הגיע הזמן למה? לחזרה לעקרונות היסוד של השמאל הליברלי כפי שאני לפחות רואה אותם. ביושר, באומץ ובביקורתיות. בלי הצטדקות. הכל התחיל מהתכנסות של קבוצת בריטים במאי, לאחר הבחירות האחרונות בבריטניה, בפאב בלונדון (אלא איפה?). התוצאה פורסמה השבוע, וכל אחד ואחת מוזמנים להצטרף לחתימה על המסמך הזה, שנועד להציע מתווה פוליטי רענן. רענן אך לא חדש: מדובר, בסופו של דבר, בעקרונות יסוד של דמוקרטיה ראויה לשמה. יוזמיו מגדירים את עצמם כדמוקרטים ופרוגרסיבים. רבים מהם באים מהשמאל אך פונים בהחלט לא רק לשמאל. שניים מהיוזמים – ניק כהן (אולי העיתונאי הבריטי המבריק ביותר לטעמי), ונורמן גארס (פרופסור אמריטוס למדע המדינה ובלוגר) – ליוו את פרסום המניפסט במאמר קצר בניו-סטייטסמן, שבו הם מסבירים את הרקע ליוזמה. מעניין שהניו-סטייטסמן נבחר גם לפרסום המניפסט עצמו, מלבד באתר הבית שלו שאליו אני מפנה להלן. כפי שכותבת מערכת העיתון, לאומץ צורות שונות…
כמי שבילתה כמה חודשים בלונדון השנה, קשה לי להפריז בחשיבותו של המסמך הזה. הצביעות של ה-chattering classes שם מרקיעה שחקים. אבל לא רק שם. חוסר יושר אינטלקטואלי וסטנדרטים כפולים הם, לצערי, מחלה של חלקים בשמאל הרדיקלי בכל מקום. כך אנחנו עדים לשתיקתם לנוכח רודנות ופגיעות בזכויות אדם כאשר הן לא מתבצעות או נתמכות על-ידי המערב האימפריאליסטי אלא בעולם השלישי עצמו; לעצימת עין מול פשעים או המעטה בחשיבותם כאשר הם לא מסתדרים עם הביקורת הלא מתפשרת שהם מבקשים למתוח על ארה"ב; לביקורתיות חד-צדדית ולאפולוגטיקה לטרור. הם עצמם, מיותר לומר, כפופים לסטנדרטים אחרים מאלו שהם מטיפים להם.
ואלו הם עקרונות היסוד של המניפסט של יוסטון: למען דמוקרטיה; לא לאפולוגטיקה לרודנות; לזכויות אדם לכול; לשוויון; לפיתוח למען חירות; התנגדות לאנטי-אמריקניות; לפתרון של שתי מדינות; נגד גזענות; נגד טרור; לאינטרנציונליזם חדש; לפתיחוּת ביקורתית; לאמת היסטורית; לחירות של רעיונות; לקוד פתוח; לנצירת המורשת של המודרניות, ללא קנאוּת. כל אחד ואחד מהעקרונות הללו מפותח ומוסבר במניפסט עצמו. שאלות אפשר להפנות לאי-מייל המוזכר שם. משפט אחד מתוך הסיכום של המניפסט: "חיוני לעתידה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית שאנשים בעלי עמדה ליברלית, שוויונית ואינטרנציונליסטית ישמיעו קול ברור". אכן.
קרוא וכתוב 