רסן
במאמר מלפני 9 שנים, שפורסם בתגובה להצעת חוק הפונדקאות, כתבתי כי "החברה הישראלית מקדשת את ערכי המשפחה ורואה ברצון לילד רצון נעלה, המביס כמעט כל אינטרס נגדי. 'הבה לי בנים ואם אין – מתה אנוכי', אומרת רחל ליעקב, בפסוק המצוטט בדעת המיעוט בפסק הדין בבג"ץ נחמני. ההתייחסות לחוסר היכולת להביא ילדים לעולם כאל מוות והשוואת העקרות למחלה ממארת, אינן נדירות בקרב הנשים שנלחמות על זכותן להביא ילד לעולם. האינטרס האנושי להביא ילדים לעולם צריך אכן לקבל תמיכה וכבוד ראויים. אך לא בלתי מוגבלים (…) מצוקתם של חשוכי הילדים מובנת. אפשר למצות את הרצון לילדים בדרכים אחרות. ואם לא, יש להבין כי גם כשמדובר באינטרס אנושי נעלה, מוטלות מגבלות על אופני מימושו."
כמו בעניין הפונדקאות, גם בעניין טיפולי ההפריה השאלה איננה נשגבותה של המטרה אלא סימון הגבולות שיוטלו על הדרך למימושה. גבולות גם במונחים כספיים, אבל לא פחות מכך ברסנים מוסריים שכל פרקטיקה בחברה צריכה להיות כפופה להם. רסנים כאלו, בהכרח, יעלו את שאלת הפטרנליזם של רופאים ביחס לבחירתן של הפציינטיות שלהן. היעדרם של רסנים כאלו, מצד שני, הופכים רופאים לטכנוקרטים נטולי כל עמדה ביחס לפרוצדורות שהם משתמשים בהן, טכנאים העומדים לשירות כל גחמה, יהיה מחירה האנושי והמוסרי אשר יהיה. כדאי לזכור ולהזכיר לרופאים האלו שהמקצוע שלהם עוסק בהצלת חיים ובשיפור איכותם הבריאותית של החיים. לא כל בחירה של אנשים שייכת לקטגוריה הזאת. אי-יכולת להביא ילדים לעולם איננה מחלה ממארת, ובחירה שונה של (א)נשים, לא-נורמטיבית ככל שתהיה בחברה, עדיין לא צריכה לקבל תארים הלקוחים מעולם הפתולוגיה של רפואת הנפש.
