במובן מסוים זה כן נגמר – היכולת להשפיע. כי תקופת הבחירות היא אולי התקופה שבה הפוליטיקאים קשובים ביותר לציבור, זה שהם מבקשים את תמיכתו. זהו אולי הזמן היחיד שבו באמת אכפת להם ממה שאנחנו חושבים עליהם, לפחות אם הם מאמינים שזה יתורגם להצבעה בקלפי. אז אם נפגשתם עם פוליטיקאים בתקופה הזאת, פנים אל פנים, בטלפון או ברשת, והקשיתם עליהם – יתכן שהשפעתם לא פחות משישפיע הפתק שלכם היום. זה מסתיים ממש עוד מעט.
הפוליטיקאים שקוראים לכם לצאת להצביע לא מודאגים מאדישות הבוחרים כאינדיקציה למצבה העגום של הדמוקרטיה. (כל כמה ששיעור ההצבעה יהיה נמוך היום, הוא עדיין גבוה יותר משל רוב המדינות הדמוקרטיות. אבל שם, כמובן, לא עומדים על הפרק עניינים של חיים ומוות). אם הם מודאגים, זה משום שהם מעריכים ששיעור הצבעה נמוך יזיק למפלגה שלהם, זו שהם מבקשים להיבחר במסגרתה.
הצבעה היא זכות שאין לזלזל בה, במיוחד לנוכח היעדרה במקומות כה רבים בעולם. מקבוצות רבות היא נשללה במשך דורות, והיא לא הושגה בלי מאבק. לא צריך לקחת אותה כמובנת מאליה. אין לוותר על שום ערוץ, צר ככל שיהיה, לנסות ולהשפיע על צביונה של החברה שלנו. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי גם מצד הבוחרת, המתקשה למצוא את המפלגה המתאימה לה בדיוק ומוצאת פגם בכל אחד מהמועמדים המובילים. לו הייתי בארץ היום, הייתי מממשת אותה. (כן, יובל, הצבעתי אצלך, אל תדאג…). אבל מחר כבר ישכחו הפוליטיקאים את "דאגתם" לנוכח האדישות של הבוחרים הישראלים. מחר הם כבר יחדלו להרגיש מחויבים למה שהם הצהירו עליו. אז למה מתפלאים שבציבור, ובין הצעירים בעיקר, שוררת אדישות קטלנית, אם לא מיאוס, תסכול שמקורו בתחושה שלא משנה למי נצביע, "הכל אותו דבר"? האחריות לכך נופלת קודם כל על הפוליטיקאים הצינים, תאבי הכוח, שהיום אומרים כך ומחר עושים אחרת. ואחר-כך על אותם חלקים בציבור שלא מענישים את אותם פוליטיקאים, ולא יוצקים תוכן במושג accountability. כשמפלגות שהצמיחו פוליטיקאים מושחתים לא נענשות – מדוע שהם לא ימשיכו לחגוג על חשבוננו?
דמוקרטיה איננה מסתכמת במימושה של זכות ההצבעה בקלפי אחת לארבע שנים. את ההשפעה שלנו צריך לתרגל מדי יום, בכל הכלים האזרחיים העומדים לרשותנו. במובן הזה, זה לא נגמר היום. אבל כל זה לא יעזור אם המושג של accountability לא יכה שורש במערכת הפוליטית הישראלית. זהו אולי הצורך הדחוף ביותר שלה. אם זה לא יקרה, הפוליטיקאים ימשיכו לנפנף אותנו, ולנו לא יהיה למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. עד לפעם הבאה שהם יבקשו את אמוננו, באותו חריץ הזדמנויות דק שבין ההכרזה על בחירות חדשות לבין סגירת הקלפיות.
וכמובן, הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה בערבון מוגבל מאד. לרבים הנתונים לשליטתה של ישראל אין כל זכות הצבעה. תמונה שפורסמה היום בניו-יורק טיימס ממחישה זאת אולי יותר מכול. רואים בה חייל מצביע בקלפי צבאית ב"גדה המערבית". המקום שלתושביו, הנתונים יותר מכל לשרירות הלב של השלטון הישראלי, אין כל השפעה עליו. מרוב דיבורים חברתיים בבחירות האלו, נשכחה העובדה שזהו אולי הפגם המרכזי של הדמוקרטיה הישראלית, והליקוי המוסרי העיקרי שלה. אם לא נעשה ככל שביכולתנו, בקלפי ומחוצה לה, לסיום הכיבוש, מה שיסתיים הוא ה"דמוקרטיה" הישראלית.
[הערה: השימוש ב"פוליטיקאים" ברשימה זו הוא כמובן על דרך ההכללה].
רשימות קודמות על הבחירות –
שלוש הערות על הבחירות: החונטה מתגייסת; תראו מי שמדבר; בגלל המיאוס.
שלוש הערות על הבחירות (2): מפלגה של מספרי שתיים לשעבר; הקולגה; המנצח הגדול.
שלוש הערות על הבחירות (3): דילמת הסובלנות; האדמו"רים של שינוי (החדשה); המחסל.
שתי הערות על הבחירות (4): נקייה מיהודים; אפילו לא שיקול?
מחטף אחרון (ופרידה?): לשאול מופז, פוליטיקאי ציני ומסוכן, אסור להיות שר הביטחון.
קרוא וכתוב 