קרוא וכתוב

בצעירותי, ראיתי עם אבא שלי את ההצגה "של מי החיים האלו, לעזאזל?". אבא שלי כבר אז היה חולה מאד. השאלות שההצגה העלתה במלוא חריפותן – לגבי זכותם של חולים אנושים להחליט כי ברצונם לסיים את חייהם – השאירו עליו רושם חזק. גם עלי.

אבל אם פעם חולים קשים היו צריכים להיאבק על הזכות למות, מתברר שהיום, לפעמים, צריך להיאבק על הזכות לחיות. שני סוגי המאבקים מתנהלים נגד הממסד הרפואי, ושניהם בזירה המשפטית. זאת למרות שהסוגיות הסבוכות שמעלים המקרים האלו בפירוש אינן רק (ואפילו לא בעיקר) רפואיות או משפטיות. אני כמובן מגזימה כשאני אומרת שהמאבק על הזכות למות הוא נחלת העבר. אבל ללא ספק, השאלות סביב הסוגייה הזאת חדרו לזרם המרכזי. יותר ויותר אנשים משוכנעים שזכותם לחיים כוללת את זכותם להפסיק את חייהם. את זכותם למות. ברמה התיאורטית, אגב, זה לא כל-כך פשוט (ר' להלן, בפונט הצבעוני).

לפני קרוב לשנתיים כתבתי לראשונה על המקרה של לסלי ברק, שביקש כי בית המשפט הבריטי ימנע את האפשרות שרופאיו יחליטו כי איכות חייו (הצפויה להתדרדר עקב מחלתו) איננה מצדיקה את המשך הזנתו המלאכותית. ברק זכה בסיבוב הראשון, אבל בערעור נגדי שהגישה המועצה הרפואית החליט בית-המשפט לאחרונה כי גם אם המקרה הפרטי של ברק מוגן על-ידי החוק הפלילי הרגיל, ההכרעה העקרונית הסופית בכל המקרים לגבי הפסקת הזנה מלאכותית או טיפול אחר תישאר בידי הרופאים, ולחולים לא יהיה בעניין זה say. במאמר שפירסמה בגרדיאן, ניסתה אילורה פינלי, פרופ' לרפואה פליאטיבית, להבהיר את הדברים מעמדתם של הרופאים ולהסביר מדוע איש אינו רשאי לדרוש לקבל טיפול כאשר השיפוט [שלהם] קובע שאין בו טעם.
במקרה אחר, סירבו רופאים לתחינותיה של אם להחיות את בתה שסבלה מקשיי נשימה, ורק החייאתה על-ידי אחת האחיות והעברתה לאחר מכן לבית חולים אחר הצילו את חייה.
שני מקרים עלו לכותרות בבריטניה לאחרונה. באחד דרשו בני משפחתו של חולה בן 86 מהרופאים לא לנתק אותו מהמכשירים בגלל אמונתם הדתית; השני נגע לתינוקת שהרופאים קבעו כי אין להחיותה בגלל מצבה הסופני. בינתיים היא ממשיכה לחיות והוריה אף טוענים כי מצבה משתפר. המאבק המשפטי במקרה הראשון נכשל ובמקרה השני עדיין נמשך.

מי מחליט? לבני אדם יש זכות לבריאות, הכוללת את הזכות לקבל טיפול רפואי. החלטות הקשורות לחלוקת משאבים רפואיים הן מטבען החלטות טרגיות. הן כרוכות בהכרעה המקרה של מי דחוף יותר או "חשוב יותר". הן מערבות סוגיות סבוכות. האם עדיף לספק לרבים טיפול שעלותו נמוכה או למעטים טיפול בעל עלות גבוהה? האם יש להשקיע ברפואה מונעת או בטיפולים נדירים? איך מחליטים את מי לפנות מהטיפול הנמרץ כשצריך את המיטה למקרה דחוף חדש?
לרוב הסוגיות האלו, אם לא לכולן, יש השלכות כספיות, והן כרוכות בהחלטות כלכליות בדבר הקצאת משאבים. חלקן החלטות חוץ-רפואיות (כמה יקבלו שירותי הבריאות מתוך העוגה הכוללת של תקציב המדינה) וחלקן החלטות פנים-רפואיות, של מדיניוּת בריאות, כמו אלו שפורטו קודם. אבל ציפייתו של כל חולה כשהוא מגיע לרופא/ה היא שההחלטה שתתקבל בעניינו תהיה החלטה קודם כל משיקולים רפואיים. זה אומר לא רק שיקולים רפואיים לעומת שיקולים כלכליים, אלא גם שיקולים רפואיים-מקצועיים לעומת שיקולים ערכיים לגבי איכות-החיים המוערכת שלו, כשהערכתם של הרופאים מוכתמת בהכרח בהשקפת עולמם האישית.
האפשרות שהזכות לחיים ולטיפול רפואי תישחק בגלל עמדות ציניות ואחרות – מדאיגה אותי מאד. עדיין לא שכחתי את אותו רופא ידוע שנתן לפני שנים רבות ראיון לעיתון (זה היה חדשות ז"ל, אם אינני טועה), ובו סיפר כי אם יאובחן כחולה סרטן סופני יתאבד, שכן איננו רוצה לשכב במיטה כפגר מסריח. איזה מסר העביר הרופא הסְלֵבּ וחסר-הרגישות למאות ואלפי חולים כאלו הסובלים בכבוד ומבקשים עדיין להמשיך לחיות? הוא בטוח לא יהיה הרופא שלי.

ראו גם: המקרה של טרי שייבו