• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« פורסמה ה-Shortlist לבוקר
5 דברים שאתגעגע אליהם בלונדון ו-5 דברים שלא »

של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות

10 בספטמבר 2005 על-ידי נעמה

בצעירותי, ראיתי עם אבא שלי את ההצגה "של מי החיים האלו, לעזאזל?". אבא שלי כבר אז היה חולה מאד. השאלות שההצגה העלתה במלוא חריפותן – לגבי זכותם של חולים אנושים להחליט כי ברצונם לסיים את חייהם – השאירו עליו רושם חזק. גם עלי.

אבל אם פעם חולים קשים היו צריכים להיאבק על הזכות למות, מתברר שהיום, לפעמים, צריך להיאבק על הזכות לחיות. שני סוגי המאבקים מתנהלים נגד הממסד הרפואי, ושניהם בזירה המשפטית. זאת למרות שהסוגיות הסבוכות שמעלים המקרים האלו בפירוש אינן רק (ואפילו לא בעיקר) רפואיות או משפטיות. אני כמובן מגזימה כשאני אומרת שהמאבק על הזכות למות הוא נחלת העבר. אבל ללא ספק, השאלות סביב הסוגייה הזאת חדרו לזרם המרכזי. יותר ויותר אנשים משוכנעים שזכותם לחיים כוללת את זכותם להפסיק את חייהם. את זכותם למות. ברמה התיאורטית, אגב, זה לא כל-כך פשוט (ר' להלן, בפונט הצבעוני).

לפני קרוב לשנתיים כתבתי לראשונה על המקרה של לסלי ברק, שביקש כי בית המשפט הבריטי ימנע את האפשרות שרופאיו יחליטו כי איכות חייו (הצפויה להתדרדר עקב מחלתו) איננה מצדיקה את המשך הזנתו המלאכותית. ברק זכה בסיבוב הראשון, אבל בערעור נגדי שהגישה המועצה הרפואית החליט בית-המשפט לאחרונה כי גם אם המקרה הפרטי של ברק מוגן על-ידי החוק הפלילי הרגיל, ההכרעה העקרונית הסופית בכל המקרים לגבי הפסקת הזנה מלאכותית או טיפול אחר תישאר בידי הרופאים, ולחולים לא יהיה בעניין זה say. במאמר שפירסמה בגרדיאן, ניסתה אילורה פינלי, פרופ' לרפואה פליאטיבית, להבהיר את הדברים מעמדתם של הרופאים ולהסביר מדוע איש אינו רשאי לדרוש לקבל טיפול כאשר השיפוט [שלהם] קובע שאין בו טעם.
במקרה אחר, סירבו רופאים לתחינותיה של אם להחיות את בתה שסבלה מקשיי נשימה, ורק החייאתה על-ידי אחת האחיות והעברתה לאחר מכן לבית חולים אחר הצילו את חייה.
שני מקרים עלו לכותרות בבריטניה לאחרונה. באחד דרשו בני משפחתו של חולה בן 86 מהרופאים לא לנתק אותו מהמכשירים בגלל אמונתם הדתית; השני נגע לתינוקת שהרופאים קבעו כי אין להחיותה בגלל מצבה הסופני. בינתיים היא ממשיכה לחיות והוריה אף טוענים כי מצבה משתפר. המאבק המשפטי במקרה הראשון נכשל ובמקרה השני עדיין נמשך.

מי מחליט? לבני אדם יש זכות לבריאות, הכוללת את הזכות לקבל טיפול רפואי. החלטות הקשורות לחלוקת משאבים רפואיים הן מטבען החלטות טרגיות. הן כרוכות בהכרעה המקרה של מי דחוף יותר או "חשוב יותר". הן מערבות סוגיות סבוכות. האם עדיף לספק לרבים טיפול שעלותו נמוכה או למעטים טיפול בעל עלות גבוהה? האם יש להשקיע ברפואה מונעת או בטיפולים נדירים? איך מחליטים את מי לפנות מהטיפול הנמרץ כשצריך את המיטה למקרה דחוף חדש?
לרוב הסוגיות האלו, אם לא לכולן, יש השלכות כספיות, והן כרוכות בהחלטות כלכליות בדבר הקצאת משאבים. חלקן החלטות חוץ-רפואיות (כמה יקבלו שירותי הבריאות מתוך העוגה הכוללת של תקציב המדינה) וחלקן החלטות פנים-רפואיות, של מדיניוּת בריאות, כמו אלו שפורטו קודם. אבל ציפייתו של כל חולה כשהוא מגיע לרופא/ה היא שההחלטה שתתקבל בעניינו תהיה החלטה קודם כל משיקולים רפואיים. זה אומר לא רק שיקולים רפואיים לעומת שיקולים כלכליים, אלא גם שיקולים רפואיים-מקצועיים לעומת שיקולים ערכיים לגבי איכות-החיים המוערכת שלו, כשהערכתם של הרופאים מוכתמת בהכרח בהשקפת עולמם האישית.
האפשרות שהזכות לחיים ולטיפול רפואי תישחק בגלל עמדות ציניות ואחרות – מדאיגה אותי מאד. עדיין לא שכחתי את אותו רופא ידוע שנתן לפני שנים רבות ראיון לעיתון (זה היה חדשות ז"ל, אם אינני טועה), ובו סיפר כי אם יאובחן כחולה סרטן סופני יתאבד, שכן איננו רוצה לשכב במיטה כפגר מסריח. איזה מסר העביר הרופא הסְלֵבּ וחסר-הרגישות למאות ואלפי חולים כאלו הסובלים בכבוד ומבקשים עדיין להמשיך לחיות? הוא בטוח לא יהיה הרופא שלי.

המקרים שתוארו כאן מעלים מספר בעיות. ראשית, היעדרו של דיון ציבורי מעמיק בסוגיות קשות, וגלגולן לפתחו של בית המשפט. לא הייתי רוצה לא שרופאים ולא ששופטים יחליטו אם איכות חייו של אדם מסוים הופכת את חייו לראויים לחיותם אם לאו. זוהי החלטה שיכול לקבל רק האדם שבחייו מדובר. שנית, ה-bon ton של מה שמכונה 'הזכות למות בכבוד' מאיים להפוך את אלו הנאחזים בחייהם בשארית כוחותיהם לשוליים מבוּזים. כאילו, מי אתם שכל-כך רוצים לחיות? מותר להעריך את האפשרות של חולים סופניים לסיים את חייהם על-פי רצונם (אם כי כדאי לקרוא את זה קודם). אסור שזה ישׁחק לדק את ההכרה בזכותם של חולים אחרים להמשיך לחיות, ולקבל את כל הסיוע והתמיכה הדרושים לשם כך. שיקולים רפואיים צריכים להיות כאלו, לא להחליק במדרון לעבר הכרעה ערכית לגבי חייו של מי ראויים וחייו של מי – לא.
יש הטוענים כי הזכות לחיים איננה חולקת בתכונה המשותפת לרוב הזכויות, שבעל הזכות יכול גם לוותר עליה. אנחנו מכירים את הטענה כי חופש הדת כולל את החופש מדת. אבל זה איננו מאפיין ייחודי לזכות הזאת. חופש התנועה כולל את החופש לא לנוע, חופש הביטוי – את החופש לא להתבטא וכן הלאה. זכויות שבעל הזכות איננו יכול לוותר עליהן נקראות, על-פי אותה עמדה, "זכויות שאינן ניתנות להפקעה". (לעומת שימוש רוֹוח אחר במונח, הבא לבטא את הרעיון שלא ניתן להפסיק להיות זכאים לזכויות אדם. אבל זה כבר נושא לרשימה אחרת).

ראו גם: המקרה של טרי שייבו

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • יש ללחוץ כדי לשלוח קישור לחברים באימייל (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בחוק ואתיקה | מתויג הזכות לחיים, התאבדות, זכות למות |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפו ל 648 מנויים נוספים
  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • הבלוג בפייסבוק

  • הטוויטר שלי

  • מפתח

  • ארכיון

  • רשימות אחרונות

    • ומעין תנחומותי עוד לא דלל
    • שובל של חסד
    • גישה לרשומות פסיכיאטריות – מה הבעיה
    • ניגוד העניינים של גאולה אבן-סער
    • עיגון משפטי לזכויות אדם אינו מספיק: זכויות חולים כמקרה בוחן
  • סימניה

    מסכת השקרים של ההפיכה המשטרית
    המשבר הפוליטי והחוקתי בישראל
    מחשבת את קצה לאחור
    בחזרה לאדם השלם
    המתה בסיוע רפואי בקנדה
    כן, רק לא ביבי
    הומוסקסואלים לא שמאלנים
    למה הארץ הולך על הראש של העבודה ומרצ
    מדוע וכיצד ללמד היסטוריה
    פשעי ציות ופשעי סירוב, שם וכאן

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כאב כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


  • הרשמה רשום
    • קרוא וכתוב
    • הצטרפו אל 648 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • קרוא וכתוב
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • העתקת קישור מקוצר
    • דווח על תוכן זה
    • View post in Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה