מפתיע ובעיקר משונה שתמונתו של דודי המת קופצת אלי מתוך מוסף סוף השבוע של הארץ. לא סתם תמונה, התמונה שתלויה גם אצלי בבית, במדף של תמונות המשפחה שאיננה עוד. לצד אביו (סבי) במדי הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, אבי ודודי כשני ילדים מלאכים בלבוש מלחים בתמונה שובת לב, ותמונה של המשפחה כולה ששימשה כברכת שנה טובה (תל-אביב, ארץ ישראל, שנת התרצ"ג 1932). תמונת דודי היפה והמת בכובע שעם אוסטרלי, מחייך במלוא שיניו. מי שהכיר את אבי בצעירותו ואף בבגרותו טועה לחשוב שזה הוא, כה רב הדמיון. גם אני בפעם הראשונה שראיתי את התמונה, ובאינספור פעמים אחר-כך, אפילו עכשיו, כשהתמונה ניבטת אלי פתאום מהעיתון.
סרטו החדש של קלינט איסטווד הוא העילה לכתבה של לדליה קרפל כוחותינו בחזית היפנית, על קומץ ארצישראלים ששירתו בחזית זו במלחמת העולם השנייה. ביניהם דודי ראובן אלסטר וחברו אברהם קיסין שהתגייסו לצבא הבריטי, התנדבו לשרת במזרח הרחוק ונפלו ביאווה בשבי היפני. ספרו של אברהם קיסין בשבי חיילי המיקאדו, המוקדש לזכרו של דודי, מתאר את סיפור השבי הזה, בן למעלה משלוש שנים, בתנאים לא תנאים, עבודת פרך, עינויים, רעב, מחלות, ושורת ארוכות ארוכות של קברים של מי שלא שרדו. [קיסין רצה בתחילה לקרוא לספרו 'השורות ארוכות ארוכות']. בגיהנום הזה החזיקו השניים מעמד רק בזכות חברותם האמיצה והתמיכה ההדדית שהעניקו זה לזה. העותק של 'בשבי חיילי המיקאדו' שנמצא בביתי, בלה מרוב שימוש, הוא זה שעליו כתב קיסין ז"ל בכתב ידו הקדשה לסבתי ולסבי, "לאמא רוזה ולדוד היקר סימון" וגו'. כה אמיצה היתה הידידות שנשמרה גם שנים רבות אחרי שדודי נהרג בתאונה ב-1949. הוא לא השאיר אחריו ילדים. יהי זכרם ברוך.
